המשך יבוא

12 ינו

המשך יבוא

״אנשים אומרים שסיפורי מעשיות יפים לשינה, ואילו אני אומר, שעל ידי סיפורי מעשיות אפשר לעורר נרדמים משנתם". רבי נחמן מברסלב

להתאבד ביריה מפני שאינו רוצה להיות מקרה סיעודי? אדם הנתון בסבל ולו גם דמיוני, או הירא מסבל שכזה, אינו יודע יותר את נפשו. למרות ואולי בגלל שבצעירותו לחם פנים אל פנים בקרבות מלח״הע השניה; ואפילו שגבר על אויביו ואויבי עמועתה לא עמד לרשותו כלי נשק כלשהו. לקפוץ מן החלון של דירתו אשר נמצאה בקומה השביעית, פחד. כאשר באתי לבקרו, וכמו שנהג בעת ההיא בשיחות טלפוניות, היה מסיים בזריזות לא אופיינית לו במשפט, קוגיטו ארגו סום. כאשר שאלתי אותו אם הוא זוכר מי אמר זאת ובאיזה הקשר חשב שזה היה יוליוס קיסר. לא לחצתי עליו יותר. לפני שנים רבות היה מגיב בזעם על פרשיות שחיתות וספק כהלצה ספק ברצינות היה אומר: ״להעמיד אותם לקיר!״

הרופא הפסיכיאטר אמר לי במבטא רוסי מוצנע שהוא בדיליריום. נתנו לו כדור שנה והוא נרדם. מסכת החמצן על פניו ומכשירי העיקוב מבהיקים בספרות דיגיטליות: דופק, רמת חמצן ולחץ דם. בטלביזיה איזה פרופסור מבר אילן מדבר על האסלם. כל פעם שהוא משמיע את המילים ״אסאטיר אלעלאווין״ האחות הערביה השמנה מסתובבת אל המסך בהפתעה. כאשר התקשרתי למחלקה לשאול על מצבו ענתה לי בעזרת השם ובתודה לאל. שערה מוצנע תחת מטפחת ירוקה. עיניה וסבר פניה נעימים והיא עונה בעברית רהוטה אך בניגון פלסטיני. האח האחראי על המשמרת מסורק ומגולח למשעי. בחלוק נקי, על צוארו סטאטוסקופ ובעברית רהוטה הוא מנהל את הצוות במקצועיות.  יום אחרי שהגעתי הוכנס לחדר יהודי מבוגר שהתעקש לפנות אליו בערבית. הגבר, עירקי במוצאו, תלש את האינפוזיה מן הכן והשליך אותה על הריצפה ברעש גדול. ״מה אתה רוצה?״ שואל האח הערבי בעברית. היהודי עונה לו בערבית, ״אני רוצה למות!״ ״בזה איני יכול לעזור לך,״ עונה לו האח בעברית המשובחת שבפיו. גם העובדת הסוציאלית היא פלסטינית. ״לא,״ היא אומרת לי, ״בישראל אי אפשר לעשות זאת.״ ביתי מציעה שאקח אותו לשוויץ להמתת חסד. אבל אני יודע שבשלב מסוים הרופאים ירימו ידיים ויתנו לו לגווע. לא ברור לי איך התהליך מתרחש אולי באופן לא פורמלי אחרי הטריאז׳ המלווה בהסכמה ספונטנית של הצוות הזוטר ובשתיקה שלאחר המוות. הרופאה חותמת על תעודת הפטירה, אני נפרד מן הגופה הקרירה והסניטארים מורידים את השק למרתף. זה כל מה שנשאר מאבי.

כחצי שנה לפני שניסה להחיש את קיצו באתי לבקרו. הוא סיפר לי על קוליה, רעו לנשק, אשר אחרי שאיבד את רגלו בהפגזה התחנן לפניו שירה בו, ״אני לא רוצה למות מאיבוד דם או לחיות כגידם!״ ואווה לא ירה בו ואני לא הבנתי את הרמז. באותו הביקור סיפר על קשיש בבית האבות שהתאבד בקפיצה מן הגג.

כאשר אחותי התקשרה אלי בשעות הקטנות להודיע לי שניסה להתאבד בשתיית חומר חיטוי והוא מאושפז במצב של אובדן הכרה, נפלתי להלם. לאחר יומיים נחתתי בשדה התעופה בן גוריון. מקריאת הדואר האלקטרוני נודע לי שאחרי תרדמת ארוכה הוא התעורר. הקלה עצומה דחקה את הכעס שהלך ונבנה בי לתחתיות נשכחות. שכרתי רכב ונהגתי לבית האבות הנמצא כ-10 דקות נסיעה מבית החולים. הרגשתי שעלי לאסוף את כוחותי לפני שאבוא לפוגשו.

אני מגלח ומאכיל אותו. הם מושיבים אותו על כורסא ואני מעסה את כתפיו. כאשר אני מודיע לו שאני יוצא לשתות קפה הוא אומר, ״תחזור מהר. אני לא אהיה כאן״ את ארבעת הימים האלה ביליתי ליד מיטתו. כאשר שאלתי אותו אם הוא יודע מדוע הוא מאושפז חשב שבעקבות סיבוכים שנגרמו לו בניתוח. ״ניסית להתאבד,״ אני אומר לו, אך הוא מסרב להאמין. אחרי ששמע זאת ממקור אחר הוא פונה אלי ואומר בפיו הריק משיניים, ״יש לך אב מטורף.״ אחרי שתיקה קצרה הוא מביט בי ושואל, ״אז למי יש לפנות עכשיו?״

בטיסה מניו יורק לרומא ישבתי ליד אשה צעירה שלמדה פרטיטורה לשישיה של בטהובן. היא בדרך לנפולי למבחן קבלה כנגנית קרן בתיזמורת הפילהרמונית. כן, אני מכיר את הסקסטט הכתוב בסגנון קונצ׳רטנטי. מאד מאתגר היא אומרת, כתוב בסיגנון וירטואוזי לשתי הקרנות.

בצעירותו, אבי ניגן על מנדולינה. פעם אצל חברים נטל לידיו את כלי הנגינה שהיה מונח על המזנון ולמרות שמאלו הפצועה, שעצמות האמה שלה היו מרוסקות משלשה כדורי דומדום, היטיב לנגן. בני ניגן על ויולה. כאן ליד מיטתו של אבי למדתי שהוא מנסה להתחמק מלנגן ברסיטל המציין את סוף השנה בסטודיו של מורו. זה לא היה הרמז הראשון שלא הבנתי. לפני שטסתי חזרה הביתה עברתי על חפציו המעטים. רציתי להביא לבני את המדליות שלו אך לא מצאתים. לקחתי איתי את סט השחמט. אבי ובני היטיבו לשחק שח.‎

בלילות האחרונים מבקרים אותי חלומות משונים. ואולי דווקא ״אני חולם ומכאן שאני קיים?״ עכשיו לראשונה אחרי שלוש וחצי שנות אבל, בעיקר על בני, אני מתחיל לאפשר לעצמי להתאבל על מות אבי. את הכעס והזעם מחליפים לאט לאט הבנה וחמלה. ‎הלילה, כאשר התעוררתי מאחד החלומות, היתה לי מטפורה למה שהאבל עושה ליהוא עוטף אותי במעין קרום שקוף, דוק או פילם, שדרכו הכל נראה לעולם החיצוני כרגיל אך מבפנים האפקט האופטי אחר. ‎כאילו אני מונח כעובר בצנצנת פורמלין, משומר לחיים עתידיים, חולם על היוולדות מחדש לקיום אחר. את עצמות אבי ובני אפשר כבר להוציא מקברותיהם ולהניח בגלוסקמאותהשניים מוכנים לעולם הבא. זאת אולי השלמה עם מותם אך אני עדיין עוטף אבל.

בסתיו ביקרתי באיטליה אצל חבר מתקופת הדוקטורט. בדרך חזרה עברתי בנפולי. הגלריה שהיתה אמורה להציג את עבודותיו האחרונות של קאראבג׳יו היתה סגורה אך כדי לא לצאת בידיים ריקות, לכאורה מקצה הנחומים שלי, פניתי לכנסיית סאנסברו. עמדתי מול ישו המצועף של סאנמרטינו. תכריך השיש הדק והשקוף שעוטף את הגופה אינו מסתיר את פצעי המסמרים אך מחתל את הצלוב בעצב רך.

כאשר סיפרתי לידידה יונגיאנית שלי על מטפורת העובר בפורמלין היא העירה שבבוא הזמן הנוזל יהפוך למי שפיר. לאבי היתה בדיחה שאמא לא אהבה, אותה חזר וסיפר לי בהזדמנויות שונות. תאר לך, היה אומר, שבמקום להזדקן האדם היה נולד זקן ונעשה צעיר מיום ליום. גם זה לא פותר את הבעיה, אמר, כי בסוף ימיו יאלץ להדחק חזרה אל הרחם.

כך או אחרת הזמן דוחק. כתינוק ידחק בעמל רב דרך צוואר הרחם אל חיים שבסופם הוא נדחק אל הקבר.

כאשר החלטנו לקבור את בננו בקבורה יהודית נפגשנו עם הרבי הישיש שעמד לערוך את הטקס. ״לא בחלקו של כל אדם נופלת הזכות לאמירת קדיש על אביו ובנו בתוך פרק זמן של חודש.״

גיסתי אשר טסה מגרמניה כדי להשתתף בהלוויה מציעה לאחותה להכנס מיד להריון כל עוד היא פוריה. גם בראשי עברה המחשבה. אמנם כאשר נודעה לי החדשה לראשונה, הגבתי במי יתן מותי תחתיך, אך עם היבנה בי הזעם, בדמיוני הנפתי את אגרופי הקמוץ לשמיים והטחתי במצח נחושה, ״איני נכנע!״

ידידי המשפחה מביאים חולצה שחורה. אני כותב ביומני: שבעשרה, זיקפה מכאן ועד להודעה חדשה…בדרך הביתה ניחוח הדרים ושיפרה (שם בדוי) — פיות, פטמות, געגועים. ״זה לא פחד, זו חרדה,״ אני מסביר לה בטרחנות עילגת את שאיני מבין, ״מחוסר משמעות בחיים.״ אבל חולצה שחורה? ולך עוד לא מלאו שבעשרה, בנימין!

ליד הקבר הטרי מצטופפת משפחת האם אשר הגיעה יומיים קודם לכן מגרמניה, בשתיקה. חמי, גבוה ורזה, חמתי גוצית ובידה מטפחת לחה, וגיסתי האתלטית. אני והרב אומרים קדיש. מאות אנשים, נערים, נערות, חברים מבית הספר והתזמורת, עומדים בתור לזרוק חופן עפר אל הקבר הפתוח. שפיכות הזמנים הזו. זמנך השפוך, מותך בהיפוך היוצרות. חיי הדולפים בדמעות.

אני זוכר בבהירות את היום בו נולד. אחרי שנקרעה שלייתה החשתי את אשתי לבית היולדות. כעבור שעות אחדות צפיתי בראשו המבצבץ מן הרחם ומיד אחר כך נשמעה צווחתו. עם קול כזה צלול התברכתם בתינוק בריא ושלם אמר הרופא המיילד באנגלית ובחיוך. אחרי שהאחות הראתה לי היכן, חתכתי את חבל הטבור והרך הנולד חבר אל האם המותשת. התאהבתי בו מימבט ראשון. לא אהבתי איש כשם שאהבתיו.

אישתי שתחיה אינה מוכנה להריון גואלמתגמל. לפנינו עוד ימים ארוכים חגורים בשק וזרויים באפר. היועץ שמינתה לי רופאת המשפחה ואשר אותו אני פוגש אחת לשבועיים, ציטט לי את, ״מעפר אתה ואל עפר תשוב״ והשאיל לי ספר המתעד את חמשת שלבי האבל. איפשהו במעמקים אני מייחל למטאמורפוזה אלכימית שתוציא מתוק מעז. אפילו אם היא אינה אפשרית.

פגשתי אותו בחלום. בפעם הראשונה עברתי ליד חזית המקום ורק הצצתי פנימה. בשניה, נכנסתי לגומחה. הוא היה עסוק בבחישת תבשיל אדמדם בקלחת אלומניום מפוחמת. הכירה עמדה ליד הכיור בפינת החדר. הוא טועם מן התבשיל, מכבה את האש ומעמיד את הסיר על אדן הכיור. דומה שאנו מכירים. הוא שקט וגבה קומה. שערו, העשוי בתשומת לב, מכסיף באור החסר. פניו רגועים. לרגע נדמה לי שהוא דומה למנצח הנורווגי ששמעתיו עושה את פר גינט בברגן.

שני בניו עסוקים בעניניהם. האחד גבוה וכהה, הצעיר מחייך. הנערים, לבושים בחולצות ומכנסים, חזרו כנראה מבית הספר ונראו עסוקים בהכנת שיעורי הבית שלהם. הוא, לבוש בגדים יד שניה אך במצב טוב, אומר איזה דברים על העסק שלו, כפי הנראה מסעדה.

הרוגע העניני והעוני הנעים משתלבים באופטימיזם העמוק שחודר את חלל המאורה. דומה שהאויר חיובי ונוח לנשימה. אני נזכר באשה שעברה על פני אתמול בצרכניה. קצרת קומה וגדושת חזה. האשה לבשה בגד דקיק בצבע ירקרק ובחזית תוואי של עניבה בפסים מלוכסנים באפור ובלבן. תַך החזיה בלט דרך הבגד.

מה לתבן את הבר? אה כן, הסוודר האפור שלבש מתחת לאדרתו הכהה משובץ במעוינים לבנים ושחורים. על עורפו תלוי צעיף, כאילו שנכנס זה עתה אל החדר ולא הספיק לפשוט את בגדי החוץ. אולי סולויג עתידה להיכנס ברגעים הקרובים? אולי אראה לו את החור הריק שבליבי והמעקפים אשר סביבו. אך איני מספיק.

איני מטיל ספק בלא מודע. אני מועד מעידה פרוידיאנית ונופל אל זיכרון המפעפע מבור שנתי, הַבּוֹיְג חסר הפנים רודף אותי. "מי אתה?" אני שואל, "אני עצמי," הוא עונה בלי קול. במהלך מנוסתי אני שומע את הרוח משבר את העצים גבוהי הקומה שביער. מיד אני מסיק מכך, שאני מוכרח להיות קרוב לקצה ובודאי עוד אוכל למצוא את השביל שיוביל אותי אל השער. כבר חלמתי את החלום הזה מספר פעמים אני אומר לעצמי בחלום, כאן אין קַפַּנְדַּרְיָאָהּנקל לגמל לעבור בנקב המחט. מן התווך ממנו עשויה השינה אני שומע את ריקוד הטרולים, צלילי הפסנתר חודרים את מעטה הקורים העוטפים אותי כגולם. בתוך הנרתיק מתגלמים מגופי המתפרק חיים חדשים.

בעקמומיות הזו אפשר שהאדם יאבד את תמימותו אך לא את היתממותו.  האדם נזרק אל היער אך מנסה לבער לעצמו קָרְחָה שבה יבנה את בקתת חייו הרעועים. בבוקר, ברוח הקרה, אני מטפס לבית העלמין על האופניים. אני מנשק את אבן המצבה ונותן לחלום שחלמתי, בבוקר טרם נודע לי על מותו, למלא את החור שבליבי. בחלום הוא עמד בפתח והשקיף עלינואני אביו, ואחיו הצעירמבלי להגיד דבר. אני שוב מדמיין לעצמי את עוני הרוח הנעים ששרר במאורת המוות הנקיה והחמימה שבה פגשתיו לאחרונה. את שני בניו המנומסים, הרי הם נכדי. אשרי עניי הרוח, אשרי האבלים

הלילה היו לי שני חלומות קשים. באחד אני קופץ אל תוך שלולית עכורה אליה מעדה ונפלה בתי הפעוטה. אני צולל לכיוון הקרקעית הסבוכה אך איני מזהה בועות המבעבעות מעלה. כמעט נחנק אני צולל עמוק יותר אך אין סימני חיים. התעוררתי נרעש. לאחר זמן מה נרדמתי ובאני החלום השני. אני יושב כבד לב ובידי מספר שטרות כסף אדומים על סך גבוה. אני לא רוצה לחיות יותר, אני אומר ומתיפח כילד. שוב מעיר אותי הכאב הקיומי העמוק. למות מחדש באופן יומיומי. הלא דַּיִי שמתתי אחת ולתמיד עם מותו של בני? מדוע עלי לשוב ולמות מדי התעוררי אל מותו הפתאומי? להאשימו, להאשים את עצמי או את אימו, את אימי? אימי, אימי! למה ילדתיני? J'accuse!
אני מאשים במצח נחושה את זירעוני התורשה,  ההפרשה החלשה של הורמונים המווסתים את רצונותינו החופשים,את אורכם של האללים בטרנסמיטור של הסרוטונין, את האלים!

בזעמי הנורא טרקתי את הדלת בחוזקה. המשקוף נתלש מן הקיר ומיד החלה להתמוטט התיקרה. איך שירדתי בבהלה במדרגות שמתי לב לכך שהקומה הראשונה מתחילה לקרוס. יצאתי בחיפזון דרך דלת המטבח אל הגינה והבטתי בחרדה בגג שהחל להתקפל. קירות הלבנים התמוטטו ברעש גדול וענן אבק עמד מעל להריסות. התבוננתי לימיני ולשמאלי גם בתי השכנים הבנויים עץ כמו נמעכו בידי צבת ענק. זו רעידת אדמה חשבתי לעצמי. עברתי במהירות בשביל שבין חצר הבית לבית השכנים ויצאתי אל הרחוב. כבלי חשמל קרועים היו תלויים מעמודים מעוקמים. השכנים התגודדו ברחוב שגם הוא נראה מפולח ומבותר. חיכיתי במתיחות, במוקדם או במאוחר השכנים יבינו שהבאתי עליהם את האסון בזעמי שיצא מידי שליטה

אני יושב מול הרופאה העסוקה בכריית הנתונים מן המחשב. לפני ימים מספר נתתי דם במעבדה. זה היה אחרי שדחפה אצבע חקרנית אל פי הטבעת והציצה אל פי ואוזני. גם לליבי וריאותי הקשיבה. את לחץ הדם מדדה אחות שמנה לפני שהרופאה שחורת השיער ושטוחת החזה נכנסה לחדר בעיקבות דפיקה קלה בדלת. עכשיו אני יושב לפניה לסיכום תוצאות הבדיקות. איני איש צעיר אך איני נזקק לתרופות. היא עוברת בקצרה על הסיכום ולפתע משתתקת. אני מביט בה והיא מכחכחת בגרונה. ״מצאנו זהב בדמך,״ היא אומרת ספק בדאגה ספק בפליאה. ״חוץ מזה הכל נראה תקין,״ ולאחר שתיקה קצרה היא מוסיפה במעין קונטרפונקט ״לפחות די נורמלי.״ אני מודיע לה שעופרת אפשר אולי להבין ושואל אם יתכן שהזהב דולף מן הכתרים שבשיני. היא מחייכת ומנידה בראשה, שוללת את האפשרות בקול כמעט מבודח. לסיכום הראיון היא מודיעה בקולה הרשמי שעליה להתיעץ עם רופאים אחרים במחלקה והיא תודיע לו על בדיקות נוספות שיהיה עלי לעבור. ״קרוב לוודאי שנצטרך לבדוק את הלב מקרוב,״ היא אומרת.

״צריך לשמור על הלב,״ אמר לי לפני שנים טבח אחד בכלא ברפידים, ״אתה לוקח הכל ללב והוא נעשה כבד כעופרת. אשתי מתה מזה.״

אחרי שהתעוררתי וליבי הולם בחוזקה לא יכולתי יותר להרדם. אמנם לא זכרתי את פרטי החלום אך ידעתי שזה פחותאויותר על המלחמה. שכבתי על המיטה מנסה לרוקן את ראשי ממחשבות. ליבי עדיין היכה כנגד חזי באון. כאשר בדירת הפוסטדוקטורנטים שבשכנותי נשמעה המולת הקלחות ורחש השמן במחבתות יצאתי למטבח להכין קפה. ריח האורז המתבשל חדר אל המטבח דרך החלון הפתוח. לרגע נדמה לי שאני שומע דפיקה קלה בדלת. משאית הזבל מתמרנת במגרש החניה והזבלנים כהי העור רצים תוך שהם דוחפים מיכלי פלסטיק גדושים. מוקדם בבוקר. שוב דפיקה בדלת. עכשיו אני כבר די בטוח שזה אינו פרי דמיוני. בכמה צעדים זהירים אני ניגש אל דלת הכניסה ומציץ דרך אשנב ההצצה. שלושה ראשים סבי תלתלים של גברים מזוקנים מצטופפים בעדשת הדג שבקצה הנקב. אני מסובב את הבריח ופותח את הדלת לרווח צר אך רחב מספיק לצפות בשלושתם. לפני עומדים שלושה גברים שזופים וחסונים, לבושים בטוניקות לבנות ונעולים בסנדלים. ריח עז של עשבי בר עולה מהם. ״במה אוכל לעזור?״ אני שואל בחשדנות, ושם לב לפתע שהגבר באמצע עונד כנפי סיירת כלשהי על רקע אדום. הוא מחזיק בידו מגילת קלף הקשורה בחוט צמר לבן. לפתע עולה בראשי המחשבה שהגבר הענוד בכנפי הסיירת הוא אייסכילוס והשניים שלצדדיו הם אוריפידס וסופוקלס. הגבר מבקש שאכניסם ומבטיח ביוונית מדוברת שהביקור יהיה קצר. אני מסביר לו בדיעמל שהיוונית שבפי די גרועה אך השלושה מניעים את ראשם בהבנה ומחייכים בידידותיות. אחרי מותו של בנימין בני התחלתי ללמוד יוונית אטיקאית. הם חולצים את סנדליהם ומתקרבים אל השולחן הכבד שבחדר האוכל. הגבר עם הכנפיים מתיר את הפתיל ופורש את המגילה על משטח העץ. מלוויו מחזיקים את המגילה בשתי קצוותיה והוא שולף אצבע מוכספת מן הסוג שמשתמשים בו בזמן קריאת התורה. הוא מסמן לי שאתקרב ומצביע על מה שנראה כמו תצ״א. נדמה לי שאני מזהה את ציר האורך "לקסיקון." הוא מראה לי באצבע הכסף שבידו מסלול תנועה ואחרי שחזר והתווה אותו הוא מביט בעיני כמו לוודא שאני מבין. אני לא אומר מילה והוא מגלגל את המגילה וקושר אותה בפתיל שמגיש לו אחד ממלויו. המלווים מחכים עד שאייסכילוס יסיים לנעול את סנדליו ומיד אחר כך נועלים את סנדליהם בזריזות. אחרי שהשלושה יצאו מן הבית אני שם לב שביתי מנשואים קודמים מציצה מהעליה. ״מה זה היה?״ היא שואלת בתדהמה. ״מתחם החווה הסינית,״ אני משיב. היא, ״ראית את הכנפיים?״

״כנפי סיירת על רקע אדום.״

״לא! אלה שהיו להם על הגב. מקופלות מתחת לבגדים. מלמעלה יכולתי לראות את זה. מדהים!״

נזכרתי שכשהיתה קטנה לָנוּ לילה אחד על חוף הים האדום והיא טענה שראתה מלאך. ניסיתי להסביר לה שזה היה שָׁלָךְ, עוף דורס ממשפחת הנציים.

צהריים, שוב מטרות הטנקים הבוערים במדבר. אבי סבל מהלם קרב, דודי הראה סימנים של שגעון, כך לפחות טען אבי, אשר לא היסס לאבחן כל מאן דבעי. אך ממה סבל בני?

על מות דודי לא התאבלנו, כדי לא להקשות על סבתי, הסתרנו את התאבדותו מפניה. ״הוא חזר לרוסיה,״ אמרה לה אמא, אך היא לא האמינה. שבוע לפני מותה ביקרתי אותה בביה״ח. ״אני מצטרפת למישקה,״ אמרה לי. כחצי שנה אחרי מות אימי נולד בנינו השני. אמנם בצהרי היום הייתי נתקף עצב עמוק אך לפני היה עוד יום עמוס התחייבויות לחיים.

תמיד חשבתי שאני בר מזל: כאשר כילד הידרדרתי ממרומי הצוקים בגלבוע אחרי שחבר לכיתה אשר מעד אחז ברגלי כדי להתייצב, כאשר הסקייהוק שהפציץ אותנו החטיא את הטנק, כאשר המקלע הטעון שהשאיר מפקד הסיור אותו החלפתי באישון לילה פלט צרור ארוך בטפסי אל הנגמ״ש, צרור שחתך את גג האסבסטון בו ישנו חיילי הפלוגה. אך במיוחד אחרי לידתו של בנימין אשר הציף את חיי באור.

שבתי לארץ כדי לטפל בצוואת אבי. קיץ, אני מסתובב בחוצות תל אביב כמו במסע בתוך הזמן.

אני עומד מול קברות הורי, כובש את בכיי: ״אמא תראי מה קרה לנו.״ יתגדל ויתקדש שמי רבאאיך אפשר לעשות שלום במרומים וכאן למטה לטרוף כך את הקלפים?

זהו! התחיל היום. בלילה התעוררתי מן המחשבות שהתרוצצו בראשי. קריאותיהם המתגלגלות של התרנגולים וצריחות העורבים הולכות ומתחזקות. השחר נאחז באצבעות ורודות במזרח. בדרום תלויים עננים אפורים אך קרוב לוודאי עקרים. לרגע חשבתי ללכת לחוף הים אך המרחק הניא אותי. אני מנסה לעצום עינים ולהתמכר לעיפות, אולי ארדם ואשן? אך לא, איני מצליח. עוד מעט יתעורר כל העולם ויצאו ממיטותיהם המיוזעות. עוד מעט האופה יפתח את מאפיתו. אפשר שאלך אצלו ואביא בורקס לקפה. כאשר מתחיל היום, האתמול נושר סופית מן העץ. שרעפי הלילה נעלמים מבלי להשאיר עקבות. לפני עבודת בלשים. עלי להתחקות אחרי המחשבות הפלשניות שסבבו בחלל הבין מילולי שבראשי. עלי לבדוק כל בדל של הרהור וללמוד את לקחיו. כך תבוא הבהירות ואיתה מנוחה ארעית כמו ההפסקה הקלה שבין הסיבובים של קרב איגרוף. אני עוצם עינים. העיר כבר מתגלגלת ברחובות. הפטישים והמסורים כבר מכים ומנסרים בידי הבנאים. העיר בונה ומחדשת בתים.

כאשר התעוררתי בשנית השמש כבר היכתה בחוזקה והחום הקרין מן הקירות. אחרי מקלחת וקפה שחור חזרה אלי תחושת השליטה. חוץ מאשר הגוונים העגומים של מחשבותי הליליות נשתכח הכל ושקע אל שכבה המונחת על סף התודעה ואשר מדי פעם שבים ומבצבצים ממנה יצורי הזיכרון כקרפדות מן הביצה. עכשיו היום כבר מהלך על אלף רגלים. איש לא יעצור אותו יותר.

בסוף השבוע ביקרתי אצל חבר ערבי מתקופת הלימודים באוניברסיטה. נבהלתי לראותו כומש. הבהלה הראשונית פינתה מקום לשמחת ההתראות אחרי שנים של נתק. אמנם דיברנו בטלפון ובדאר אלקטרוני אך רק בשיחה פנים אל פנים האדם נפתח לספר לרעהו את שצפון בליבו. ידידי טוען שמותו קרב, "שלוש עד חמש שנים…" הוא אומר. בניו יושבים סביב מחרישים עיניהם מסתירות את רגשותיהם. בנותיו הנאות חוצות מדי פעם את חדר האירוח בו אנחנו יושבים. "זה לא סוף העולם," הוא אומר, "עוד תיפגוש את בינך." אחרי שתיקה קלה הוא מוסיף, ״המשך יבוא.״ המשך למה? מותו של בני הפר בצורה שאינה ניתנת לאיחוי את רציפות ריקמת החללזמן. ״טליתא קומי!״ אך הוא לא יקום.  

מן הכפר בו התרחש נס הפיכת המים ליין בחתונת העניים, אל חבר ילדות בישוב יהודי מרחק כחצישעה נסיעה בריכבו החשמלי. החבר שהינו מומחה לתורשה, קרא זן של שקד שפיתח על שם בני. ״לא מן הנמנע שיש פה השפעה אפיגנטית של השואה,״ הוא אומר לי. כאשר הודעתי למכרי הקרובים אשר חלקם נכחו בהלווית אבי, על מות בנימין, קיבלתי מן החבר הודעה בדואר האלקטרוני אודות השקד. הוא גם נטע אלון בירכתי חצר ביתו. כינינו את העץ בשם החיבה של בני, בניה. דורון מברך את האלון ומסיים בשהכל נעשה ברצונו ואני אומר קדיש

עץ האלון מבקע תחילה את השכבה הגירית שם ימצאו שורשיו מים זמינים. בינתיים הוא מגן על עצמו בעליו הקוצניים מפני חזירי הבר. כאשר יחדור את הסלעים הבתוליים וגזעו יתעבה ויזדקף, על פאורותיו תצטמח פלומת עלים ירוקים. ״אז תראה מה זה עץ!״. הוא אומר לי,  ״יש אלונים בגליל בני מאות שנים.״

הפזמון האחרון שבנימין כתב, נשא את הכותרת, ״בין הכוכבים.״ הנער מודיע באופן נחרץ שהוא יוצא לתווך אחר בו אפשר לחזות בבריאה. אף לא אחד מחוקי הטבע יעמוד בדרכו הפוסחת על מימד הזמן. איני איש דתי ואיני יודע איך לצאת מנצח מהמשחק המכור הזה — החיים — אך כמי שהולך שפוף במחילות האבל אני מרים לפרקים את עיני אל צבא השמיים וחושב לעצמי, איזה יצור פתטי הינו האדם בטענו שנברא בצלם. שכדברי קסנדרה במחזה, אגמנון, של איסכילוס:
"אה, אקונן על הדברים שקורים לבני אנוש! גם כאשר הם מתנהלים היטב, אפשר להשוות את הכל לצל; אבל כאשר הינם בכי רע, טפטוף של ספוג רטוב מכתים את התמונה. אני חושבת שאין דבר יותר מעורר רחמים מזה."

ברחוב בו אנחנו מתגוררים נמצאת חנות של בעל מלאכה מבוגר הבונה כל מיני מכשירים מורכבים. בדרכי מכאן ולשם אני נוהג לעצור ולהתבונן במוצגים המופלאים שבחלון הראווה. מעל למנועי קיטור זעירים, אשר לפי דבריו ״מתקתקים כמו שעון,״ היה תלוי זוג אופניים, מעשה חושב, שהאיש הפיק מגזע של עץ. לפני ימים אחדים התפרצו לחנותו וגנבו את האופניים. נכנסתי כדי לנחם אותו על האבדה. האיש, כבן גילי לפחות, בקושי הרים את עיניו מן המחשב ואמר ״שאין מה לעשות.״ למרות זאת על זכוכית החלון מודבקת מודעה עם תמונה של האופנים, המבקשת את עזרת הציבור במציאתם. האיש יודע שהם עדין בנמצא ויש לו תקוה שהגניבה תושב.

חורף 2019. בנימין היה יכול להיות בן עשרים. אני התחתנתי בגיל עשרים עם חברתי ההרה והייתי לאב לפני שמלאו לי עשרים ואחת. כאשר נודע לאשתי לשעבר ששם קץ לחייו יצרה איתו קשר. "עשיתי לו הילינג," אמרה. לדבריה הוא שאל אם היא יכולה להגביר את המינון כדי שהוא יוכל לחזור לארצות החיים.

ההסתברות שדברה תזְדַּמֵּן אל הגשר בדיוק בזמן שבו קפץ בני אל מותו אינה ניתנת להערכה. מה שכן אפשר לאמר בפסקנות היא שהמאורע הביא לשנוי קיצוני בתוכניותיה. שבועות מספר אחרי הלויתו נדברנו להיפגש על הגשר.
"אני הולכת לשם לעיתים תכופות לדבר איתו. הוא הציל את חיי." בעבר הייתה מכורה להרואין, "אני כבר נקיה כמה שנים," היא אומרת.
הדמות הכבדה בשיער שיבה גזוז ובחולצה וורודה, אשר צלב גדול משתלשל מצוארה, מתקדמת אלי באיטיות. אני מחכה לה באיזור המשוער – כמאה וחמישים יארד מן הגדה. היא ראתה אותו רץ לפניה מרחק של כחמישים יארד, על ראשו מצנפת הטרֵנִינג. לפתע הוא פנה אל סף המדרכה הסתובב לשמאלו וקפץ קפיצת ראש מעל למעקה.
דברה בלמה את הרכב ומהרה למעקה כדי לראות מה עלה בגורלו. היא ראתה אותו שוקע למים ומיד התקשרה לשרותי ההצלה.
אני: "באיזה מובן הוא הציל את חייך?". היא בחיוך: "…חשבתי על התאבדות". לשאלתי עד כמה זה היה אימננטי, היא אומרת: "כבר קניתי רובה". התנועה זורמת בסאון על הגשר. אני מבקש שתחזור על דבריה. "כבר קניתי רובה אבל התפטרתי ממנו אחרי הארוע. אני מבקרת אצל מטפל וזה הולך טוב". אני נזכר שכאשר באה לבקר בביתנו סיפרה שהיא לא עוזבת את עבודתה לפני שש בערב אך באותו היום התזדמנה לגשר מוקדם מהרגיל.

לאחרונה כתבה לי שתמונתו מוצמדת למקרר בביתה והיא מזכירה אותנו יום יום בתפילותיה. ״אני רוצה שתדע שהוא ממשיך להציל את חיי יומיום.״

מודעות פרסומת

נ ע י ל ה — defunctus est

19 ספט

נ ע י ל ה
גם אני מת בני. אמנם אני מתהלך
בין החיים אך מת, מת אני.
וגם שאין זה מוות קליני, אני משתרך
כמת בין החיים. אני אוהב כמת, שמח
בייני ובפיתי כמת; ובהתעוררי מחלומותי
לבקרים, איני מבקש להחתם בספר החיים

תופעות לוואי

2 ספט
פתאום שמתי לב לכך שהכתם על אישיותי הלך וגדל. כן, בהתחלה הוא היה די קטן ואפשר היה עוד להתעלם ממנו אל מול המראה, ובכל זאת, הוא היה. הוא הווה. היתי אומר לעצמי: יש דברים יותר גרועים, אך זה לא הרגיע אותי. השאלה לקראת מה הוא הולך להתפתח החלה להציק לי באמת ובתמים. עלי לקחתו איתי לרופא! אלא שרופאים לא מתעסקים בכאלה דברים. מי שמע על כתמי אישיות? כתמי שמש, בהחלט! כתמי עור וכיוצא בהם, גם… אך כתמים על האישיות? כאן אולי עלי לתאר במעט יותר פרטים את אופיו של הכתם, ואולי את המצע עליו הוא מתפתח. לפחות למען הדיוק, או כשם שמקובל להגיד, לצרכים מדעיים. אך איפה להתחיל? כרונולוגית שמתי לב לכתם, הכהה בגווניו על רקע אישיותי החיוורת, אחרי שהשתכרתי בבר. למחרת כבר לא יכולתי להתעלם ממנו. ״הוא שם״ אמרתי לעצמי בלי מילים. כתם סגלגל, סימטרי וחסר אופי אחר חוץ מאשר הכהות הזאת על הרקע החיוור. אי אפשר לי לתארו, כתם וזהו, אני אומר למטפלת הבלונדינית שלוקחת את דמי הטיפול תמיד מראש. מיכאל, שנורא הסתכרן לדעת איך מתקדם הטיפול שאל אותי, ״נו, איך היא?״ ״כוסית,״ אמרתי לו, והוא ענה, ״שווה כל גרוש!״ אחרי איזה זמן שבו לא חלה שום התקדמות לא בהתפתחות הכתם ולא עם המטפלת, חדלתי מטיפוליה, אך הכתם לא הפסיק להטריד אותי. זה לא שהוא גרד, או גרם לאי נוחות גופנית, אך הוא פשוט היה שם ולפעמים היה נדמה לי שמימדיו הולכים וגדלים. לבסוף נתתי לו שם. השם ביעבע מתוך שנתי, העיר אותי ומאן להעלם, ממש כמו הכתם עצמו; לכן קראתיו, ״דיו, דיו, דיו.״ ״שם ארוך,״ אומר לי מיכאל ואנחנו מצחקקים. ״השורש הוא כמובן אלילי… אך האופי סתמי, כתם דיו ותו לא!״ באותו לילה היה לי כאב ראש נוראי וכשניגשתי לארון התרופות היה נדמה לי שהכתם היה עכשיו כגודל עיני. אחר כך, ולמרות שלא הצלחתי להרדם עד הבוקר, החלטתי שאין לי ברירה אלא לדבר על כך עם המומחים. אך מיהם המומחים אני שואל את עצמי ולבסוף נופל לשינה כבדה. למחרת בערב הלכתי לבר במגמה להתנצל על התנהגותי אך המוזגת לא מצאה בה דופי. ״אתה נורא מתוק,״ היא אמרה ונתנה לי בלאדי מארי על חשבון הבית. אחרי הקוקטייל השלישי התחלתי להרגיש שהכתם הולך ונעלם ואני בדרך להבראה מלאה. ״יפה,״ אני חושב לעצמי, ״רק חבל שיש לטיפול תופעות לוואי.״ אחרי שתיארתי לה ממה אני מבריא, המוזגת התענינה אם זה מלידה והוסיפה, ״שחוץ מהריון אין לך דבר שכדור מוצלח נגד כאבי ראש לא מטפל בו… ״
גברים שנגינת קולם הנמוך משדרת ביטחון וסבלנות מעוררים בי זכרונות ילדות. היה לנו שכן כזה שתמיד טיפל במנוחה באישתו השברירית. למשמע קולו היה יורד עלי רוגע. בלילה חלמתי שאני שומע בת קול הדוברת בקולו הנעים ואומרת, "רשעים בחייהם נקראים מתים," התעוררתי בבהלה. מבלי שום סיבה רצתי למראה שבחדר הרחצה הסמוך כדי לבדוק את הכתם. הכתם הפך את עורו! הגוונים הכהים החווירו והדגישו בריקנותם את אישיותי החיוורת. כבר באותו לילה חרשתי את הרשת ובבוקר התקשרתי למספר מומחים למחלות עור. המומחה האחרון אותו ביקרתי הציע שאפנה ליעוץ פסיכיאטרי. אני לא מאבחן שום כתם, הוא אומר. שקר וכזב! אני מטיח לעברו ויוצא נזעם מן המרפאה.
הכתם הריק המשיך להטריד את מנוחתי עד אשר החלטתי לפנות לפסיכיאטר. הגבר גבה הקומה מחיך אלי ברוחב לב ושומע בסבלות על קורות המחלה. אתה סובל מסינדרום נדיר הנקרא, תשליל כתם שיקרי, הוא אומר לי בקולו הרגוע, למחלה הזאת אין מרפא אך עד כמה שידוע אין לה תופעות לוואי. הוא רושם לי תרופות הרגעה ומזהיר אותי מפני צריכה מופרזת של אלכוהול. אני יוצא מפויס אל הרחוב.
בערב בבר סיפרתי למיכאל על ההתפתחויות האחרונות. אי אפשר לשתות ובו זמנית לקחת את התרופות, אני אומר לו, אך אם אפשר לחיות עם שקר אז למה שאי אפשר יהיה לחיות עם תשליל כתם שיקרי?

יוריקה!

13 ינו

חלמתי שאני נמצא בכנסיה ריקה בלוס אנג׳לס ומנגן על העוגב את האריוסו של באך מהקנטטה, ״אני עומד עם רגל אחת בקבר.״ אוּלריקֶה, אהובתי מהמבורג, ישבה לבדה ערומה בשורה השניה, כך נדמה לי, ובכתה. שדיה הצחורים רעדו. זה לא קטע ארוך. לפני שנים רבות שמענו ביחד את ״הרקוויים הגרמני״ של ברהמס בסט. מיכל. גם אז היא בכתה. התעוררתי ומיד ניסיתי לחשב את מס׳ האפשרויות שבהן אפשר לארוז אינפורמציה על אופקו של חור שחור. אחר כך ניסיתי לדמיין לעצמי איך נראתה בתו של בּוּקְסטֶהוּדֶה.

צהריים, שוב הטנקים הדלוקים במדבר. אני לא זקוק לשום מטפלת שתגיד לי שזה ״בראש שלי,״ ולמרות שאני יודע את זה, אני נהנה מהפגישות איתה. בּ׳ עודדה אותי לנסות ליצור קשר עם אוּלריקֶה. בעזרתו של גּ׳ הצלחתי לאתר אותה על הרשת. קודם כל לא היה לי שום ביטחון שהיא נשארה לגור בהמבורג. אמנם אביה היה איש כמורה באחד מפרברי העיר, אך גם תחת השם דר׳ כך-וכך הופיעו בספר הטלפונים כמה מספרים. כאשר גּ׳ התקשר לכנסיה הודיעו לו שהכומר נפטר וסרבו לספק פרטים נוספים. גּ׳ הבטיח לי שאי אפשר שאינפורמציה תלך לאיבוד ובאמת ובתמים, יום אחד הוא מתקשר אלי: ״מצאתי אותה!״ הוא מודיע בסיפוק. למרות ההתרגשות לא העזתי להתקשר אליה טלפונית אך לבסוף וכאמור, אחרי עידוד של בּ׳ ניסיתי להתקשר. אחרי כמה נסיונות כושלים תפסתי אותה בשעת בוקר מוקדמת לפני היציאה לעבודה. באותו הלילה חלמתי שאני נמצא בכנסיה ריקה בלוס אנג׳לס ומנגן על העוגב את האריוסו של באך מהקנטטה, ״אני עומד עם רגל אחת בקבר.״ למחרת טלפנתי לבּ׳ וביקשתי להקדים את הפגישה הדו-שבועית שלנו. המזכירה לא מצאה שעה פנויה והרשתה לעצמה להתבדח על חשבוני: ״לא פלא שהלו״ז שלה עמוס היא אישה מאד מושכת,״ כך אמרה, ״אטרקטיבית,״ לא ״סקסית.״ שוב עולה בדמיוני הבת של בּוּקְסטֶהוּדֶה, התעוררי אהבתי! — ״וָואכְט אָוּוף, מוּנטְרֳה דִּיךְ…״ אני מקשיב לקנטטה, ״מה אני שואל אודות העולם,״ של ד.ה. בוקסטהודה וזו של י.ס. באך. האריָה לבאס, ״העולם הינו עשן וצללים,״ קופצנית מדי לטעמי הליתורגי. הליריקה משתפרת באריה הבאה, ״עולם מאוהב בעצמו.״

אני על הבירכים, משפשף את הכתמים על רצפת העץ במטבח, כאשר לפתע החישוב מתברר לי כמו טנקים דלוקים בצהריים: כך-וכך ביטים של מידע אשר אינם ניתנים להבחנה זה מזה המתאימים למספר סופי של ״קופסאות״ על האופק של החור השחור. ״יוריקה!״ נפלט לי. אספר זאת לגּ׳ העוקב בענין אחרי חישובי.

מה שנופל לתוך חור שחור לא יכול לצאת ממנו, אך לחור שחור יש לכאורה ״חום״ המוקרן מחוץ לאופקו, וזאת אומרת, שאפשר שהאינפורמציה המוכלת בו תלך לאיבוד. זוהי כמובן קביעה בעיתית שבמובנים רבים עוררה בי לא מעט תמיהה. ״ניקח לדוגמא את מוח האדם,״ אני אומר לגּ׳, ״מה קורה לזכרונותיו של אדם אשר מוחו נהרס במחלת האלצהימר?״

אחרי שהתאהבתי באוּלְרִיקֶה, לרוב היא הופיעה לנגד עיני כמאוד מושכת. אמנם, לפעמים ראיתיה בכמעין זרות מסוימת, פעמים שבהן חשבתי לעצמי שהיא אולי באמת מכוערת כשם שטענו אחדים מעמיתי במעבדה. אך אישיותה הנעימה לצד הרגישות המיוחדת שהיא ניחנה בה היו מציירים את דיוקנה בשבילי כאשה מופלאה ומושכת. באותו חלום שחלמתי בכנסיה הריקה היא הופיעה לנגד עיני באור מיוחד. לאן הולכים הרשמים הקסומים האלה המתעוררים לפתע במוח הישן?  ״אני יכול לחוש את התרגשותך,״ גּ׳ אומר לי.

אחרי המריבה הגדולה בהמבורג עזבתי את המכון. עם שתי מזוודות ועם מעט הכסף שהיה ברשותי הגעתי לאוסלו, משם לסנט פטסבורג ולבסוף לרומא. סידרה של מאורעות שבהם איבדתי את השליטה על גורלי הניחו אותי על מטולטלת הגורל. התעשרתי והפסדתי את הוני, התחתנתי והתגרשתי ולבסוף אושפזתי בבי״ח לחולי נפש. בעזרת תרופות ועזרה בלתי צפויה מהנפש הטובה, גּ׳, הצלחתי להתייצב בשיקאגו. גּ׳ הוסיף את שמו למאמר שלי אשר התקבל לפירסום בכתב עט מדעי ואשר שינה את גורלותינו. גּ׳ קיבל קביעות ואני קיבלתי משרה זמנית בקולג׳ דרגה שלישית בפרבר מרוחק מן העיר.

כאשר חזרנו לזירת הטנקים הדולקים מצאתי אקדח תופי מוטל בחול. הסתרתי את השלל ולקחתי אותו לבסיס. הנַשָּׁק עזר לי לנקות ולזהות את התחמושת הראויה. עם האקדח בכיס, חשבתי שמצאתי את התרופה המושלמת להעדר המשמעות בחיים. עמדתי להימלט בדרך זו או אחרת מפעמון הזכוכית שסגר עלי. אני מניח, שלפעמים אהבה אומללה, דוחפת נערים להתאבדות, אבל זה לא היה נסיון התאבדות, זה היה הימור עם חמש הזדמנויות נגד רחוב ללא מוצא. הגילוי שאפשר יהיה ליהנות שוב מהעולם על ידי הסתכנות באובדנו המוחלט, היה דבר שהייתי חייב לעשותו במוקדם או במאוחר. כיוונתי את האקדח אל אוזני הימנית ולחצתי על ההדק. נשמעה נקישה דקה, וכשבחנתי  את התוף, יכולתי לראות שהמטען נע לעבר עמדת הירי. יצאתי החוצה. אני זוכר תחושה של שמחה יוצאת דופן, כמוו אורות חגיגיים שנדלקו ברחוב אפלולי. הלב שלי דפק כנגד כלוב צלעותי בחוזקה והחיים קיבלו פתאום מספר אינסופי של אפשרויות …ניסיון זה חזר על עצמו מספר פעמים. במרווחים ארוכים למדי מצאתי את עצמי משתוקק לתרופת האדרנלין שהוזרקה אל עורקי המדולדלים, ולקחתי איתי את האקדח כשחזרתי לעיר לחופשה.

לאט-לאט השפעתה של התרופה נעלמה – איבדתי את תחושת השמחה. התחלתי לקבל מן הניסיון רק רגשנות גסה. לאחר שנים רבות, אחרי שהתאהבתי באולריקה, חשבתי שההבדל בין השמחה להתרגשות הגסה שהרגשתי  דמה להבדל שבין אהבה לתאוות בשרים. זרקתי את האקדח לים.

אולריקה לא הבינה את טענתי שההסתברות לכך שנפגש התחילה באלפית מעל 1/3, אך סרבתי להכנס לפרטים. לא רציתי להעמיס על כתפיה הדקות את המטען הכבד הזה.

אנחנו יושבים בקפה קטן ליד האוניברסיטה, אני מספר לגּ׳ שאולריקה התאלמנה מבעלה זמן קצר אחרי שאביה נפטר מאלצהיימר. היא מגדלת שלושה ילדים ״חכמים כשדים!״ זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע ממנה…

גּ׳ מראה לי את הפער שבחישובי. בקפה מנגנים את הקנטטה מס׳ 82, ״אִיךְ  הָבֶּה גֶּנוּג:״

הרדמו עינים  עכורות
העצמו בנועם וברכות
עולם, די והותר, כאן לא אשאר
בך אין לי יותר נחלה
שבה לנשמה יש תכלה
כאן מוטל עלי לבנות את יסורי
אך שם, שם אראה במו עיני,
שלומות מתוקים מנוחה נכונה

בּ׳ אומרת: ״דרור, בסרט הזה כולנו שרוטים בצורה כזו או אחרת, מי יותר מי פחות״  וכמו בסוף כל פגישה, משתררת שתיקה ארוכה, אשר אחרי איזה זמן בּ׳ קוטעת ביעילות. אני יוצא מן החדר הכחלחל מלווה באשה הגבוהה והחטובה הזאת שהפקדתי בידיה את הכנסת הסדר בנפשי. אני מחכה עד שהמזכירה העסוקה בטלפון ובמחשב תתפנה לקבוע את הפגישה הבאה. בפגישה זו ניסינו לברר למה לוס אנג׳לס. ״אני חושב שזה שולי לגמרי,״ אמרתי לבּ׳ שלא הניחה לזה. בסוף אמרתי לה בחוסר סבלנות, ״הוליווד! סרטים עושים בהוליווד.״ המזכירה מזכירה לי שביטול פגישה דורש הודעה מראש יומיים לפני המועד. כמו תמיד, אני משלם את האתנן במזומן ויוצא אל המסדרון האפרורי כאשר בגבי נעוצים מבטיה המבודחים של המזכירה כבדת המשקל הלבושה בחולצה סגולה עם מחשוף עמוק. במעלית אני מחליט לטוס לאל. איי. על מנת לבקר בדיסני לאנד. ובדרך חזרה, לאס ווגאס. מזמן לא חשתי את ההתרגשות של הקזינו.

אני מטלפן לגּ׳ כדי לבשר לו שמצאתי פיתרון לפער בחישובי. האינפורמציה הנעה בכל הגיאודזיות האפשריות ממלאת את הנפח, אך בגלל שהנפח בגיאומטריה היפרבולית מתקהל על השפה; ובעזרת עיקרון שובך היונים הקוונטי האוסר על יותר מביט אחד בלבד לאכלס קופסא אחת, סכום כל האפשרויות פרופורציונאלי לשטח השפה של האופק. "נשמע מבטיח," גּ׳ משיב בזהירות האופיינית לו. בתום השיחה אני שוב רואה את הטנקים בוערים, כַּסְּנֶה שֶׁאֵינֶנּוּ אֻכָּל.

חורים שחורים הינם בתי עלמין לכוכבים. במכונת הזמן שאנו מכנים בשם יקום הם במהותם אתרי קבורה ארכאולוגים שכרסם הריקה אינה מכילה דבר, חוץ מעקמומיות אינסופית אשר אינה מאפשרת לאור, חלש ככל שיהיה, להבליח החוצה. כאשר שני חורים שחורים מרגישים אחד בנוכחותו של האחר, מתחיל ריקוד דשדשני במרחב הצפיד. השניים מתקרבים זה לזה באטיות תוך שהם מעקמים את החללזמן ולוכדים אחד את השני בטנגו סוער. כאשר הם מזדווגים הם שולחים מברק קצר הנקרא ״ציוץ.״ אפשר להתמיר את השדר האורגזמי הזה מגלי גרויטציה לגלי קול. בתחום התדרים התואם הציוץ נשמע כהלמות לב. כך אני מדמה לעצמי את פעימת הלב של העובר ברחם האם. בתדרים גבוהים דרמת ההזדווגות נשמעת כאיבחת שוט. מזל טוב! לפני כמליארד שנים נוסף ליקום קבר חדש והמידע המרעיש אודות המאורע הגיע רק עתה לכדור הארץ. אך אולי זו תעמולה ולא מידע, מה אנחנו יודעים באמת?

המטפורה הצייצנית דוחסת את מאורע הקריסה הקטקליסמי אל מסר מוצפן אך מתקתק. אורגית הזלילה היקומית מעסיקה את דמיוני כבר שנים רבות. בדמיוני אני רואה עצמי כמציץ סידרתי בפּיפּשׁוֹוּ; כמי המגניב מבטים דרך חור המנעול אל חדר המיטות הקוסמי, בנסיון לחזות בקיום במלוא מערומיו הארוטים. וזאת למרות ואולי בגלל הקונצנזוס החד-משמעי על הצנזורה הקוסמית, על כך שאי אפשר שתתקיים  ״סינגולריות ערומה.״ אני נזכר איך היינו צוחקים על המשפט הטוען שאי אפשר שלחור יהיה שיער, ״אולריקה,״ הייתי אומר, ״אני בוער מתשוקה אל הסנה שלך…״

מה אם הפטיש היה מוצא את התחמושת שטענתי בתוף של אקדחי? האם באותו שבריר רגע סינגולרי היו חיי פוגשים את משמעותם? הן אפשר שדווקא באותו רגע סינגולרי חלה התמרת משתנים שהופכת את האופק לחסר משמעות.

אני כותב לאולריקה, ״התאידותו של חור שחור ממלאת אותי תקווה, גם שקשה לי להסביר לעצמי את הפרדוקסליות של תקווה זו.״

עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ

30 נוב

עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ
מול האינסוף שנתן ולקח מול ההכרח לקבל את שנלקח
בין שֶׁגְּזֵלַת בני הינה דבר תבוני או טרוף אקראי, קיומי הארעי
נעשה יותר מופרך. באין ברירה אני מרכין ראשי מול השְׂרָרָה
מנוצח בידי גורל שסרח. לא לכל בעיה יש פיתרון לא כל דלת
מובילה למסדרון, אֵם לֹא-תֵדַע מַה-יֵּלֶד יוֹם. אך לא בְּקִבָּעוֹן
יש חַיִּים אחרי מות-הבנים. הורים העולים לקיברות ילדיהם לִפְרָקִים
אִמָּהו֗ת ובידותיהן פרחים. לא לְכָל-קֵץ תִּכְלָה לא לכל-בֵּן כַּלָּה
משפחה, ילדים. לא כל אושר סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

בְּכׂה וּבְכֺה

29 נוב

בְּכׂה וּבְכֺה
אין אֶל מי לפנות. אין אֶל מי. אין אֵל. אין
מילים לְתַנּוֹת מַקמַקִים בקינות. הבן
האובד שב דהוי בחלומות, באור החסר החודר מן
החלונות, עטוף תכריכים. על הזירה הצרה יורדים
הקלעים. האדם נוצר בתשוקה וחושק באשה
ומוליד ילדים; חיי את חייו הקטנים בין שמחות ומריבות
ושבירת כלים; והולך בְּכׂה וּבְכֺה הלוך וּבָכֺה

כמי שאישתקיל מילוליה

23 נוב

כמי שאישתקיל מילוליה
יום יום אני עולה להר המוריה אך בני איננו עימי, גם המלאך
בשלב זה בחיים חסר לי צחוקו הנעים. אלוהים אדירים הראוני
את העולה הגם שאנני מסכים. שָׂהֲדי בַּמרומים, יום יום אני עולה
אל ההר מרוד וחדל אישים, בצעדים קטנים. האבנים הכבדות
הצומחות בליבי מאיטות את תנועתי, גם תפילתי משותקת בַּסְּבַךְ
יום יום אני כובש את בכיי ומטפס ועולה כמי שאישתקיל מילוליה

מי?
מי מקיש על חלומי? מצליף זלעפות
מַכִּישׁ אֶרֶס בִּגְּחוֹנִי. מי הדובר?
התעורר! הקול אומר: עלי לסחוט
את האור המתוק מן העינים,
ליבש מן הגוף ליחות, לרוקן תענוגות
לרסק עצמות. לשוא תזיל דמעות

מה?
מה יש לי לבעלות? הן אף זרעי נטמן באדמה ולא יבשיל פרות
נפש מתבלה? קומץ של מחשבות על סופיות? אהבה נבגדת?
זכרונות משופשפים שיאבדו לזקנה? מה? מציאות בלתי נמצאת?!

כל דעביד
כל דעביד רחמנא לטב עביד
והופכם כעביט ושופכם עבר
על עתיד, טוב על רע
ומצילן מכיסופי דשמייא
ומתיר אזיקיהם ומפשיטם
ערומים מנשמת החיים
והם מלאטים לחש כחש:
איה ריבון עולמים? ואינם נרחמים