מגמה ויסודות זרים

8 יונ

מגמה
הם מתאימים זה לזו כחוט ומחט, דקיקים וארוכים, מזומנים זו לזה, בנחת גוזרים ותופרים ביחד, בגדי חג, רקמות חיות. היא שופטת שלום (בעיקר גֵּרוּשִׁין) הוא חוקר זוטר של תולדות היהודים; וילדה קטנה הישנה בעגלה. בשנה שעברה, לראשונה בעולם, עלה מספר בני שישים וארבע על בני חמש ופחות והמגמה אינה שוכחת. בלילות אני שומע את הרכבות התחתיות משנעות גורלות במעבי האדמה בשאון גואה; בבקרים אני שומע את היונים הומות את משנתו של אמיל קוּאֶה.

יסודות זרים
השעה שעת בוקר מוקדמת, שבת בבוקר. זה עתה התעוררתי מחלום. בחלומי הייתי ביחד עם בנימין הצעיר. ציפינו להורי ולאחותי שעשו את דרכם על פני זמנים ונופים. שנינו ממתינים. במרחק אנחנו רואים אותם רכובים על עגלה שטוחה רתומה לסוס. הם נראים זעירים כמיניאטורות, אבל בהתקרבם, פניהם הולכות ונעשות יותר ויותר קלות לזיהוי. ביניהם נמצא ביניה, הוא בנימין המבוגר, אשר גדל לנער גבוה ויפה תואר. הם כאן לבסוף! אנחנו מאוד נרגשים. אני קורא לבנימין הצעיר ללכת לפנים ולקדם את פני האורחים, וכך עושה גם המשפחה מנגד. עתה, הם יורדים מהכרכרה. שני הילדים הולכים זה לקראת זה, בנימין הצעיר הולך לכיוון ביניה המבוגר, הנעצר לקבל אותו בברכה, בחן התיאטרלי המוכר והידוע שלו. השניים מתחבקים ומחליפים נשיקות. הם נראים נינוחים ומאושרים בפגישתם המחודשת. התעוררתי נפעם ומיהרתי לרשום את החלום לפני שיתערבבו בו יסודות זרים.

מודעות פרסומת

קינה מְעוּקָּמה

17 מאי

קינה מְעוּקָּמה
למטה במהופך בראי הימים, ילדינו אֵינָם בְּטֵלים לְעוֹלָם. מְשֻׁקָּפִים כּחלוּמים
בְּשִׁלְיָת הזמן כְּעֻבָּרִים טבועים, ממתינים להִוָּלְדם: מן המימדים כֻּלָּם
מָוֶת לבדו יְרַחֲמֵנוּ, מיותמים טרם נִוָּלֵד להורינו, נְשׁוּדַּד שַׁכּוּלִים.
הם רואים אותנו מְמָרְרִים באבלנו ואנו אותם, למטה במהופך בראי הַמְּעֻקָּם
מקום בו יִרְבֶּה הַכֹּסֶף ודמעותינו נסחטות ‎חִנָּם

מִכָּל מִשְׁמָר
שָׁוְא שִׁבְּלֵי זֵּיתִים וּדְבַר כָּזָב בְּנֵי-הַיִּצְהָר
וְהוּא הֶרְאָה אֹתִי כַּפְתֹּר וָפֶרַח וַיֹּאמַר,
מָה אַתָּה רֹאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת?
כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ
וָאֹמַר: אֲדֹנִי, מַה לִּי חַיִּים אַחֲרֵי בְלֹתִי לְמִשְׁמֹרֶת?

בזמן הנגדי
אם ישאלני מי: בן אדם, לאן אתה הולך בזמן הנגדי?
אֶתְהַלֵּל כִּמְפַתֵּחַ! לְהִצָּלֵב שנית אני הולך. ובעודי
מתפשט את התכריכים ומתנער מן העפר שעימדי
אני אומר: אהבת נשים ונטיעת עצים; בנית בתים
והולדת ילדים לפני. לאדמתי אני חוזר והאור המתוק לעיני

מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה

5 אפר

כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ תהילים מ״ט, י״ח

שמי אלעזר בן פדת. בעודי כותב את השורות הללו מהדהדות קריאותיו של יוחנן בר נפחא, הוא רבי יוחנן, באוזני. כמי שהיה עד למהלך הדברים החלטתי לספר את סיפור מותו של הרב כשם שהיה, כלמר, כפי שחזיתיו. ההחלטה לעלות על הכתב את הסיפור העצוב אודות סוף ימיהם של מורי ורבותי, ר׳ יוחנן ור׳ שמעון, גמלה בליבי חודשים אחדים אחרי מותם, כאשר יום אחד נקריתה אלמנתו של לקיש על דרכי לציפורי. היא, האלמנה, נראתה אמנם כאחת מדלות העם אך פניה עוד הצטיינו ביופי שבו נודעו היא ואחיה בצעירותם. בשערה נזרקה שיבה אך עיניה הגדולות, בערו כאבני פטדה המשובצות בחושן. העינים האלו לא הותירו לי מנוח כל אותו היום והלילה ואורן העז המשיך לנקר במוחי למשך ימים אחדים.

אחרי שעשיתי מספר ימים בציפורי יצאתי לדרכי חזרה. כדי להספיק ולהגיע לטבריה לפני כניסת השבת יצאתי את ציפורי השכם בבוקר. בגלל בריאותי הרופפת העמידה הקהילה הבבלית לרשותי אתון. בהתחשב במאמץ עמדו לפני כשמונה שעות מסע. לקראת חצות היום נעצרה האתון ומאנה לסור מצילו של עץ חרוב אשר עמד בפאתי שדה. נראה שהגיע מועד המנחה, חשבתי לעצמי והודתי לבהמה תוך שאני טופח על צווארה האפור. נדמה לי שהשדה הוא אחד השדות שהיה שיך ליוחנן ומכרו כדי שיוכל לפרנס את משפחתו בעודו עוסק בתלמודו. שבעבר הביאני לכאן כדי לעודדני שכידוע אי אפשר לעבוד שני אדונים. אסור לנו להפוך את התורה לקרדום חפירה, שכרינו אינו בעולם הזה היה אומר. לגמתי מעט מנאד המים וחלצתי את סנדלי מכפות רגלי המאובקות. כתנא אני זוכר כל מאמר מפי דוברו ומיד צפו ועלו בזיכרוני דברי רבי זירא: אם ראשונים מלאכים, אנו בני אנוש, ואם ראשונים בני אנוש אנו בני חמורים. ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ולא כחמורו של ר' פינחס בן יאיר אלא כשאר חמורים. קשרתי את האתון בצל עץ החרוב וזרקתי לפניה חופן שעורים משק הצידה. השקפתי בסיפוק על האתון הזקנה אשר לא בחלה בשעורין וחשבתי לעצמי שגם שאין היא אתונו של ר׳ פינחס, נראה שהשיעורין הועשרו כדין.

עברתי על המנחה בראשי ובהגיעי אל ״אתה חונן לאדם דעת,״ נזכרתי בדברי לקיש שהיה אומר, אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. לפתע התברר לי כשמש בצהריים שעלי לשמש כעד ולספר את סיפור מותם של ר׳ יוחנן וריש לקיש כדי שהדורות הבאים יוציאו ממנו מתוק מעז. חרובים לא נותרו על העץ ולכן חיזקתי את נפשי בדבלה ובקומץ שקדים מן הצידה שבתרמילי. זו איננה עתידה להיות מלאכה קלה אני חושב לעצמי וחובש את האתון, אך עלי להשלימה בטרם יכלו ימי.

אף שיכנוני "מרי דארעא דישראל," איני מגיע לקרסוליהם של המאורות הגדולים, מורי הדגול ר׳ יוחנן בר נפחא, שתורתו תורתי, והמשנה לו או כשם שר׳ יוחנן כינהו לפני יהודה הנשיא, כף ידו השניה, הוא ריש לקיש. ובכל זאת נדמה לי שיש בסיפור קורותיהם איזה לקח עמוק ללמדנו שראוי לשטחו לפני הקוראים. שכן קורותיהם של מעמיקי חקר שכמותם, אשר לא רק שהקריבו את פרנסתם על מזבח תלמודם אלא כשם שיתברר את חייהם, וזאת ממש כשם שלקיש היה נוהג להגיד: אין דברי התורה מתקיימין, אלא במי שממית את עצמו עליה. הסיפור שאני עומד לספר אינו פשוט להבנה ודורש עיון מעמיק כי אחרת אפשר לטעות בעוקצו.

חיבה יתירה היתה לי לרבי יוחנן שהיה בעל נגעים ויסורים אך מאן לקבלם כיסורים של אהבה ודחה מכל וכל את שכרם. פעם בחלותי נכנס אצלי ובעודי שוכב בחדרי האפל גילה את זרועו והחדר הוצף אור. כה מתוק היה האור וכה עצום היה יופיו של יוחנן שפרצתי בבכי. ראה הרב שאני בוכה ושאל על מה ולמה. שאם על כך שמחמת חוליי לא יכולתי ללמוד תורה, הרי שלא כל המרבה אלא ההתכוונות לשמים; ואם על מזונותי הדחוקים, גם על כך לא ראוי לבכות שהרי לא כל אדם זוכה לשני שולחנות; ואם משום בנים, ״הרי לך עצם בני העשירי אשר שיכלתי!״ כך אמר ובכיי התגבר כמעין. אחרי שנרגעתי קמעא עניתי לו שאני בוכה על כך שיופי כשלו יעבור מן העולם ובתגובה פרץ אף הוא בבכי. אחר איזה זמן שאלני אם נודעת לי חיבה ליסורים וכאשר עניתיו, כשם שלמדתי מפיו, שלא היסורים ולא שכרם, הושיט לי את ידו והקימני מן הדרגש עליו שכבתי וכמו נרפאתי באחת.

אכן יופיו של ר׳ יוחנן היה משול לזוהר העולה מגביע כסף המלא בגרגרי הרימון המונח בין אור וצל. וגם שידע שיופיו אינו מן העולם הזה הוא עצמו היה בכל הוויתו איש העולם הזה, עולם אשר רובו ככולו היא המשנה אשר מבלעדיה אין לנו דבר. הגולים הבבלים אשר שבו ועלו לציפורי מספרים על יופיו של יוחנן כדלקמן. יום אחד כאשר רחץ ר׳ יוחנן בירדן, הבחין ריש לקיש ביופיו ומהר לקפוץ אל המים גם הוא. לקיש אשר בעת ההיא לא עסק בתורה, היה בעל גוף והשמועות מדברות על כך שכאיש צעיר אף מכר עצמו לקרקס. על כל פנים לפי הגירסא ששמעתי מאת הבבלים, בעת ההיא עשה לקיש את פרנסתו כראש חבורת שודדים אשר הפילה את חיתיתה בדרכים. הימים היו ימי אנרכיה במלכות רומי הרשעה וכל דאלים גבר. לפי גירסא זו פנה יוחנן אל בעל הגוף בלשונו העוקצנית ואמר, חמוש בחוסן רב שכזה מוטב שתפנה לתורה. לקיש לא נשאר חייב וענה, יופי כשלך ראוי לנשים.

אפשר שלקיש מאס בעבריינותו כאשר קיבל את הצעתו של יוחנן לחזור בתשובה ובתמורה לכך יקבל את אחותו היפה ממנו לאשה. לקיש אשר השאיר את בגדיו וכלי נשקו על הגדה המזרחית לא שב על עקבותיו וכבר באותו היום עשה דרכו לציפורי כדי למלא את חלקו בעסקה. כל זה קרה לפני שעזבתי את בבל ובאתי ללמוד תורה תחילה עם חנינא בציפורי ולבסוף בבית מדרשו של ר׳ יוחנן בטבריה. למען הדיוק במסירת הדברים אזכיר שלעומת הבבלים מספרים האמוראים של ארץ ישראל שמינקותו היה ריש לקיש מסור ללימוד תורה ודרך ארץ, ושמעולם לא היה עבריין. אם היה זה יופיה הנדיר של האשה, היא אחות יוחנן, או המיאוס אשר מצא בחייו כליסטים אשר החזירוהו בתשובה, בשתי הגירסאות הכל מודים בעומק ידיעותיו ורוחב למדנותו של ר׳ שמעון לקישא, אשר היה אומר: לא נברא הירח אלא ללימוד.

חריף לשון היה לקיש ואף אני זכיתי להצלפותיו בפסיקות אשר בהן נחלקו דיעותינו. פעם אמר עלי לפני חכמים, ״זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא?״ זהו עולמם של חכמי המשנה, עולם של מחלוקות לשם שמים. כי מאז שעשה ר׳ יוחנן את המשנה עיקר, כולם זכאים להשמע ולכן רבה המחלוקת, כי קנאת תנאים תרבה חכמה. המשנה מלאה מיסתורין שבין הקב״ה לבין ישראל וכדי לשמרו מכל משמר עלינו לשננה מפה לאוזן. כי אם תיכתב יעשוה הנוצרים לשלהם כשם שעשו עם תורתנו הקדושה. גם זאת למדתי מר׳ יוחנן אשר פעם אחת אפילו ביקש להביאני בסוד המרכבה אך סירבתיו. לא מענווה אלא מפחד סירבתיו, פחד שרק עתה, בנסיבות מותו של מורי ורבי יוחנן, חדרתי אל עובי קורתו. כי כאשר נכנסת באדם הרוח, מחשבותיו ותחבולותיו אינן ידועות אף לו עצמו.

ליבי, ליבי על אלמנתו של ר׳ שמעון לקיש ויתומיה. כאשר באה אצל ר׳ יוחנן וביקשה שיתפייס עם בעלה דחה אותה בקש. ולכאורה, כאילו כבר ידע שבר פלוגתא שלו עומד למות, ציטט לה מדברי הנביא ירמיה: עָזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה וְאַלְמְנוֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ. האשה ההמומה יצאה את ביתו וחזרה אבלה וחפוית ראש אל בעלה אשר נפל למרה שחורה וסירב לצאת את ד׳ אמות ביתו. על מה נחלקו יוחנן ושמעון? המחלוקת ביניהם נפלה בבית המדרש כאשר היו דנים בשאלת טומאת כלי זין: הַסַּיִף וְהַסַּכִּין וְהַפִּגְיוֹן וְהָרֹמַח וּמַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה? שאלו.למרות שהסכימו ביניהם שמשעת גמר מלאכתם, נחלקו על מָתַי גְּמַר מְלַאכְתָּם. אולי מפני אופיים, שנפש יוחנן היתה ככבשן ושמעון אשר תמיד ניסה לצנן את רוח רבו, נחלקו דיעותיהם כאש ומים. יוחנן אמר: מִשֶּׁיְּצָרְפֵם בְּכִבְשָׁן, ושמעון: מִשֶּׁיְּצַחְצְחֵם בַּמַּיִם. על כך ענה יוחנן מניה וביה ובלשון בוטה: לִסְטִים בְּלִסְטִיּוּתוֹ יוֹדֵעַ.

תחילה נפלה שתיקה עבה באולם. היטב הכרתי את השניים ופעמים רבות שמעתי את ר׳ יוחנן מתלהט. אך אפילו שמספרים שלקיש היה שודד בצעירותו הרי זה שנים שחדל מעבריינות וחי חיי לימוד לצד רבו המפורסם. הן ר׳ יוחנן היה עד לכך שכל שלימד את לקיש, ספג ר׳ שמעון כבור סיד עד שהפך לגדול בתורה. היבטנו בשניים אשר נאלמו דום ואחר כך זה בזה תמהים כיצד יפול דבר. דומה שלכולם היה ברור שבאולם זה עומדים להיחתך גורלות. ואמנם אחרי זמן מה כמו יצאו דבריו של לקיש מבור חשוך. ובכן, איזו תועלת צמחה לי מן העסקה? שאל לקיש בשקט הנפשי שכה איפיין את הדרך בה היה מתמקח עם רבו, שהרי שם נחשבתי לרב וכאן אני נחשב לרב. לרגע קט התמלאתי תקווה שהאויר שהיה כמו מעובר בדחיסות, התפתחויות בלתי ניתנות לתחזית, יוליד פייסנות ומן המחלוקת העזה יצא המתק הנעים לכל חיך כאשר הצדדים החלוקים מישרים ביניהם את ההדורים וקהל הצופים מתרווח בהקלה. אך לא כך נפלו הדברים. ר׳ יוחנן ענה לו מיד, במה שנתפס לפחות בדעתי, כדברים הנגועים בפגם הגאווה: הוֹעַלְתִּי לְךָ, שֶׁקֵּרַבְתִּיךָ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, אמר. שלכאורה, ר׳ יוחנן הוא זה הממונה על כנפיה.

איני יודע אם גם האחרים אשר היו עדי שמיעה למוצא פיו מצאו בכך דופי. אך כמי שהכיר את תורתו, חיברתי את דבריו לדעה נחרצת אחרת ששמעתי ממנו כאשר נדרש לאיוב. לעומת לקיש שטען שאיוב לא היה ולא עתיד להיות, דומה שיוחנן מצא דופי בהתנהגות הקב״ה בהשוותו אותו לאדון המוסת בידי עבדו, השטן. אז, חשבתי לעצמי שקיימת זהות בין דמותם וגורלם של השניים, שיוחנן אשר ידע יסורים כה רבים הוא איוב. בשומעי את דבריו האחרונים אשר לא זכו למענה מידי ר׳ שמעון, חשבתי לעצמי שמי שמרשה לעצמו להשוות את הקב״ה לאדון מוסת אפשר שתכנס בו רוח שטות ויחטא בגאוות עילוי בין גאונים. ריש לקיש כמו איבד את כוח הדיבור ויצא את בית המדרש כדי לא לחזור שנית. רק אחרי שנעדר ימים אחדים הלכנו לבקרו ונודע לנו מפי אחותו של יוחנן, היא אשת לקיש המפורסמת ביופיה, שבעלה חולה מאד ולא יקבל את פנינו.

גם ר׳ יוחנן נעדר מבית המדרש ונדמה היה ששבתה החכמה מטבריה. כדי להשיב את יוחנן אל בית מדרשו התבקשתי לבוא אצלו ולשמש לו כעזר כנגד בלימוד. שכן כבר היו דברים מעולם. פעם, אחרי שנעדר לתקופה ארוכה התבקשתי למלא את מקומו, ובהיודע לו על מינוי המחליף שב מיד אל בית המדרש ולקח לידיו את כתר המלכות. בינתים קרה אשר קרה ור׳ שמעון, המכונה ריש לקיש, החזיר את נשמתו לבורא. צער גדול נפל על כולנו. לצד זה שעסקנו בהחייאת אלמנתו ויתומיו ביקשנו להשיב את הלימוד אל כותלי בית המדרש אך האבל העמוק ותחושת האסון המר שנפל בחלקנו הקהתה את חריפות הדרשנים. לפיכך נעתרתי לעלות למעונו של ר׳ יוחנן ובליבי התקווה שאם לא יעלה בידי להחזיר עטרה ליושנה לפחות אפשר שיהיה בידי לעצור את ההדרדרות אל תחתית התהום.

ידעתי שבבואי אליו כדי לפייסו עלי לנסות ולתמוך בכל דעה שיציג. שמחתי בליבי שניאות לקבל אותי במעונו ובאתי אצלו יום אחד אחרי השלושים כולי מגויס למטרה הקדושה אשר עמדה לנגד עיני. ר׳ יוחנן ניסני בכל אשר דרש וכאשר לא נכשלתי למצוא ברייתא שתתמוך ותסייע לדרשתו התכעס שבעתיים. וכי איני יודע שיפה דרשתי? הצטעק. הן זכור לך שעל כל אחת מדרשותי היה ר׳ שמעון מקשה שני תריסרי קושיות ואני היתי מתרצן אחת לאחת. כך היו הדברים! אמר והשתתק. גם אני נדמתי. זכר מחלוקתם על טומאת הכלים שבה ועלתה בזיכרוני. רציתי לשאול אותו מדוע כינה את לקיש ליסטים אך לא רציתי ללבות את להט חמתו. יוחנן החל ללחוש ולהיאנח: היכן אתה ריש לקיש היכן אתה. ניסיתי להרגיעו אך הוא פרץ בבכי מר. קירבתי את גופו אל חיקי וליטפתי את שיבתו. גופו של יוחנן רעד ובין געיות בכיו קורעות הלב היה חוזר על שאלתו בקול רווי דמעות: לקישא! אייכה… כך בכה כשעה שלמה וברדת הערב השכבתיו על דרגשו. למחרת בבוקר החזיר את נשמתו לבוראה.

אוי לי כי צר לי על אלמנת לקיש ויתומיה. מאז מותם של השניים עצוב כאן מאוד. עצוב וחשוך. אך אסור לנו להיכנע לדכדוך. יום יום אנו הולכים לבית המדרש ולומדים ושונים כאילו השניים עודם בינותינו. לפעמים בעומדינו אל מול קושיה שאיננו יכולים לה, אנו דומים לבהמות הבוהות אל מול שוקת שבורה. וככאלו אנו חוזרים ומעלים את גירתם של רבותינו, זכר צדיקים לברכה. אני, ימי ספורים, כך נתגלה לי בחלום, אך מה יהיה על הדור הבא? איזה לקח ילמדו מן המחלוקת הנוראה הזו? שוב ושוב עולים באוזני קריאתיו קורעות הלב של יוחנן, ״אייכה לקיש, אייכה…״ ושוב ושוב נדמה לי שבכך מודה יוחנן בכך שליסטים הינו. הוא ולא אחר ואין לו פדות.

כך הן דרכי הקב״ה אשר ביום השני ברא את שמי הרקיע ממים ונתן בהם אש, הם הברקים, ומאז אינם נפרדים. וכדי להזכירנו יראת שמים מה היא, הוא שולח לנו דמויות אמיצות הדבקות בתורתו הקדושה כדי להסעיר את דמיוננו ולהראותינו דבקות מהי. דמויות אלו המעוררות השראה, אם באופים או ביופיים, באומץ רוחם, או בחריפותם וכי״ב, מעוררות את רעבוננו לאצילות הנפש והתפרקותה מכל מה שהוא קצר מועד ובר חלוף. תהי נשמתם צרורה בצרור החיים, הם אשר נתנו את נשמתם על תלמודם.

רפואה עירונית

25 מרץ

Snip20190428_1

Ring out, wild bells, to the wild sky,
The flying cloud, the frosty light;
The year is dying in the night;
Ring out, wild bells, and let him die.
Ring out, Wild bells, Alfred Lord Tennyson

 

יום אחד מעדתי ונפלתי על הישבן. קמתי מן הריצפה ובמבטים מהירים בדקתי את התגובות מסביבי. העמדתי פנים שאיני נבוך ולו כזית, ולמרות הכאב הבוטה בעכוז הימני צלעתי הלאה עד אשר התיישרתי פחות או יותר. במשך היום המשכתי בעיסוקי כרגיל תוך כדי התעלמות מהמיחוש ואי הנוחות. מה איכפת לי, אני אומר לעצמי, אף אחד לא מכיר אותי כאן. בערב כאשר התפשטתי בדקתי לפני המראה במקלחת את האזור המכאיב, אך רק אחרי ששיקפתי את האחוריים במראת יד, יכולתי להבחין בכתם כחלחל וחסר צורה שכמו קועקע בעכוז והתפשט אל ירכתי הגב התחתון והמותן. בלילה התקשתי לישון. אמנם ניסיתי להחליף תנוחות, מן הגב לצדדים וחוזר חלילה, על הבטן כבר איני ישן שנים רבות, אך הכאב אשר עכשיו כבר החל להקרין אל הרגל לא הותיר לי מנוח. נזכרתי שלפני זמן לא רב חבר השאיל לי כדור טניס להקלת כאבים. נורא פשוט, הוא אמר, בהפעלת לחץ מבוקר על הפקעות הנוצרות בפציות שבין רקמות השרירים, אתה מזרים דם אל האיזור הפגוע ומאיץ את ההחלמה. מצאתי את הכדור במגירת שידת הלילה שליד מטתי וניסיתי למצוא תנוחה שתפוגג את הפקעת הדמיונית שהקרינה את הכאב. אחרי זמן מה קמתי ממשכבי והתיישבתי לקרוא במטבח. בהתחלה זה הלך די טוב אך גלי כאב שהתפשטו לכיוון הברך החלו לתקוף מחדש עד שלא יכולתי יותר להסיח את הדעת. שוב קמתי והתחלתי להתהלך הלוך ושוב בחלל הבית. נזכרתי שקראתי איפושהו שטיפוס מדרגות הוא תרגיל יעיל להפגת כאבי גב והתחלתי לעלות ולרדת על גרם המדרגות בין הקומות. אחרי מספר פעמים נזכרתי בכך שקורט וונגוט מעד על גרם המדרגות בביתו, נפגע בראשו וזמן מה אחר כך נפטר כתוצאה מן הפציעה. איבדתי את התלהבותי למדרגות ונכנסתי חזרה לדירה. הכאב העיקש המשיך להציק. אחרי איזה זמן פתחתי את ארון התרופות ובלעתי שתי גלולות של משכך כאבים ששמורות עימי למקרה של שתיה מופרזת. חזרתי למיטה והצלחתי להרדם עד הבוקר. התעוררתי מעודד וזמזמתי לעצמי בסיגנון בוב דילן מילים שהתחברו לי כמעט ספונטנית:
לצאת ממבוכים, כטרובדור, עם גיטרה על הגב,
לסכם את הכשלונות המתערמים במספר אקורדים ובקצב מחושב:
זה לא אני, ילדתי; ואל תהרהרי בכך פעמיים. הכל בסדר!
אתמול ביקשתי שתשתרעי על מיטת הברונזה, עכשיו תקופת האבן;
ובינתיים, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. גשם כבד עומד לרדת בחלונות,
כמו אבנים מתגלגלות במדרונות ההרים. זה לא אני, ילדתי ואין כאן אשמים.
ביום מן הימים הרוח תנשב תשובה לכל השאלות… דה, דה דה.
שווה פרס נובל, אני אומר לקלסתרון המשקיף עלי מן המראה, בעודי מתגלח. אמנם הכאב עוד היה נוכח אך בעמימות. איך גבר בגילי מנסה להתיישב על כסא במסעדה ומחטיא? ברור, אני אומר לעצמי, נעצת מבטים באשה שעברה במדרכה ממול. נורמלי לגמרי.
בעודי בודק את נחירי אפי השעירים הכתם שעל אישיותי משך את תשומת ליבי. בעבר הכתם היה קטן או אפילו דמיוני. אפשר היה להתעלם ממנו, אך כעת הוא בלי צל של ספק, בנמצא, לפחות באור ובזווית האלו. בנסיון להפיג את הדרמה, אני שואל בקריצה ובמבטא גרמני, את הדמות בראי: ״נשאלת השאלה לקראת מה זה הולך להתפתח? האם עלי לקחתו לרופא?״ הדמות במראה עונה ללא קול שרופאים לא מתעסקים בדברים כאלה. מי שמע על כתמי אישיות? כתמי שמש, בהחלט! כתמי עור וכיוצא בהם, גם, אך כתמים על האישיות?
בדקתי שוב את איזור המותן והגב התחתון. החבורה הכחולה כמו קיבלה חיים חדשים ופרחה בנימים ארגמניים על העכוז. החלטתי לבקר במרפאה.
כאשר התבקשתי לתאר ממה אני סובל בטלפון סיפרתי לאחות בקיצור נמרץ על הנפילה והכתם הפירחוני שמתנוסס על עכוזי. לבקשתה דירגתי את הכאב על סולם מאפס לעשר באיזור השלוש-ארבע והיא קבעה לי תור לעוד יומיים. במהלך השבוע הכאב שב ונחבא אך לא נעלם לגמרי. גם התפרחת הארגמנית כמו שיחקה מחבואים עם המראה שבידי.
אני שוכב חשוף על הדרגש. לא רואים שום תפרחת, אומר הרופא. הוא מפעיל לחץ על איזורים שונים בגב התחתון אך אינו מעורר כאבים חדים בשום מקום. אני נאלץ להסכים איתו שנראה שהחבורה הולכת ומחלימה. זה לוקח כשלושה שבועות, הוא אומר, ובגילך קצת יותר. אבל אם אתה כבר כאן ובהתחשב בגילך ובלחץ הדם שלך אז בוא ונעשה לך בדיקות כלליות.
כאשר יצאתי מן המרפאה ועל אמת ידי תחבושת מוצמדת באגד מידבק ראיתי אותה בשנית. היא עברה מולי לבושה בסוודר לבן ומכנסי חאקי ארוכים. גון פניה חיוור, ועיניה הירוקות מתבלטות על רקע שיער השיבה הקצוץ הממסגר אותם. סובבתי את ראשי אך היא המשיכה לצעוד מבלי לשים לב.
בשלישית ראיתיה ברכבת. היא ישבה בקרון השמור לרוכבי אופניים. למרות שבקרון היו מספר מקומות פנויים נשארתי לעמוד וכמו מהופנט הבטתי באישה השקועה בקריאה. היא מרימה את עיניה מן הספר ומביטה בי קצרות ושבה אל סיפרה. אחרי נסיעה לא ארוכה אנחנו יורדים בתחנה הסופית. היא צועדת בצעד זריז ולמרות המותן המציקה לי אני עוקב אחריה ממרחק בטוח. היא נכנסת למתחם מימי הביניים ואני מחליט להחרות אחריה. באחד האולמות מוצגת תערוכה של אמן בן זמננו. אני נכנס לאולם אך מאבד אותה.
התקשתי להתרכז בעבודות המוצגות אך לאט לאט נכנעתי לצבעים והצורות. אני עומד מהופנט לפני פקעת של נימים בגווני אפור שספק מגלים ספק מסתירים חללים סבוכים זה בזה. אני מתקרב ונבלע אל תוך האווירה הכבדה ושוב נסוג כדי לקבל פרספקטיבה של כתם דמוי שורש שבשוליו הוא מרבה רגלי חרקים משוננות, שעירות.
לפתע אני מבחין בשכנתי הזזה לצד בניסיון למנוע התנגשות. אני מסתובב אל הגברת ומתחיל להתנצל אך המילים נתקעות בחיכי הניחר. הגברת מחייכת חיוך קל ומפלבלת בעיניה. אני עומד פעור פה והיא זזה למוצג הבא. עכשיו קשה לי להתרכז. מחשבתי מקפצת כמו נחליאלי וליבי מחיש את קצב פעימותיו. אני מגניב מבטים לאחורי ולצדדי. נדמה לי שהיא עומדת מעט לשמאלי ומאחורי ומתבוננת במוצגים אשר כנגד הקיר ממול. האולם הגדול כמעט ריק ממבקרים. השעה היא שעת אחה״צ. לא היתה לי כל כוונה לבקר במבצר הזה הבנוי כחיקוי לטירה מימי הביניים. מאוחר יותר, בדרך חזרה שיחזרתי את כוונותי המקוריות. באולם נשמעות נקישות של סוליות עור על רצפת הבטון הממורטת. מכיוון המסדרון בין שני האולמות מופיע גבר כהה עור במכנסיים סגולים והדוקים הטחובים אל מגפי עור חומים. הגבר גבוה ורזה ובמקטורן אפור, ניגש אל הגברת האפורה והם מתחבקים באיפוק אך בחום. אני משיב את ראשי אל הקיר שממולי. ליבי צונח בקירבי. כאשר נשמעו שוב נקישות הסוליות הגנבתי מבטים מהירים אל הכניסה. השניים נראו בדרכם החוצה. חיכיתי דקות אחדות לפני שפניתי לשירותים שבקומת הכניסה. אחרי שקיבלתי את תיק הגב והמעיל במלתחה יצאתי את הבנין בתחושת ריקנות. במרחק, על השביל המשובץ חלוקים, בין שני עצים גבוהים הצומחים בצידי שער הטירה, אני מבחין בשתי דמויות ההולכות במנוחה שלובי זרוע. כדי להתנתק מהזוג האלגנטי, נעצרתי במסעדה שבמתחם ושתיתי אספרסו בעמידה.
אין סכנה שאחלק איתם את קרון הרכבת לעיר, אני חושב לעצמי, ויוצא בצעד מתון אל התחנה. אני שוב יושב בקרון המיועד לנוסעים עם אופניים. ממולי זוג הומואים מטופחים וטובי מראה בגיל העמידה. אחד ענוד עגיל אוזן גדול המשובץ בספיר כחלחל והשני נושא איתו מזוודת מסע צהובה על גלגלים. השניים מרכיבים משקפי קרן גדולים לפי מיטב האופנה. שערו הכהה של הגבר הענוד בעגיל, קלוש, זה של בן זוגו צפוף ואפור ופניו מזכירים לי שחקן קולנוע הוליוודי יפה תואר. מספר מושבים מהם יושבת אישה עטופה במטפחת שחורה ולבושה בגדים רחבים ושחורים. היא עוצמת את עיניה הכחולות ופניה המסוגפים כמו כבים באחת. מן הקרקפת הקרחת המתגנבת תחת המטפחת אני מזהה מיד שהיא חולת סרטן. איך הגעתי לטירה המוזרה הזאת שבסוף הקו של הרכבת המהירה?
אני שב הביתה. שומר הסף של חנות היודאיקה שבבניין מנופף לי לשלום. במבטא רוסי כבד סיפר לי פעם שהיה בעבר מתאגרף ומצביע על שיניו החסרות. מתי נגמרת המשמרת? עוד שעתיים, הוא אומר בקול חרוך מעישון. ואחר כך? הביתה להתקלח ולצפות בטלביזיה. מה יראו? לא יודע, אולי סרט, הוא משיב.
בדירתי, בקומה הרביעית בבנין הישן שבו אני שוכר, אני מביט החוצה על החלונות המוארים בבנין שממול לחצר הפנימית. כל חלון והחיים שבו. חלקם מכוסים בווילונות, חלקם פתוחים לאיוורור. צלליות נינוחות עוברות בחדרים. בחדר אחד דולקות מנורות קריאה ממול לקיר מכוסה ספרים. חתול שחור לבן מנמנם על אדן חלון אחר. אישה בשביס לראשה מגיפה את החלון הפתוח ונעלמת מאחורי הווילון. ילד קטן בוכה בקול, עכשיו מצטרפת אליו תינוקת. עורב בודד קורא קריאות עצובות. ושוב היונים בקריאות ערב נעימות. אולי אחלום על זיוה. אני נכנס לחדר השינה הקר ונשכב במיטה הרחבה. בסוף יתברר שהיא דיילת אני אומר לעצמי על סף שינה ונרדם. כאשר התעוררתי באישון לילה, בדרך לשירותים ראיתי שאור עוד דלק בכמה חלונות. מזגתי לעצמי כוס וודקה צוננת והתיישבתי בחשיכה אל שולחן האוכל העגול שלצד חלון המטבח. בבנין ממול, שתי קומות מתחתי, חלונות חדר הרחצה מהבילים. אישה חשופת חזה, מגבת כחולה כרוכה לראשה, ניגשת אל החלון המזוגג בזכוכית חלבית ופותחת אותו. הבל מיתמר מן החלון החוצה. האישה מסתובבת והגב הורדרד נעלם מן המסגרת. האור כבה. כעבור איזה זמן שוב נדלק האור וצללית גבר נראית ליד הכיור. הגבר המזוקן מצחצח את שיניו ליד המראה. אני עוזב את עמדת התצפית שלי, לוגם את שארית הוודקה ומציב את הכוס הריקה בכיור.

התעוררתי מאוחר בבוקר לקולם הרם של פעמוני הכנסיה. אני לוגם בהנאה את הקפה החזק ומאזין לשיח היונים למרות האפרוריות שהחליפה את ימות החמה האחרונים. ניסיתי לעיין ברשימותי אך כאשר הגעתי אל הכתם הן היו לי לפתע לזרא. מה אם הזמן הוא אריג שמיתריו ניטווים על הכישור. המיתרים שוזרים-מחברים מאורעות בדידים לכאורה אך משום שדבר גורר דבר על הפלך נכרך מיתר. במטפורה הזו בד הזמן נארג מן המיתרים הרבים ולרוב בשני כיוונים. מן העבר אל העתיד, ולרוחב ההווה, שתי וערב. הנול הוא העט והתוצר הסופי הן הרשימות האלה שמכסות יותר משהן מערטלות. אם האורגים הינם משני המינים הרי אל הפלך יושבת רק האישה — ידיה שילחה בכישור וכפיה תמכו פלך — כך לפחות בשבילי, חפש את האישה. היונים מתכוננות לקינון כנראה, הדור הבא כבר קורא מגרונותיהם. השבוע פגשתי בחדר המדרגות שכן שאמר לי שהוא רישת את המרפסת כדי למנוע מן היונים בנית קן. ״הן משאירות לכלוך נוראי,״ אמר.
עוד מעט אצא אל העיר השוקקת ברחובות. פני אל המוזיאון. אני הולך ללמוד את הפורטרטים של הרנסנס ולא אפסח על רמברנדט. הפורטרטים העצמיים שלו מלווים אותי מנעורי. החקרניות השתקנית הכמעט מדעית, ההתבוננות הבלתי משוחדת אל האישיות. איך אפשר בכמה מריחות מברשת, בכתמי צבע דוממים להאיר את הדבר הערטילאי הזה אך בה במידה כה מוחשי, האישיות. עלי למנוע שקיעה אל מצב של דכדוך כרוני אני אומר לעצמי מול הכתם הנראה עמומות במראה.
רמברנדט צייר את דיוקנאותיו העצמיים בסגנונות שונים, אפילו במהלך שנה אחת, אפשר ששני פורטרטים עצמיים יופיעו על הבד בטכניקה שונה. אמנם רבים מהציורים שיוחסו לו נחשבים היום לזיופים או לעבודות של תלמידיו אשר ציירו חלק מדיוקנאותיו, אך אלו שנחשבים לעצמיים מדברים בעד עצמם. האם אפשר לזהות בדיוקנאות האלו את התהפוכות שעברו עליו? כבעל הכנסה יפה מציוריו אך כמי שלא הקפיד בהוצאותיו, נאלץ לפשוט רגל. הוא התחתן עם אשה שמתה עליו בגיל 30. התאהב במשרתת בת 21, ונתבע ע״י מאהבת מבוגרת ממנה שהאשימה אותו בהפרת הבטחת נישואין. חפש את האישה.
שלושה מילדיו מתו בינקותם, וטיטוס, הרביעי מבין ילדיו, מת בגיל 27, שנה אחת לפני אביו. חפש את השטן. למרות שבעליהם של ציוריו הם עשירים מופלגים, רמברנדט סיים את חייו כעני מרוד. כעשרים שנה אחרי קבורתו בקבר אלמוני של הכנסיה, הוצאו שאריות הגופה מן הקבר וכמנהג הכנסיה בעניים, באותם הימים, הושמדו. לעומת כל זאת, עבודותיו עדין עימנו וכאשר יהפכו למק תהינה הרפרודוקציות איתנו. האדם, נידון לכליה, אך רעיונות רוחו, היופי הזה המכונה לעיתים נצחי, נשאר איתנו לזמן רב.
למרות הקלישאה שהיופי הוא בעיני המתבונן אני מחפש את הכתם הזה בפורטרטים של האומנים הגדולים. הן לא יתכן שאלו שידעו להתבונן ביופי ולזהות אותו בכל קפל וקמט, נכשלו באיבחון הכתמים. הרי הכתם מוכרח להמצא בנשמתו של המחזיק בו. איך אפשר שאיש לא תיאר אותו לפני כן? איך אפשר שהוא נמלט מעיניהם החדות של אמנים, במיוחד אלו המתבוננים בדיוקנם העצמי ומקפידים לתעד אותו בדיוק רב ולפרקים. אני נמצא כאן באירופה על מנת לחקור את מאות הפורטרטים הללו. קבעתי את מושבי בברלין ואני מתכנן לבקר בכל המוזיאונים המפורסמים ביבשת.

השיחה שהתפתחה ביני לבין המטפלת שלי אחרי שהתוודתי על הכתם לגמרי לא נעמה לי ובעקבותיה החלטתי לעזוב את עיר מגורי בארה״ב וללמוד את הנושא באירופה. תחושת האשם שמלווה את השורדים היא תופעה ידועה, אמרה. המריבות שלכם אינן דבר חריג, אפילו לא האחרונה, בבוקר בו עזבה את הבית. לא סיפרתי לה שבלילה שקדם לנסיעתה ישנתי בסיפריה ובבוקר אפילו לא נפרדנו זה מזו. כאשר שמעתי את דלת הכניסה נטרקת שמעתי קול פנימי בתוך ראשי, ״…אינך מוכרחה לחזור.״ בפגישה הסופית עם הפסיכולוגית הודעתי לה על החלטתי ולמרות שהיא הזהירה אותי מפני פעולה נמהרת מהרתי לשריין לעצמי טיסה ולא היססתי לשכור דרך האינטרנט את הדירה הגדולה והמוזנחת הזאת בקומה הרביעית בבנין השייך לקהילה היהודית. כאן בשרלוטנבורג, ברחוב נאה ומטופח מצאתי אריח נחושת הנושא את שם משפחת אימי, מרוצף אל המדרכה אשר לפני אחד הבתים. אבני מעד, הם מכנים זאת כאן, ותפקידם להזכיר לעוברים ושבים את הכתם המכוער על ההיסטוריה.

כשפגשתי את זיוה היה עוד שמה זינה. זה היה על חוף הים בזיקים לפני כ-30 שנה. חזרתי מן המעבדה בגרמניה כדי לסיים את כתיבת עבודת הגמר שלי. זיוה נפשה ביחד עם חברה שעליה עוד אספר בהמשך. דיברנו גרמנית, שפה שהכרתי מן הבית ואשר חזרה אלי במשנה תוקף במהלך שהייתי בגרמניה.
הלילה במיטה, ברוכבי ער על סוסי מחשבותי, עלה בדעתי שההתעסקות הזאת בכתם קשורה לרפרודוקציה של דיוקן עצמי של רמברנדט בן ה-52 שקניתי במוזיאון בניו יורק כאשר זיוה עוד היתה בחיים. הרפרודוקציה הממוסגרת במסגרת עץ ובפיתוחים בגווני כסף היתה תלויה אצלנו בספריה כאשר על הקיר מנגד הפורטרט העצמי המפורסם של דירר. עכשיו נדמה לי שניגודי הגוונים בין מסגרת העץ המוכספת, אשר התקנתה עלתה הרבה יותר מהרפרודוקציה עצמה, הדגישו את הכתם הארוך והאדמדם על לחיו הימנית של האמן. אני רוצה להדגיש, כתמי עור אינם כתמי אישיות, אך בחפשי הסבר לתחושת ההכתמה הזאת על האישיות אני מוצא עצמי מתחנן לפתיל מקשר, יהיה חלש ככל שיהיה. אני, כמו מרבית הבריות, איני עתיד להשאיר אחרי שום חותם או כתם על הבד. לא רק זה, לפי מיטב ידיעתי אין ולא יהיו לי ילדים. את הליכלוך הנוראי שהם משאירים לא אצטרך לסבול.

הערב ברכבת הפנים עירונית עלתה בדעתי, בקווים כלליים, תוכנית מחקר של הפורטרטים אשר תשפוך אור על הכתם המדובר. עם שובי הביתה התיישבתי אל השולחן העגול במטבח ועיבדתי את התוכנית להצעת מחקר מפורטת. כוונתי היא לשלוח אותה לאוצרים במוזיאונים השונים אשר בהם נמצאות העבודות המדוברות. אחרי הכל, עולם ומלואו מחפשים אחר החומר והאנרגיה האפלים ביקום הפיזיקלי, מדוע שלא יתאפשר בכמה צילומי רנטגן של הדיוקנאות לגלות כתמי אישיות? ניתוח מדויק של פרמטרים שונים בפיזיונומיה של האמנים, מה שמכונה היום בעגה המקצועית של הבינה המלאכותית כלימוד עמוק, יכול ספק את הסחורה. היכולות החישוביות של ימינו מבטיחה פריצת דרך בניסוח הכמותי של תופעות שקודם לכן נאלצנו לתאר באופן איכותי בלבד. כל מה שמוטל על החוקר הוא לנסח בדיוק נמרץ את המטריקה, לחדד את השאלה ולהציע את הדרך הנאותה אשר עליה אפשר לצעוד בביטחון אל מתן התשובה. אי אפשר שבעיות המנוסחות היטב תישארנה בלתי פתירות לזמן רב. לרשותנו עומדים מקורות חישוביים בכמות אינסופית. אין סיבה שעם האלגוריתם המתאים לא תימצא התשובה. אילו רק אפשר היה להפיק את הדי.אן.איי. שלו השלב הבא יהיה לחפש מתאם עם החומר התורשתי של האמן.

אך מה השאלה? שואלת אסטריד אשר הזמן לא היטיב עם מראיה. את אסטריד, חברתה הקרובה של זיוה פגשתי לעיתים מאד רחוקות. מתי התראנו לאחרונה? היא שואלת. אני תולה את המעיל על הקולב ודוחף את הצעיף לשרוול. אסטריד מאמצת אותי אל תבנית גופה המגודל. בדמעות בעיניה היא אומרת בקול שבור, אני מאד מצטערת. אני מהנהן בלי להגיד דבר ומצטרף לשולחן שבפינת החדר הצדדי של הקפה הקטן והנעים שהיא בחרה, כי אפשר יהיה לנהל שם שיחה, היא אומרת. לא מנגנים כאן מוזיקה ורוב הלקוחות הם קבועים. גם אני כאן לעיתים מזומנות כאשר אני צריכה לנהל פגישות מן הסוג הזה.
אחרי שיחת חולין קצרה ומיד אחרי שהרטבנו את גרונותינו בבירה הטריה והמרעננת, אני מנסה להסביר לה את נושא המחקר אך שוב ללא הצלחה. אתה יודע שאני לא אישה בעלת כישורים טכניים, היא טוענת. אני מסביר בסבלנות שאם אפשר שגרפולוגים או קוראי כף יד יזהו, ולו רק בקווים כלליים, את אישיותו של האדם, מדוע שאי אפשר יהיה לעשות זאת באופן אנליטי על הדיוקנאות העצמיים של אמנים ידועים? יותר מזה להשוות לדיוקנאות שבהם אין חשש שאישיותם מוכתמת. לדוגמא, המלומד בחדר עבודתו משנת 1645, אשר לפי מיטב ידיעתי נמצאת בפראג. אני ממשיך בשטף, אם האישיות היא תכונה המתהווה מהפרמטרים הביומטריים אז אפשר גם לזהות את הכתמים… זה נשמע לי קפקאי מסכמת אסטריד. כעורכת דין אני יכולה להגיד לך בוודאות שכתמי אישיות אינן קבילות כראיות בבית משפט. אסטריד צוחקת ואחרי שתיקה קצרה אנחנו מזמינים סיבוב נוסף של בירה.
דרך אגב פראג, היא אומרת, אתה יודע שבאותו קיץ אשר בו שלושתנו נפגשנו על חוף הים זינה ואני ביקרנו בפראג? זיוה, אני מתקן, ומניד את ראשי לאות שלילה. אני לא זוכר שהיא סיפרה לי על כך. הו! זה היה מאלף לבקר את הגטו היהודי ואת מעונו של קפקא. היית שם? היא שואלת ואני מדווח על גיחה קצרה שעשיתי לעיר כדי לבקר מוזיאון. כן, גם את הבית שהעמידה לרשותו אחותו ואשר בו קפקא כתב את ״רופא כפרי״ ביקרתי.
היא צוחקת צחוק מתגלגל אשר זכור לי מהעבר כאחד ממאפייניה הבולטים: הדודי הזה, או מה שלא היה שמו, זה שאסף אותנו כטרמפיסטיות, רצה להשכיב את זינה ואחר כך הציע שנעשה זאת בשלשה. סירבנו והוא זרק אותנו מהצריף שלו בפנימיה. כך הלכנו באמצע הלילה לחוף הים ובבוקר פגשנו אותך. כן, אני זוכר. מראה שתי הנערות העסוקות בתרגילי יוגה על החוף עלה בחדות בעיני רוחי. לפתע מרצינות פניה הרחבות ודמעות מתנוצצות בעיניה: ממש נורא לאבד אותה ככה. אני בוהה מעל לראשה אל חלל הקפה. אסטריד וזיוה שמרו על קשר הדוק במשך כל אותם שנים. זיוה היתה עוצרת בתחנות הביניים ולעיתים תכופות היתה נפגשת עם חברתה הקרובה. אנו קובעים להיפגש במשרדה כדי לדון בתביעת הפיצויים נגד חברת התעופה. אסטריד התמחתה בתביעות להשבת רכוש יהודי גזול לצאצאי קורבנות השואה.

החבורה על הגב התחתון עוד מטרידה אותך? אני משיב בשלילה. תמונת הדם די נורמלית לגיל, אומר לי הרופא, כדי לטפל בלחץ הדם עליך למתן את השתיה ולעסוק בפעילות גופנית. לרוב הפציינטים עוזר לאבד שלושה עד חמישה קג׳ מהמשקל. אני מספר לו שאני מרבה ללכת ברגל הוא מציע שניפגש בעוד מספר שבועות. לעת עתה אני משאיר את הטיפול התרופתי להחלטתך. קנה לך שרוול מדידה ואם לחץ הדם אינו יורד ארשום לך מרשם מתאים. הרופא קובע לי פגישה ואני יוצא את המשרד הגדוש מבקרים אל אויר הבוקר הקריר והגשום. בדרך הביתה נעצרתי בבית מרקחת כדי לקנות מד לחץ דם. כאשר יצאתי התחזק הגשם הטורדני ואילץ אותי לחפש מקלט בקפה סמוך. אני דוחה את יסורי המצפון הקלוריים ומזמין מאפה וקפה כפול ליד הדלפק. המלצרית מציעה שאשב ואני מפנה את ראשי כדי לחפש שולחן. ראשה עטור שיבה קצוצה מרובעת בולט על רקע סוודר כתום בעל שרוולים רחבים ובפניה השקטים הנשקפים מן המראה הצמודה לרוחב הקיר משובצות מעשה חושב העינים הירוקות רחוקות. אני מגניב במהירות מבטים אל הפנים שבמראה. מה אני בדיוק רוצה ממנה? אני נוטל עיתון מן הכן וניגש לשולחן סמוך. לפני שאני מתישב אני מברך אותה בבוקר טוב והיא עונה באיפוק מחויך. המלצרית הגבוהה בסינר תכול מביאה את הקפה והעוגה ומניחה אותם על השולחן. אני לוגם מן הקפה ופונה אל מכרתי העלומה בגוף שלישי, כיאות: מוזר… רק הקיץ הגעתי לעיר וכבר יצא לי להיפגש איתך כמה פעמים.
אני מקווה שאתה לא עוקב אחרי בחשאי, היא אומרת ברצינות מסוימת, אך איני זוכרת שנפגשנו. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותך.
לא היתי יודע איך לעשות זאת, אני משקר, אמנם לא ניפגשנו אך נתקלנו זו בזה.
לא זכור לי דבר מעין זה, היא אומרת וחוזרת אל הנייד שלה. אני טומן את פני בעיתון ומנסה לסדר את רגשותי. היתכן שכל אותן הפעמים בהן החלפנו מבטים אינם נושאים עבורה בדל של משמעות? אפילו לא כזית? אחרי שאני מניח לעיתון וחוזר אל הקפה היא שואלת בגוף שלישי: מה מביא אותך לברלין? אם מותר לי לשאול.
יצאתי לשירותים. אני שוטף את ידי ובוחן בדקדקנות את פני במראה. דומה שהבהרת חסרת הצורה המתנוססת על אישיותי בולטת עתה כאות קין. כשחזרתי לשולחן הגברת כבר לא נכחה בקפה.

בלילה חלמתי שגופתה של זיוה לכודה בתוך קרחון בגרינלנד, כחרק קפוא בגוש עינבר. צינה נוראה איימה לשתק את ליבי. אני מתבונן בעור פניה המתוח ומבקש לבקע את הקרח הכחלחל בו היא לכודה. התעוררתי. מן החלון הפתוח נשבה רוח קרה שהרעידה את הווילון. אני מתישב אל השולחן העגול במטבח וקורא שוב את מכתב התשובה של אוצר המוזיאון בברלין. במשפטים קצרים הוא מודיע לי שדן בהצעת המחקר שלי עם מומחים והם החליטו שאין בה ממש. מיד נזכרתי במכתב הדחיה אשר קיבלתי מאת כתב עת מדעי כאשר ניסיתי לפרסם רעיונות בלתי בשלים על מנגנון הצנזורה של הסינגולריות של חור שחור. זה היה זמן לא רב אחרי שהמטוס שבו עבדה זיוה נפל מעל גרינלנד. מאחר שלא נמצאה הקופסא השחורה אי אפשר היה לקבוע בוודאות מה גרם להתרסקות. אני שוקל בדעתי להשיב לאוצר כגמולו ולהזכיר לו שבתמונת הפרדת האור מן החושך שבקפלה הסיסטינית מיכלאנג׳לו החביא בצואר האל אברונים של מוח האדם. אני לוגם מן הוודקה הצוננת ומשקיף אל החלונות החשוכים ממול. כאשר ביקרתי מכר ותיק שלי שעשה לעצמו שם בתחום, הוא הצדיק את החלטת המערכת ורמז לי להעזר בייעוץ פסיכולוגי. זה נשמע כצילצול מוטעה על פעמון נכון, אך לא כדאי לערבב תחומים, אמר לי, מדע לחוד ותרפיה לחוד.
גם המטפלת שלי טענה שעלי להשלים עם מות זיוה. הנח לה למות, אמרה לי. הנח לה לנוח.
זיוה, אני אומר בקול רם, אני לא יכול לתת לך למות, ופורץ בבכי. אני רוצה לשכב איתך בקרחון הכחלחל הזה לעולמים.

כל זה לא היה

24 פבר

אהבתי מוּכַּת⁻דופי

ביקום פולח דָּמִים, שׁוֹתֶתֶת אהבתי מוּכַּת⁻דופי; קבצנית⁻ללא⁻תואר, בלתי מסופקת
באפלה באצבעות נזיריות, היא מונה חרוזי תפילה כִּדְבֵלים. מקטינה אֵיפָה מְעַוֶּתֶת
מאזני מרמה. מנודה היא נודדת מחוּזרת על עצמה; מול הפתחים הסתומים מפללת

כל זה לא היה

כל זה לא היה אלא בלהה
לילה של ערות מפרכת
הנה ימים באים קורא המבשר על הסף
מתוקים כתותים בשמנת
ולא יוּסף

אמנם כבר נרמזים אותות מבשלי רעה
אך אנו נחצה את השדות, את היערות
הלחים; בכירכרות מפוארות רתומות
לסוסים מטופחים

פנינו אל ההרים, שם התקוה מכחילה
אָל בהלה. שם יפתח סגור ליבנו הנעול מבפנים
אך לא נזדעק זעקה גדולה על השבר
כי כל זה לא היה אלא בלהה
פחד. חולשה אנושית ידועה

על דברים עמוקים אי אפשר לדבר
לנו יש שפה משותפת עם האפר
עימו נשתוק ארוכות. כסכר.
גם אחרי שנשטפהו משערינו
נִשָּׂא אותו בעצמותינו המצקצקות באהבה גדולה

כל זה לא היה אלא ליל בלהה

המשך יבוא

12 ינו

המשך יבוא

“θεὸς μὲν αἰτίαν φύει βροτοῖς,
ὅταν κακῶσαι δῶμα παμπήδην θέλῃ.“

כאשר האל רוצה להרוס לגמרי משפחה הוא שותל גורם לכך בקירבה

המדינה לאפלטון, 380 א, מיוחס לאיסכילוס

להתאבד ביריה מפני שאינו רוצה להיות מקרה סיעודי? אדם הנתון בסבל ולו גם דמיוני, או הירא מסבל שכזה, אינו יודע יותר את נפשו. למרות ואולי בגלל שבצעירותו לחם פנים אל פנים בקרבות מלח״הע השניה; ואפילו שגבר על אויביו ואויבי עמועתה לא עמד לרשותו כלי נשק כלשהו. לקפוץ מן החלון של דירתו אשר נמצאה בקומה השביעית, פחד. כאשר באתי לבקרו, וכמו שנהג בעת ההיא בשיחות טלפוניות, היה מסיים בזריזות לא אופיינית לו במשפט, קוגיטו ארגו סום. כאשר שאלתי אותו אם הוא זוכר מי אמר זאת ובאיזה הקשר חשב שזה היה יוליוס קיסר. לא לחצתי עליו יותר. לפני שנים רבות היה מגיב בזעם על פרשיות שחיתות וספק כהלצה ספק ברצינות היה אומר: ״להעמיד אותם לקיר!״

הרופא הפסיכיאטר אמר לי במבטא רוסי מוצנע שהוא בדיליריום. נתנו לו כדור שנה והוא נרדם. מסכת החמצן על פניו ומכשירי העיקוב מבהיקים בספרות דיגיטליות: דופק, רמת חמצן ולחץ דם. בטלביזיה איזה פרופסור מבר אילן מדבר על האסלם. כל פעם שהוא משמיע את המילים ״אסאטיר אלעלאווין״ האחות הערביה השמנה מסתובבת אל המסך בהפתעה. כאשר התקשרתי למחלקה לשאול על מצבו ענתה לי בעזרת השם ובתודה לאל. שערה מוצנע תחת מטפחת ירוקה. עיניה וסבר פניה נעימים והיא עונה בעברית רהוטה אך בניגון פלסטיני. האח האחראי על המשמרת מסורק ומגולח למשעי. בחלוק נקי, על צוארו סטאטוסקופ ובעברית רהוטה הוא מנהל את הצוות במקצועיות.  יום אחרי שהגעתי הוכנס לחדר יהודי מבוגר שהתעקש לפנות אליו בערבית. הגבר, עירקי במוצאו, תלש את האינפוזיה מן הכן והשליך אותה על הריצפה ברעש גדול. ״מה אתה רוצה?״ שואל האח הערבי בעברית. היהודי עונה לו בערבית, ״אני רוצה למות!״ ״בזה איני יכול לעזור לך,״ עונה לו האח בעברית המשובחת שבפיו. גם העובדת הסוציאלית היא פלסטינית. ״לא,״ היא אומרת לי, ״בישראל אי אפשר לעשות זאת.״ ביתי מציעה שאקח אותו לשוויץ להמתת חסד. אבל אני יודע שבשלב מסוים הרופאים ירימו ידיים ויתנו לו לגווע. לא ברור לי איך התהליך מתרחש אולי באופן לא פורמלי אחרי הטריאז׳ המלווה בהסכמה ספונטנית של הצוות הזוטר ובשתיקה שלאחר המוות. הרופאה חותמת על תעודת הפטירה, אני נפרד מן הגופה הקרירה והסניטארים מורידים את השק למרתף. זה כל מה שנשאר מאבי.

כחצי שנה לפני שניסה להחיש את קיצו באתי לבקרו. הוא סיפר לי על קוליה, רעו לנשק, אשר אחרי שאיבד את רגלו בהפגזה התחנן לפניו שירה בו, ״אני לא רוצה למות מאיבוד דם או לחיות כגידם!״ ואווה לא ירה בו ואני לא הבנתי את הרמז. באותו הביקור סיפר על קשיש בבית האבות שהתאבד בקפיצה מן הגג.

כאשר אחותי התקשרה אלי בשעות הקטנות להודיע לי שניסה להתאבד בשתיית חומר חיטוי והוא מאושפז במצב של אובדן הכרה, נפלתי להלם. לאחר יומיים נחתתי בשדה התעופה בן גוריון. מקריאת הדואר האלקטרוני נודע לי שאחרי תרדמת ארוכה הוא התעורר. הקלה עצומה דחקה את הכעס שהלך ונבנה בי לתחתיות נשכחות. שכרתי רכב ונהגתי לבית האבות הנמצא כ-10 דקות נסיעה מבית החולים. הרגשתי שעלי לאסוף את כוחותי לפני שאבוא לפוגשו.

אני מגלח ומאכיל אותו. הם מושיבים אותו על כורסא ואני מעסה את כתפיו. כאשר אני מודיע לו שאני יוצא לשתות קפה הוא אומר, ״תחזור מהר. אני לא אהיה כאן״ את ארבעת הימים האלה ביליתי ליד מיטתו. כאשר שאלתי אותו אם הוא יודע מדוע הוא מאושפז חשב שבעקבות סיבוכים שנגרמו לו בניתוח. ״ניסית להתאבד,״ אני אומר לו, אך הוא מסרב להאמין. אחרי ששמע זאת ממקור אחר הוא פונה אלי ואומר בפיו הריק משיניים, ״יש לך אב מטורף.״ אחרי שתיקה קצרה הוא מביט בי ושואל, ״אז למי יש לפנות עכשיו?״

בטיסה מניו יורק לרומא ישבתי ליד אשה צעירה שלמדה פרטיטורה לשישיה של בטהובן. היא בדרך לנפולי למבחן קבלה כנגנית קרן בתיזמורת הפילהרמונית. כן, אני מכיר את הסקסטט הכתוב בסגנון קונצ׳רטנטי. מאד מאתגר היא אומרת, כתוב בסיגנון וירטואוזי לשתי הקרנות.

בצעירותו, אבי ניגן על מנדולינה. פעם אצל חברים נטל לידיו את כלי הנגינה שהיה מונח על המזנון ולמרות שמאלו הפצועה, שעצמות האמה שלה היו מרוסקות משלשה כדורי דומדום, היטיב לנגן. בני ניגן על ויולה. כאן ליד מיטתו של אבי למדתי שהוא מנסה להתחמק מלנגן ברסיטל המציין את סוף השנה בסטודיו של מורו. זה לא היה הרמז הראשון שלא הבנתי. לפני שטסתי חזרה הביתה עברתי על חפציו המעטים. רציתי להביא לבני את המדליות שלו אך לא מצאתים. לקחתי איתי את סט השחמט. אבי ובני היטיבו לשחק שח.‎

עתה שנדמה שניתנו לי סימנים מעל יבשות וימים בצמתי רחובות ובחצרות הבתים. אך הרגלי הרעים עיוורו את עיני. עכשיו שאין אתה בינינו, שנחפזת אל מותך בצעד החלטי עצובים לי חיי ממותי.

בלילות האחרונים מבקרים אותי חלומות משונים. ואולי דווקא ״אני חולם ומכאן שאני קיים?״ עכשיו לראשונה אחרי שלוש וחצי שנות אבל, בעיקר על בני, אני מתחיל לאפשר לעצמי להתאבל על מות אבי. את הכעס והזעם מחליפים לאט לאט הבנה וחמלה. ‎הלילה, כאשר התעוררתי מאחד החלומות, היתה לי מטפורה למה שהאבל עושה ליהוא עוטף אותי במעין קרום שקוף, דוק או פילם, שדרכו הכל נראה לעולם החיצוני כרגיל אך מבפנים האפקט האופטי אחר. ‎כאילו אני מונח כעובר בצנצנת פורמלין, משומר לחיים עתידיים, חולם על היוולדות מחדש לקיום אחר. את עצמות אבי ובני אפשר כבר להוציא מקברותיהם ולהניח בגלוסקמאותהשניים מוכנים לעולם הבא. זאת אולי השלמה עם מותם אך אני עדיין עוטף אבל.

בסתיו ביקרתי באיטליה אצל חבר מתקופת הדוקטורט. בדרך חזרה עברתי בנפולי. הגלריה שהיתה אמורה להציג את עבודותיו האחרונות של קאראבג׳יו היתה סגורה אך כדי לא לצאת בידיים ריקות, לכאורה מקצה הנחומים שלי, פניתי לכנסיית סאנסברו. עמדתי מול ישו המצועף של סאנמרטינו. תכריך השיש הדק והשקוף שעוטף את הגופה אינו מסתיר את פצעי המסמרים אך מחתל את הצלוב בעצב רך.

כאשר סיפרתי לידידה יונגיאנית שלי על מטפורת העובר בפורמלין היא העירה שבבוא הזמן הנוזל יהפוך למי שפיר. לאבי היתה בדיחה שאמא לא אהבה, אותה חזר וסיפר לי בהזדמנויות שונות. תאר לך, היה אומר, שבמקום להזדקן האדם היה נולד זקן ונעשה צעיר מיום ליום. גם זה לא פותר את הבעיה, אמר, כי בסוף ימיו יאלץ להדחק חזרה אל הרחם.

כך או אחרת הזמן דוחק. כתינוק ידחק בעמל רב דרך צוואר הרחם אל חיים שבסופם הוא נדחק אל הקבר.

כאשר החלטנו לקבור את בננו בקבורה יהודית נפגשנו עם הרבי הישיש שעמד לערוך את הטקס. ״לא בחלקו של כל אדם נופלת הזכות לאמירת קדיש על אביו ובנו בתוך פרק זמן של חודש.״

גיסתי אשר טסה מגרמניה כדי להשתתף בהלוויה מציעה לאחותה להכנס מיד להריון כל עוד היא פוריה. גם בראשי עברה המחשבה. אמנם כאשר נודעה לי החדשה לראשונה, הגבתי במי יתן מותי תחתיך, אך עם היבנה בי הזעם, בדמיוני הנפתי את אגרופי הקמוץ לשמיים והטחתי במצח נחושה, ״איני נכנע!״

ידידי המשפחה מביאים חולצה שחורה. אני כותב ביומני: שבעשרה, זיקפה מכאן ועד להודעה חדשה…בדרך הביתה ניחוח הדרים ושיפרה (שם בדוי) — פיות, פטמות, געגועים. ״זה לא פחד, זו חרדה,״ אני מסביר לה בטרחנות עילגת את שאיני מבין, ״מחוסר משמעות בחיים.״ אבל חולצה שחורה? ולך עוד לא מלאו שבעשרה, בנימין!

ליד הקבר הטרי מצטופפת משפחת האם אשר הגיעה יומיים קודם לכן מגרמניה, בשתיקה. חמי, גבוה ורזה, חמתי גוצית ובידה מטפחת לחה, וגיסתי האתלטית. אני והרב אומרים קדיש. מאות אנשים, נערים, נערות, חברים מבית הספר והתזמורת, עומדים בתור לזרוק חופן עפר אל הקבר הפתוח. שפיכות הזמנים הזו. זמנך השפוך, מותך בהיפוך היוצרות. חיי הדולפים בדמעות.

אני זוכר בבהירות את היום בו נולד. אחרי שנקרעה שלייתה החשתי את אשתי לבית היולדות. כעבור שעות אחדות צפיתי בראשו המבצבץ מן הרחם ומיד אחר כך נשמעה צווחתו. עם קול כזה צלול התברכתם בתינוק בריא ושלם אמר הרופא המיילד באנגלית ובחיוך. אחרי שהאחות הראתה לי היכן, חתכתי את חבל הטבור והרך הנולד חבר אל האם המותשת. התאהבתי בו מימבט ראשון. לא אהבתי איש כשם שאהבתיו.

אישתי שתחיה אינה מוכנה להריון גואלמתגמל. לפנינו עוד ימים ארוכים חגורים בשק וזרויים באפר. היועץ שמינתה לי רופאת המשפחה ואשר אותו אני פוגש אחת לשבועיים, ציטט לי את, ״מעפר אתה ואל עפר תשוב״ והשאיל לי ספר המתעד את חמשת שלבי האבל. איפשהו במעמקים אני מייחל למטאמורפוזה אלכימית שתוציא מתוק מעז. אפילו אם היא אינה אפשרית.

פגשתי אותו בחלום. בפעם הראשונה עברתי ליד חזית המקום ורק הצצתי פנימה. בשניה, נכנסתי לגומחה. הוא היה עסוק בבחישת תבשיל אדמדם בקלחת אלומניום מפוחמת. הכירה עמדה ליד הכיור בפינת החדר. הוא טועם מן התבשיל, מכבה את האש ומעמיד את הסיר על אדן הכיור. דומה שאנו מכירים. הוא שקט וגבה קומה. שערו, העשוי בתשומת לב, מכסיף באור החסר. פניו רגועים. לרגע נדמה לי שהוא דומה למנצח הנורווגי ששמעתיו עושה את פר גינט בברגן.

שני בניו עסוקים בעניניהם. האחד גבוה וכהה, הצעיר מחייך. הנערים, לבושים בחולצות ומכנסים, חזרו כנראה מבית הספר ונראו עסוקים בהכנת שיעורי הבית שלהם. הוא, לבוש בגדים יד שניה אך במצב טוב, אומר איזה דברים על העסק שלו, כפי הנראה מסעדה.

הרוגע העניני והעוני הנעים משתלבים באופטימיזם העמוק שחודר את חלל המאורה. דומה שהאויר חיובי ונוח לנשימה. אני נזכר באשה שעברה על פני אתמול בצרכניה. קצרת קומה וגדושת חזה. האשה לבשה בגד דקיק בצבע ירקרק ובחזית תוואי של עניבה בפסים מלוכסנים באפור ובלבן. תַך החזיה בלט דרך הבגד.

מה לתבן את הבר? אה כן, הסוודר האפור שלבש מתחת לאדרתו הכהה משובץ במעוינים לבנים ושחורים. על עורפו תלוי צעיף, כאילו שנכנס זה עתה אל החדר ולא הספיק לפשוט את בגדי החוץ. אולי סולויג עתידה להיכנס ברגעים הקרובים? אולי אראה לו את החור הריק שבליבי והמעקפים אשר סביבו. אך איני מספיק.

איני מטיל ספק בלא מודע. אני מועד מעידה פרוידיאנית ונופל אל זיכרון המפעפע מבור שנתי, הַבּוֹיְג חסר הפנים רודף אותי. "מי אתה?" אני שואל, "אני עצמי," הוא עונה בלי קול. במהלך מנוסתי אני שומע את הרוח משבר את העצים גבוהי הקומה שביער. מיד אני מסיק מכך, שאני מוכרח להיות קרוב לקצה ובודאי עוד אוכל למצוא את השביל שיוביל אותי אל השער. כבר חלמתי את החלום הזה מספר פעמים אני אומר לעצמי בחלום, כאן אין קַפַּנְדַּרְיָאָהּנקל לגמל לעבור בנקב המחט. מן התווך ממנו עשויה השינה אני שומע את ריקוד הטרולים, צלילי הפסנתר חודרים את מעטה הקורים העוטפים אותי כגולם. בתוך הנרתיק מתגלמים מגופי המתפרק חיים חדשים.

בעקמומיות הזו אפשר שהאדם יאבד את תמימותו אך לא את היתממותו.  האדם נזרק אל היער אך מנסה לבער לעצמו קָרְחָה שבה יבנה את בקתת חייו הרעועים. בבוקר, ברוח הקרה, אני מטפס לבית העלמין על האופניים. אני מנשק את אבן המצבה ונותן לחלום שחלמתי, בבוקר טרם נודע לי על מותו, למלא את החור שבליבי. בחלום הוא עמד בפתח והשקיף עלינואני אביו, ואחיו הצעירמבלי להגיד דבר. אין אל מי לפנות. אין אל מי. אין אל. אין מילים חיוריניות, מנסות, מתגמדות, בשורות העומדות ריקות מחרוזים; בבתי השיר השותקים ארוכות כבסעודת אבלים. הבן האובד שב דהוי בחלום אבוד לעולמים. אור חסר חודר מן החלונות עטוף תכריכים. על הזירה הצרה יורדים הקלעים. ותפתחנה המקוננות. האדם נוצר בתשוקה וחושק באשה ומוליד ילדים וחיי את חייו הקטנים בין שמחות ומריבות. ושבירת הכלים; והוא הולךְ בּׂכה וְּבֺכה הלוך וָּבֺכה. אני שוב מדמיין לעצמי את עוני הרוח הנעים ששרר במאורת המוות הנקיה והחמימה שבה פגשתיו לאחרונה. את שני בניו המנומסים, הרי הם נכדי. אשרי עניי הרוח, אשרי האבלים

הלילה היו לי שני חלומות קשים. באחד אני קופץ אל תוך שלולית עכורה אליה מעדה ונפלה בתי הפעוטה. אני צולל לכיוון הקרקעית הסבוכה אך איני מזהה בועות המבעבעות מעלה. כמעט נחנק אני צולל עמוק יותר אך אין סימני חיים. התעוררתי נרעש. לאחר זמן מה נרדמתי ובאני החלום השני. אני יושב כבד לב ובידי מספר שטרות כסף אדומים על סך גבוה. אני לא רוצה לחיות יותר, אני אומר ומתיפח כילד. שוב מעיר אותי הכאב הקיומי העמוק. למות מחדש באופן יומיומי. הלא דַּיִי שמתתי אחת ולתמיד עם מותו של בני? מדוע עלי לשוב ולמות מדי התעוררי אל מותו הפתאומי? להאשימו, להאשים את עצמי או את אימו, את אימי? אימי, אימי! למה ילדתיני? J'accuse!
אני מאשים במצח נחושה את זירעוני התורשה,  ההפרשה החלשה של הורמונים המווסתים את רצונותינו החופשים, את אורכם של האללים בטרנסמיטור של הסרוטונין, את האלים!

בזעמי הנורא טרקתי את הדלת בחוזקה. המשקוף נתלש מן הקיר ומיד החלה להתמוטט התיקרה. איך שירדתי בבהלה במדרגות שמתי לב לכך שהקומה הראשונה מתחילה לקרוס. יצאתי בחיפזון דרך דלת המטבח אל הגינה והבטתי בחרדה בגג שהחל להתקפל. קירות הלבנים התמוטטו ברעש גדול וענן אבק עמד מעל להריסות. התבוננתי לימיני ולשמאלי גם בתי השכנים הבנויים עץ כמו נמעכו בידי צבת ענק. זו רעידת אדמה חשבתי לעצמי. עברתי במהירות בשביל שבין חצר הבית לבית השכנים ויצאתי אל הרחוב. כבלי חשמל קרועים היו תלויים מעמודים מעוקמים. השכנים התגודדו ברחוב שגם הוא נראה מפולח ומבותר. חיכיתי במתיחות, במוקדם או במאוחר השכנים יבינו שהבאתי עליהם את האסון בזעמי שיצא מידי שליטה

אני יושב מול הרופאה העסוקה בכריית הנתונים מן המחשב. לפני ימים מספר נתתי דם במעבדה. זה היה אחרי שדחפה אצבע חקרנית אל פי הטבעת והציצה אל פי ואוזני. גם לליבי וריאותי הקשיבה. את לחץ הדם מדדה אחות שמנה לפני שהרופאה שחורת השיער ושטוחת החזה נכנסה לחדר בעיקבות דפיקה קלה בדלת. עכשיו אני יושב לפניה לסיכום תוצאות הבדיקות. איני איש צעיר אך איני נזקק לתרופות. היא עוברת בקצרה על הסיכום ולפתע משתתקת. אני מביט בה והיא מכחכחת בגרונה. ״מצאנו זהב בדמך,״ היא אומרת ספק בדאגה ספק בפליאה. ״חוץ מזה הכל נראה תקין,״ ולאחר שתיקה קצרה היא מוסיפה במעין קונטרפונקט ״לפחות די נורמלי.״ אני מודיע לה שעופרת אפשר אולי להבין ושואל אם יתכן שהזהב דולף מן הכתרים שבשיני. היא מחייכת ומנידה בראשה, שוללת את האפשרות בקול כמעט מבודח. לסיכום הראיון היא מודיעה בקולה הרשמי שעליה להתיעץ עם רופאים אחרים במחלקה והיא תודיע לו על בדיקות נוספות שיהיה עלי לעבור. ״קרוב לוודאי שנצטרך לבדוק את הלב מקרוב,״ היא אומרת.

״צריך לשמור על הלב,״ אמר לי לפני שנים טבח אחד בכלא ברפידים, ״אתה לוקח הכל ללב והוא נעשה כבד כעופרת. אשתי מתה מזה.״

אחרי שהתעוררתי וליבי הולם בחוזקה לא יכולתי יותר להרדם. אמנם לא זכרתי את פרטי החלום אך ידעתי שזה פחותאויותר על המלחמה. שכבתי על המיטה מנסה לרוקן את ראשי ממחשבות. ליבי עדיין היכה כנגד חזי באון. כאשר בדירת הפוסטדוקטורנטים שבשכנותי נשמעה המולת הקלחות ורחש השמן במחבתות יצאתי למטבח להכין קפה. ריח האורז המתבשל חדר אל המטבח דרך החלון הפתוח. לרגע נדמה לי שאני שומע דפיקה קלה בדלת. משאית הזבל מתמרנת במגרש החניה והזבלנים כהי העור רצים תוך שהם דוחפים מיכלי פלסטיק גדושים. מוקדם בבוקר. שוב דפיקה בדלת. עכשיו אני כבר די בטוח שזה אינו פרי דמיוני. בכמה צעדים זהירים אני ניגש אל דלת הכניסה ומציץ דרך אשנב ההצצה. שלושה ראשים סבי תלתלים של גברים מזוקנים מצטופפים בעדשת הדג שבקצה הנקב. אני מסובב את הבריח ופותח את הדלת לרווח צר אך רחב מספיק לצפות בשלושתם. לפני עומדים שלושה גברים שזופים וחסונים, לבושים בטוניקות לבנות ונעולים בסנדלים. ריח עז של עשבי בר עולה מהם. ״במה אוכל לעזור?״ אני שואל בחשדנות, ושם לב לפתע שהגבר באמצע עונד כנפי סיירת כלשהי על רקע אדום. הוא מחזיק בידו מגילת קלף הקשורה בחוט צמר לבן. לפתע עולה בראשי המחשבה שהגבר הענוד בכנפי הסיירת הוא אייסכילוס והשניים שלצדדיו הם אוריפידס וסופוקלס. הגבר מבקש שאכניסם ומבטיח ביוונית מדוברת שהביקור יהיה קצר. אני מסביר לו בדיעמל שהיוונית שבפי די גרועה אך השלושה מניעים את ראשם בהבנה ומחייכים בידידותיות. אחרי מותו של בנימין בני התחלתי ללמוד יוונית אטיקאית. הם חולצים את סנדליהם ומתקרבים אל השולחן הכבד שבחדר האוכל. הגבר עם הכנפיים מתיר את הפתיל ופורש את המגילה על משטח העץ. מלוויו מחזיקים את המגילה בשתי קצוותיה והוא שולף אצבע מוכספת מן הסוג שמשתמשים בו בזמן קריאת התורה. הוא מסמן לי שאתקרב ומצביע על מה שנראה כמו תצ״א. נדמה לי שאני מזהה את ציר האורך "לקסיקון." הוא מראה לי באצבע הכסף שבידו מסלול תנועה ואחרי שחזר והתווה אותו הוא מביט בעיני כמו לוודא שאני מבין. אני לא אומר מילה והוא מגלגל את המגילה וקושר אותה בפתיל שמגיש לו אחד ממלויו. המלווים מחכים עד שאייסכילוס יסיים לנעול את סנדליו ומיד אחר כך נועלים את סנדליהם בזריזות. אחרי שהשלושה יצאו מן הבית אני שם לב שביתי מנשואים קודמים מציצה מהעליה. ״מה זה היה?״ היא שואלת בתדהמה. ״מתחם החווה הסינית,״ אני משיב. היא, ״ראית את הכנפיים?״

״כנפי סיירת על רקע אדום.״

״לא! אלה שהיו להם על הגב. מקופלות מתחת לבגדים. מלמעלה יכולתי לראות את זה. מדהים!״

נזכרתי שכשהיתה קטנה לָנוּ לילה אחד על חוף הים האדום והיא טענה שראתה מלאך. ניסיתי להסביר לה שזה היה שָׁלָךְ, עוף דורס ממשפחת הנציים.

צהריים, שוב מטרות הטנקים הבוערים במדבר. אבי סבל מהלם קרב, דודי הראה סימנים של שגעון, כך לפחות טען אבי, אשר לא היסס לאבחן כל מאן דבעי. אך ממה סבל בני?

על מות דודי לא התאבלנו, כדי לא להקשות על סבתי, הסתרנו את התאבדותו מפניה. ״הוא חזר לרוסיה,״ אמרה לה אמא, אך היא לא האמינה. שבוע לפני מותה ביקרתי אותה בביה״ח. ״אני מצטרפת למישקה,״ אמרה לי. כחצי שנה אחרי מות אימי נולד בנינו השני. אמנם בצהרי היום הייתי נתקף עצב עמוק אך לפני היה עוד יום עמוס התחייבויות לחיים.

תמיד חשבתי שאני בר מזל: כאשר כילד הידרדרתי ממרומי הצוקים בגלבוע אחרי שחבר לכיתה אשר מעד אחז ברגלי כדי להתייצב, כאשר הסקייהוק שהפציץ אותנו החטיא את הטנק, כאשר המקלע הטעון שהשאיר מפקד הסיור אותו החלפתי באישון לילה פלט צרור ארוך בטפסי אל הנגמ״ש, צרור שחתך את גג האסבסטון בו ישנו חיילי הפלוגה. אך במיוחד אחרי לידתו של בנימין אשר הציף את חיי באור.

שבתי לארץ כדי לטפל בצוואת אבי. קיץ, אני מסתובב בחוצות תל אביב כמו במסע בתוך הזמן.

אני עומד מול קברות הורי, כובש את בכיי: ״אמא תראי מה קרה לנו.״ יתגדל ויתקדש שמי רבאאיך אפשר לעשות שלום במרומים וכאן למטה לטרוף כך את הקלפים

זהו! התחיל היום. בלילה התעוררתי מן המחשבות שהתרוצצו בראשי. קריאותיהם המתגלגלות של התרנגולים וצריחות העורבים הולכות ומתחזקות. השחר נאחז באצבעות ורודות במזרח. בדרום תלויים עננים אפורים אך קרוב לוודאי עקרים. לרגע חשבתי ללכת לחוף הים אך המרחק הניא אותי. אני מנסה לעצום עינים ולהתמכר לעיפות, אולי ארדם ואשן? אך לא, איני מצליח. עוד מעט יתעורר כל העולם ויצאו ממיטותיהם המיוזעות. עוד מעט האופה יפתח את מאפיתו. אפשר שאלך אצלו ואביא בורקס לקפה. כאשר מתחיל היום, האתמול נושר סופית מן העץ. שרעפי הלילה נעלמים מבלי להשאיר עקבות. לפני עבודת בלשים. עלי להתחקות אחרי המחשבות הפלשניות שסבבו בחלל הבין מילולי שבראשי. עלי לבדוק כל בדל של הרהור וללמוד את לקחיו. כך תבוא הבהירות ואיתה מנוחה ארעית כמו ההפסקה הקלה שבין הסיבובים של קרב איגרוף. אני עוצם עינים. העיר כבר מתגלגלת ברחובות. הפטישים והמסורים כבר מכים ומנסרים בידי הבנאים. העיר בונה ומחדשת בתים.

כאשר התעוררתי בשנית השמש כבר היכתה בחוזקה והחום הקרין מן הקירות. אחרי מקלחת וקפה שחור חזרה אלי תחושת השליטה. חוץ מאשר הגוונים העגומים של מחשבותי הליליות נשתכח הכל ושקע אל שכבה המונחת על סף התודעה ואשר מדי פעם שבים ומבצבצים ממנה יצורי הזיכרון כקרפדות מן הביצה. עכשיו היום כבר מהלך על אלף רגלים. איש לא יעצור אותו יותר.

בסוף השבוע ביקרתי אצל חבר ערבי מתקופת הלימודים באוניברסיטה. נבהלתי לראותו כומש. הבהלה הראשונית פינתה מקום לשמחת ההתראות אחרי שנים של נתק. אמנם דיברנו בטלפון ובדאר אלקטרוני אך רק בשיחה פנים אל פנים האדם נפתח לספר לרעהו את שצפון בליבו. ידידי טוען שמותו קרב, "שלוש עד חמש שנים…" הוא אומר. בניו יושבים סביב מחרישים עיניהם מסתירות את רגשותיהם. בנותיו הנאות חוצות מדי פעם את חדר האירוח בו אנחנו יושבים. "זה לא סוף העולם," הוא אומר, "עוד תיפגוש את בינך." אחרי שתיקה קלה הוא מוסיף, ״המשך יבוא.״ המשך למה? מותו של בני הפר בצורה שאינה ניתנת לאיחוי את רציפות ריקמת החללזמן. ״טליתא קומי!״ אך הוא לא יקום.  

מן הכפר בו התרחש נס הפיכת המים ליין בחתונת העניים, אל חבר ילדות בישוב יהודי מרחק כחצישעה נסיעה בריכבו החשמלי. החבר שהינו מומחה לתורשה, קרא זן של שקד שפיתח על שם בני. ״לא מן הנמנע שיש פה השפעה אפיגנטית של השואה,״ הוא אומר לי. כאשר הודעתי למכרי הקרובים אשר חלקם נכחו בהלווית אבי, על מות בנימין, קיבלתי מן החבר הודעה בדואר האלקטרוני אודות השקד. הוא גם נטע אלון בירכתי חצר ביתו. כינינו את העץ בשם החיבה של בני, בניה. דורון מברך את האלון ומסיים בשהכל נעשה ברצונו ואני אומר קדיש

עץ האלון מבקע תחילה את השכבה הגירית שם ימצאו שורשיו מים זמינים. בינתיים הוא מגן על עצמו בעליו הקוצניים מפני חזירי הבר. כאשר יחדור את הסלעים הבתוליים וגזעו יתעבה ויזדקף, על פאורותיו תצטמח פלומת עלים ירוקים. ״אז תראה מה זה עץ!״. הוא אומר לי,  ״יש אלונים בגליל בני מאות שנים.״

הפזמון האחרון שבנימין כתב, נשא את הכותרת, ״בין הכוכבים.״ הנער מודיע באופן נחרץ שהוא יוצא לתווך אחר בו אפשר לחזות בבריאה. אף לא אחד מחוקי הטבע יעמוד בדרכו הפוסחת על מימד הזמן. איני איש דתי ואיני יודע איך לצאת מנצח מהמשחק המכור הזה — החיים — אך כמי שהולך שפוף במחילות האבל אני מרים לפרקים את עיני אל צבא השמיים וחושב לעצמי, איזה יצור פתטי הינו האדם בטענו שנברא בצלם. שכדברי קסנדרה במחזה, אגמנון, של איסכילוס:
"אה, אקונן על הדברים שקורים לבני אנוש! גם כאשר הם מתנהלים היטב, אפשר להשוות את הכל לצל; אבל כאשר הינם בכי רע, טפטוף של ספוג רטוב מכתים את התמונה. אני חושבת שאין דבר יותר מעורר רחמים מזה."

הסו ציפורים הסו הס איקרוס בני נופל ממרומים
עיצרו על הגשר רכבים עיצרו בחריקת בלמים
הנער איקרוס צונח אל מותו אל מֵי הנהר הקרים
שְּׁקַע גלגל השמש שְּׁקַע וְדּוֹם מעבר להרים
גם אם יעלה יום לא יִחַם לו לליבי אורו הנעים

ברחוב בו אנחנו מתגוררים נמצאת חנות של בעל מלאכה מבוגר הבונה כל מיני מכשירים מורכבים. בדרכי מכאן ולשם אני נוהג לעצור ולהתבונן במוצגים המופלאים שבחלון הראווה. מעל למנועי קיטור זעירים, אשר לפי דבריו ״מתקתקים כמו שעון,״ היה תלוי זוג אופניים, מעשה חושב, שהאיש הפיק מגזע של עץ. לפני ימים אחדים התפרצו לחנותו וגנבו את האופניים. נכנסתי כדי לנחם אותו על האבדה. האיש, כבן גילי לפחות, בקושי הרים את עיניו מן המחשב ואמר ״שאין מה לעשות.״ למרות זאת על זכוכית החלון מודבקת מודעה עם תמונה של האופנים, המבקשת את עזרת הציבור במציאתם. האיש יודע שהם עדין בנמצא ויש לו תקוה שהגניבה תושב.

חורף 2019. בנימין היה יכול להיות בן עשרים. אני התחתנתי בגיל עשרים עם חברתי ההרה והייתי לאב לפני שמלאו לי עשרים ואחת. כאשר נודע לאשתי לשעבר ששם קץ לחייו יצרה איתו קשר. "עשיתי לו הילינג," אמרה. לדבריה הוא שאל אם היא יכולה להגביר את המינון כדי שהוא יוכל לחזור לארצות החיים.

ההסתברות שדברה תזְדַּמֵּן אל הגשר בדיוק בזמן שבו קפץ בני אל מותו אינה ניתנת להערכה. מה שכן אפשר לאמר בפסקנות היא שהמאורע הביא לשנוי קיצוני בתוכניותיה. שבועות מספר אחרי הלויתו נדברנו להיפגש על הגשר.
"אני הולכת לשם לעיתים תכופות לדבר איתו. הוא הציל את חיי." בעבר הייתה מכורה להרואין, "אני כבר נקיה כמה שנים," היא אומרת.
הדמות הכבדה בשיער שיבה גזוז ובחולצה וורודה, אשר צלב גדול משתלשל מצוארה, מתקדמת אלי באיטיות. אני מחכה לה באיזור המשוער – כמאה וחמישים יארד מן הגדה. היא ראתה אותו רץ לפניה מרחק של כחמישים יארד, על ראשו מצנפת הטרֵנִינג. לפתע הוא פנה אל סף המדרכה הסתובב לשמאלו וקפץ קפיצת ראש מעל למעקה.
דברה בלמה את הרכב ומהרה למעקה כדי לראות מה עלה בגורלו. היא ראתה אותו שוקע למים ומיד התקשרה לשרותי ההצלה.
אני: "באיזה מובן הוא הציל את חייך?". היא בחיוך: "…חשבתי על התאבדות". לשאלתי עד כמה זה היה אימננטי, היא אומרת: "כבר קניתי רובה". התנועה זורמת בסאון על הגשר. אני מבקש שתחזור על דבריה. "כבר קניתי רובה אבל התפטרתי ממנו אחרי הארוע. אני מבקרת אצל מטפל וזה הולך טוב". אני נזכר שכאשר באה לבקר בביתנו סיפרה שהיא לא עוזבת את עבודתה לפני שש בערב אך באותו היום התזדמנה לגשר מוקדם מהרגיל.

לאחרונה כתבה לי שתמונתו מוצמדת למקרר בביתה והיא מזכירה אותנו יום יום בתפילותיה. ״אני רוצה שתדע שהוא ממשיך להציל את חיי יומיום.״

ביום השנה למותו, ביום שישי בחמש ועשר דקות בערב, הלכה אימו אל הגשר. כחצי שעה הליכה מדלת ביתינו ובידה שושן לבן לזורקו אל מי הנהר הירוקים כ-126 רגל מתחת.

נ ע י ל ה — defunctus est

19 ספט

נ ע י ל ה
גם אני מת בני. אמנם אני מתהלך
בין החיים אך מת, מת אני.
וגם שאין זה מוות קליני, אני משתרך
כמת בין החיים. אני אוהב כמת, שמח
בייני ובפיתי כמת; ובהתעוררי מחלומותי
לבקרים, איני מבקש להחתם בספר החיים