הבלוג של אורי – ער בלילות

9 אוק

Nietzsche, Friedrich,  Also sprach Zarathustra

Zu ihm ging Zarathustra, und mit allen Jünglingen saß er vor seinem Lehrstuhle. Und also sprach der Weise: Ehre und Scham vor dem Schlafe! Das ist das erste! Und allen aus dem Wege gehn, die schlecht schlafen und nachts wachen!

ער בלילות

לאחרונה אני ער בלילות. אני מתעורר באשמורת שניה ומנסה להירדם אך מתכנס לבסוף אל שולחן הכתיבה. לרוב אני חוזר למיטה בשעות הבוקר המוקדמות ושב לחטוף תנומה.

יהדות איננה דת יצרית. אין זה חזיון נפרץ שאדם מן הישוב נכנס לבית הכנסת ויוצא שיכור לאדוננו, למלכנו, למושיענו. יהודים עטופי טלית וחרדת קודש מרדימים אותי למוות. אך נשותיהן הכשרות מעוררות בי געגועים. וטוב שהן מוצפנות בעזרה כי אחרת לא הייתי יכול להסיר את עיני מכיסויי הראש והצעיפים והמטפחות השונות שהן מכסות בהן את שערן ולבטח הייתי משתכר מהבל פיהן החלבי. למרות שאין לי דבר מן המשותף עם מלך מלכי המלכים ומליצי יושרו אני מבקר בבית הכנסת בשבתות ובעיקר על מנת לנסות לנוח מנוחה נכונה. הקהל הקדוש התרגל אל דמותי והפסיק לירות בי מבטים חטטניים. לפעמים כאשר אהמהם איתם את התפילות יביטו בי שכני מופתעים. איש אינו פונה אלי בעניני הקהילה ואולי מפני שאני דומה כל כך לאבי שמעולם לא דרכה כף-רגלו על סף בית הכנסת.
גם באותה שבת השתרכתי בדרך החוצה עם הקהל שיצא משערי ההיכל אחרי שסרתי חסר כל יומרה לשחרית.

היא נלחצה אלי מאחור. היטב הרגשתי את גופה התמיר והחמים כנגד גבי. אנני גבוה כאחי סיבוני, קומתי כקומת אבי וכשאשה נצמדת אל גופי אני חש בכך, משהו קמאי מתעורר בי. מהיותי אדם זהיר מטבעי לא הבטתי לאחור אלא המשכתי להסחף עם הקהל הדברני החוצה. כאשר נמצאתי מחוץ לגדר נעצרתי מתחת לעץ השקמה והבטתי לכיוון השער. שם היא עומדת ומביטה בי מהוססת.
רציתי להסתובב על עקבי וללכת אך דבר מה עצר בי. כך עמדנו דקות ספורות והתבוננו איש באשה. אחרי איזה זמן היא תיקנה את כובעה בהצמידה אותו לשערה המבריק בברק הנחושת ופנתה ללכת. באותו הערב קשתה עלי מאד עבודת התרגום. עיני היו מוצפות חלב וחדות מחשבתי אבדה. נדדה מדף לדף.

יתכן שהאהבה אינה בראש ובראשונה ענין גופני, אך אנני יודע, ואני נוטה להבחין בין המשיכה שמעורר בי הגוף לבין היתר שאין לי שמץ של מושג מהו. אחרי מות גדי שכבתי עם אלמנתו, כוכי, שמררה בבכי בעת המשגל. אחר כך עישנו צינגלה והיא דיברה על אהבת דוד ויהונתן.

מן השבתות שלאחר מכן היא נעדרה. בהתחלה נבנתה בי צפיה מסוימת אל דמותה, אל שיערה המתכתי. אך זיכרונה הלך והטשטש. שבת רדפה שבת, ראש חדש רדף ראש חדש. היא הופיעה שוב בשבת תשובה. בתום המוסף חיכיתי לה ליד השער וכשנתקרבה רמזתי לה בניד ראש והצגתי את עצמי. "ערה" היא אמרה, "קוראים לי ערה, אימי בהריונה שכבה ערה בלילות". חיוך. "רוצה ללכת לים?" היא שאלה. "קצת רחוק", אמרתי. והיא, "יש לי רכב". "אני לא נוסע בשבת", אמרתי והיא הנהנה בראשה.

ערה התחילה ללכת בצעד מתון ואני לצידה. עורה החלבי ועיניה הגדולות, החומות כמו שיתקו אותי. כמי שאינו יודע לשאול צעדתי מהוסס לצידה. היא נווטה אל השדרה. נעצרנו ליד ספסל שצבעו הדהוי מתקלף. ציוץ הציפורים וקריאות הילדים נמסו באויר הצהרים הטרם סתוי ויצרו רקע מוזיקלי נעים לדרמה האיטית שמאנה להתפתח. "אני הבת של כוכי…" היא אמרה בקול מתון ולאחר הרף עין הוסיפה בקול שקט, "…אלמנתו של גדי". למשך זמן מה נפלנו לשתיקה. חשבתי לעצמי שהקשר המשפחתי מסביר את השיער. הבטתי בה כבוי. "מצאתי תמונה שלך ושל גדי באיזה נחל. ערומים. זה לא נראה נוף מהארץ. כוכי אף פעם לא רצתה לדבר על זה. איפה זה?". עיני הוצפו חלב. מוחי נאטם. "אמרו לי שאתה לא מרבה לדבר". "זה אישי" ענתה בת קול מגרוני הניחר. חשבתי על המים הקרים בנקיק ועל שיניו המושלמות של גדי. גם שיניה בהקו כפנינים. היא: "אתם נראים כל כך מאושרים". "היינו צעירים", עניתי וניסיתי לחשב את גילה. מוחי חזר לתפקד וליבי הלם בעוז. היא: "אז מה הסיפור? אתם הומואים? אמי ספרה לי שגדי השחיל את כל הבנות בעמק". התחלתי להזיע והיובש התפשט בפי. בדי עמל נפלט לי, "אחי. סיבוני צילם…". זה היה באחד הביקורים שלנו אצל הזקנים של אבי בהרים.

סיבוני היה גבוה ואדום שיער. "כמו אבא שלי" אבי היה מספר. כשאני הכרתי את סבא שערו היה אפור וצפוף. אמא קראה לאחי סוון ואבא אומר שאני נתתי לו את השם סיבוני. אי אפשר היה שלא ליפול בשבי קסמו. אבא היה משוגע אחריו. "יש לו לב זהב" אבא היה אומר, כמו לאבא שלי. סיבוני נועד לגדולות. כך תמיד הרגשנו. כשאמא היתה מדליקה נרות של שבת עורו היה קורן `כישו הילד` לרמברנדט.

אני אחרתי את המלחמה שסיבוני וגדי, הנאהבים והנעימים, נהרגו בה. אמי לקחה את זה קשה ונפטרה זמן קצר לאחר מכן. אבי שהיה פרטיזן בהרים הבליג בשתיקה. כוכי התחתנה והתגרשה מבעל עשיר ואחרי חילוף מכתבים ספורדאי לאורך השנים בהן הייתי בגלות אקדמית נותק הקשר. ידעתי שלכוכי נולדה בת.

לפתע ניחשתי. כאן, על הספסל בגן, חיי איימו להחשף בפני אדם שמעולם לא היה לי קשר איתו. לפתע אצטרך להסביר את מהלכם. להצטדק ולזחול הלאה. "אבא שלך היה אדום שיער… לא?" שאלתי. קמטים עלו במצחה ופניה קדרו. "הוא איננו אבי הביולוגי…". שתיקה ארוכה. "תראה", היא אמרה, "אני מכרחה לשתף אותך בעובדות… אתה רוצה שנעשה את זה כאן או שנלך לשבת בבית קפה או משהו?". אין לי ברירה חשבתי לעצמי, "אני לוקח דברים כאלה יותר טוב עם משהו חריף", אמרתי. וכך הלכנו מהלך של בערך עשרים דקות בצעד מדוד, שותקים, לדירת החדר וחצי שברשותי. מן האקליפטוסים הגבוהים צרחו עורבים. וכלי רכב חלפו ביעף בכביש המהיר שבואדי. שבת תשובה.

בדירת החדר וחצי. מול החלון הפתוח המביט אל החורשה.

היא: "אבי הוא עורך דין מפורסם בלוס-אנג'לס. הוא הזהיר אותי שמה שאני מבקשת לעשות אינו חוקי. אני רוצה שתבין שמה שאני מבקשת להראות לך הוא בבחינת מידע שאין לי שום זכות לנגישות אליו. אני עושה זאת ממניעים אישיים אולי אפילו אנוכיים…, אבל אני רוצה להגיד לך שממחקר מפורט שעשיתי יוצא שאני קשורה למשפחה שלך." אני: "דרך מי? משפחת אימי?" היא: "לא". אני:"אבל אבי לא יהודי." היא: "אה.. זו המסקנה שהגעתי אליה במחקרי". וודקה. שתיקה ארוכה. אני:"איזה מחקר?" היא: "זה החלק הלא חוקי. אני מהססת להראות לך את העובדות. אני לא מכירה אותך."

"וודקה?" היא אינה שותה. אני: "על מה את מדברת?" שתיקה. היא מחכחת בגרונה ובקול חלש אך בבטחון וביובש: "אני מאמינה שאתה אבי הביולוגי". אני צוחק בעצבנות וחושב לעצמי, אה. פליטת זרע אחרונה לפני העיקור. שתקנו. דמדומים מילאו את המרחב. הערב התפשט באויר העומד שספג אותו כדם לתחבושת. היא הציעה שאתקשר אליה ונקבע פגישה ובה היא תראה לי את תוצאות מחקרה. אני ביקשתי שתמשיך לשבת וקמתי להביא קנקן מים מן המקרר.

שעשעה אותי האפשרות שהצלחתי במשגל אחד בודד להקים לי יורשת. אמנם ראיתי דמיון מסוים באופן שבו היא נשאה את גופה לאבי, הקומה הזקופה והתמירה, מין גמישות נינוחה של האברים שמאפינת אותו ואחיו; אך תוי פניה דמו יותר לפני כוכי. כוכי היתה מצרפת מדי פעם למכתבים הקצרים ששלחה תמונות של ילדה אדמונית עם עיניים חומות. כוכי ובעלה מרק היגרו לארה"ב אך אחרי מספר שנים הם נפרדו וכוכי שבה עם ערה לכפר בעמק. אחרי שובם הפסיקו להגיע אלי מכתביה. אני: "מה שלום כוכי?" היא: "לא טוב. היא בטיפול תרופתי. דכאון". אני: "שיריה מאד קודרים". היא: "היא הפסיקה לכתוב לפני שנים. מרק מתקשר אליה ומגיע לביקור לפחות פעם בשנה. יש להם יחסים מאד מיוחדים ולדעתי הוא עדיין מאוהב בה." שתיקה. אני:"לא הכרתי אותה היטב. היא היתה אשה יפה." היא: "מרק חושב שהיא עדין יפה ממש כמו בפעם הראשונה שראה אותה".

אני: "את מאד דומה לה". היא: "אנחנו מאד שונות. למזלי מרק הקפיד לשמור על קשר והיה לוקח אותי אליו בחופשות" לפתע היא השתתקה והרכינה את ראשה. "הכול התחיל אחרי שהוא אמר לי שהוא איננו אבי הביולוגי. זה היה אחרי שסימתי קולג'. מרק חשב שהצבא יכול להסתדר בלעדי ושלח אותי לקולג' פרטי בחוף המזרחי."

אני: "מה את עושה כיום?" היא: "אני דוקטורנטית להנדסה גנטית בתכנית משותפת לאוניברסיטה העברית וייל".

היא: "אתה לימדת בקולג', לא?". אני: "כן, לימודים קלאסיים. פרשתי לא מזמן לגמלאות מוקדמות. מכרתי הכל ושבתי לארץ. אני עדיין מתרגם מיונית עתיקה. "

"או.קיי." אמרתי, "אז הרשי לי לנחש. איכשהו הצלחת להשיג דגימה מדמי והצלבת מידע גנטי. חסכי ממני לרגע את הפרטים. מה רצונך ממני?". בחדר שררה כבר חשכה גמורה. מן הכסא בו היא ישבה נשמע קול התיפחות שדמה לנביחה. היא קינחה את אפה ואמרה: "אין לי מושג. אני נורא מבולבלת מכל הענין. אני מאד קשורה לאבי… מרק… והוא אדם יוצא דופן בנדיבותו. מרק חשב שזה יכול להיות בעיתי אך בלתי נמנע… אין לי שום מושג מה משמעות הדבר הזה שאתה הוא בעצם אבי. כוכי טוענת שלא היו ביניכם יחסים משמעותיים. אולי סתם סקרנות? אני יודעת שכוכי אהבה, אהבה נואשת אם להשתמש בביטוי השחוק, את גדי, שלפי דבריה היה מאהב של אחיך."

"תקצירך קרוב למציאות." אמרתי אחרי זמן מה. "אני יכול לספר לך על סיבוני. מיום שנודע לי על מותו לא הניח לי זכרו. תמיד שבה ועולה דמותו כמו באוב. דברים שאמר או שעשינו ביחד. כשנסעתי באותו היום לבקר את כוכי לא עלה על דעתי שננסה לרפא את כאבנו בהתעלסות. היא כאבה את גדי ואני את שניהם. ידעתי שהיה בינהם משהו מיוחד. כמה שזה לא ציער את הורי הם סלחו לו."

אחרי שאמרתי את שאמרתי ויותר מאשר לה כמו לחלל החשוך בו נמצאנו ישובים, היתה לי תחושה שפגישתנו הראשונה מוצתה עד תום. הרגשתי עיף. סחוט כמו הכביסה שסבתא הייתה עושה בנחל, ביום הכביסה, בחברת שכנותיה ההרריות שהמטפחות הצבעוניות המסתירות את השיער שעל ראשיהן היו מדגישות את עור פניהן הזויתיות בגווני הזית. כמוהן כך גם בנותיהן ונכדותיהן שנאנסו והתאלמנו ואיבדו בנים במלחמת האזרחים הנוראה שהשתוללה אחרי התמוטטות המשטר.

ישבנו שותקים בחשיכה עוד איזה זמן ואז קמתי להדליק את הנורה במטבחון. היא קמה מכיסאה וסקרה את מדפי הספרים שעל קירות החדר.

"לפני שאני הולכת.. רק שאלה אחת", היא הססה, "אביך…", "הוא לא יהודי", השלמתי את דבריה. "הוא מוסלמי ממה שהיתה פעם יוגוסלביה. הוא היה מפקד בפרטיזאנים של טיטו ושם הכיר את אימי. כשהיינו חוצים את הגבול ליוגוסלביה היה מגיע רכב שרד לקחת אותנו לכפר. גם אביה של אימי לא היה יהודי…". "אבל את ואני כן…", הוספתי וגיכחתי קצרות.

דמעות

לפעמים אחרי כמה מנות-כפולות של בּרבּן היקום מצתבע בצבעים פן-גוכיים (בפה רפויה) וז'ק ברל מתפייט באוזני כלחשן בטרגדיה יוונית. אני מביט אל השמיים הכמעט סגולים ומחזיר את עיני אל קלסתר פניה הנאים העטורים שיער-חום-אדמוני, דשן ומבריק. מנסיוני בתרגום, מבלעדי הפרטים הקטנים התמונה יוצאת חסרה. עלי להקשיב לנימה הדקיקה שבדקויות קולה ולהבחין בזעירה שבהעויות פניה. אנחנו בשלבי הגישוש ההתחלתיים של היחסים שבינינו. עד לפני זמן לא רב היו לי מאהבות בגילה. זו בתי ערה. אני יושב לפניה זעיר כנקודה, סופי כמפיק בהא, ומקשיב לקולה הערב. לא, היא לא למדה צרפתית אבל הספרדית שלה לא רעה בכלל. היא מאד ממוקדת בעבודת מחקרה. ניבאו לה עתיד אקדמי מבטיח אך היא מאמינה שמקומה בעולם העסקים. יש לה כבר פטנט אחד ביחד עם המנחה הישראלי שלה, ד"ר בוצר אבל הם החליטו להוסיף את הד"רים גרטרוד ותומפסון לרשימת הממציאים מטעמים טקטיים. לא. היא לא מוערבת במערכת יחסים רצינית. היא שוחה בימי חול כמייל. לרוב בהפסקת הצהרים. הבריכות בארץ לא מכבדות שחיינים ולכן היא מתקשה לשמור על ההרגל בירושלים. בסופי שבוע היא יוצאת לעת ערב לים ושוחה שעות. היא שונאת את השמש הקופחת והקהל הקולני והמזהם שבחופים. למרק יש דירה בהרצליה פיתוח. היא לנה שם בסופי שבוע. "אני לא סובלת את ירושלים בשישי-שבת".

"אתה נראה צעיר מכפי גילך. מרק כבר לגמרי קרח ויש לו כרס. אתה שותה…הרבה… אם מותר לי". "אני עדיין יכול להרשות לעצמי. הגנים… את יודעת", אני עונה. "מה אתה עושה… איך אתה מעביר את הזמן?". "סמסטר אחד בשנה אני מלמד בביר-זית. ביתר אני עובד על תרגום או למען הדיוק מנסה לתרגם. הרשי לפסוח על הפרטים המביכים", אני מחייך. היא מוציאה ספר בכריכה רכה מתיקה. "זה שלך. 'אותיפרון' בעברית… זה תרגום חדש, בקולג' קראתי את גריפית. אפשר לחיות מזה?" "אם לא צריך לתמוך באשה וילדים", צחקתי. "אתה די ציני." היא זורקת ומפנה את פניה הנאים והעינים החומות המשובצת בהן מעשה צורף אל הים. "איתך הסליחה. אחד מהרגלי המגונים".

"אתה חושב שאוכל להיפגש עם אביך?" באחת התפכחתי. הורדתי את השרוולים המופשלים והיא התעטפה בצעיפה מפני הרוח הקרירה. "נראה שירד גשם הלילה", אמרתי. "אני יכולה להחזיר אותך הביתה. היה נדמה לי שראיתי אותך מהלך על החוף. באת ברגל?" אני מרבה ללכת ברגל. לפעמים אצא מדירת החדר-וחצי בשעות הבוקר ואשוב עם רדת הערב. כשאני מתעייף משיטוטי אני עולה על אוטובוס וכמו נוסע זר-בזמן אעבור דרך הכרך המסכם את היום. אחרי ארועי ההתאבדות והאוטובוסים המתפוצצים גמלה בליבי ההחלטה לשוב אל הארץ הזו שבה גדלתי. שבה קבור אחי. שאבי נתקע בה בגלל אימי אשר אותה פגש בהרים. הארץ שהייתה למקלט לקרוביו המגורשים בטרם היגרו סופית לקנדה. "אבל פגשת אותו לא? הרי לקחת דגימה מדמו." היא הסמיקה והרכינה את ראשה. "אני נורא רוצה להתנצל לפניו על החדירה לפרטיותו. אני לא יודעת איך לעשות זאת… זה מאד מעיק עלי." "ערה", אמרתי, "הוא בן למעלה מתשעים. בספק אם יבין על מה את מדברת. את מתכוונת להראות לו את המצגת שלך או מה?".

ערה סיפרה בקצרה איך נזדמן לה להציץ אל דמו של אבי כשהוא הגיע להדסה לתרום דם. היא לא הבינה את הקשר המשפחתי המדויק בין התורם לנתרם אך המנחה שלה מצא ענין מיוחד במקרה. בשלב מסוים של המחקר נתגלו לה פרטי התורם וכמקצוענית בתחום ומסיבות ידועות החליטה להצליב עם דמה. "…והיתר היסטוריה" הערתי.

"חוץ מזה קחי בחשבון שסולי הוא אנרכיסט מושבע. לפני שמלאו לו עשרים עזב את האוניברסיטה והצטרף לכוחות הרפובליקנים שנלחמו בפראנקו. הוא קרא את כתבי מרקס ואנגלס בגרמנית. הוא לא יאהב את העובדה שאת חלק מהעילית הבורגנית." היא נשתתקה. עכשיו היה לי קצת יותר ברור איך היא בעצם מרגישה. מחד המיומנות שרכשה לעצמה בניתוח מידע גנטי לצד העובדה שמרק, אביה המאמץ, נהג להשתמש במידע כזה כסניגור, וזאת לנוכח העובדה שעשתה זאת בגניבה. "אני מבין את הדילמה שלך", אמרתי לבסוף. הרגשתי כלפיה חיבה מסוימת אך היא עדיין הייתה לי זרה. "קשה לי להאמין שיש כאן איזו נוסחת פלאים לגאולה. אך במקומך הייתי מנסה ללכת להתוודות לפני איזה כומר. לא נראה לי שבבית-הכנסת יכולים לעזור לך. הרב אמנם די מענין אבל…" אך נשתתקתי לנוכח הדמעות שעלו בעיניה.

"אז מה אתה בעצם מחפש בבית הכנסת?" היא שאלה בקול שקט. משב של רוח פתאומי פרע את שיערה. "אנני מחפש דבר. אני שב לחוות מחדש את החויה הבלתי מושגת". היא הביטה תמהה. "אולי פעם אסביר לך" אמרתי, ולפתע נעור בי הרצון שלא לאבד אותה. אחרי זאת יצאתי בשן ועין עם החשבון והיא הסיעה אותי לחדר-וחצי בגשם שוטף.

הלוליין

אפשר לאמץ יחס פילוסופי כלפי המוות אך קשה להשאר אדיש אליו. כילד סיבוני ראה איך טובחים כבשה בחתונה ערבית ופרץ בבכי. מאז הוא לא נגע בבשר. לאות הזדהות גם אמא הפכה לצמחונית ורק אבי ואני המשכנו לאכול בשר לעיתים רחוקות ובלי שמץ של טקסיות. אבי לא אהב לספר על 'שנות המאבק בפשיזים' כפי שנהג לכנות את ימיו בפרטיזנים. אימי סיפרה פעם שהוא היה קרוב מאד לטיטו כאשר הלה נפצע במהלך הקרבות במערכה בנהר הסוטייסקה. סיבוני וכך גם אני לפניו ובעידודו של אבא שרתנו כחובשים קרביים.

כילד ומאז שראה לראשונה את הלולינים בקרקס שבא לעיר המחוז חלם אבי, סולימן (סולביי) יאניסיץ', להיות ללוליין וכך החל להתעסק בהתעמלות. גופו החסון שימש אותו בנאמנות ואימי מספרת שהיה ידוע בקור רוחו. אמא קראה לו סולי. בבית הם דיברו ביניהם סרבו-קרואטית שגם סיבוני ואני הבנו. אבא למד גרמנית בבית הספר, ספרדית במלחמת האזרחים ורוסית בזמן המלחמה. האנגלית ששמע הייתה מספקת כדי הבנתם של שידורי הבי.בי.סי.; בישראל הוא למד עברית וגם הערבית שבפיו הייתה סבירה. במקום לוליין הוא נעשה לנגר וכמו כל הנגרים איבד את קמיצת יד ימינו. זה היה עוד כשהיינו בקיבוץ אותו החליטו הורי לעזוב באמצע שנות החמישים. עברנו ליפו ואבא עבד כשכיר אצל 'הקומוניסט', נגר שהיה בונדיסט בפולין ועלה ארצה עם אשתו הציונית. 'מה שטוב למשיח טוב גם לי' הם היו מתלוצצים על מקצועם כנגרים. אבל משיח 'הפוליטרוק' העירקי שמומחיותו הייתה הפוליטורה לא הבין את הבדיחה. אבא עבד כנגר אפילו בשנות השבעים לחייו עד שבניו של מישה הפכו את הנגריה לבית-מסחר לרהיטים מיובאים אחרי התקף הלב השני שלו. מישה 'הקומוניסט' התחנן בפניו שיהפוך לשותפו אך אבא העדיף להשאר שכיר. בימי שישי הם היו סוגרים מוקדם מן הרגיל והיו הולכים 'לשתות קצת' עם הבלקנים.

אני כבר לא הייתי בארץ כשאחייניתו ובעלה באו כפליטים מבוסניה. הם חילקו איתו את דירתו הצנועה והשתכנו במה שהיה פעם חדרנו, שלי ושל אחי סיבוני. אחרי כשנה היגרו דרה וסלים לקנדה וכשסלים נפטר דרה שבה לסרייבו. על מנת לעזור לו להתמודד עם גילו המתקדם החלטתי לשוב לארץ. אני מבקר אצלו פעם ביום. לפעמים אנחנו נוסעים באוטובוס לטיילת ומטיילים על שפת הים. השיחה מתנהלת בעברית אם כי לרוב הוא גולש לסרבו-קרואטית. אבי הוא חובב מושבע של מוזיקה קלאסית והרדיו מתנגן בביתו רוב שעות היום. כאשר חזרנו הוא נראה עיף מתמיד. הוא ביקש שאסגור את הרדיו והתנמנם על הכורסא. לכשנעור התחייך ואמר: "אז הרגעת אותה שהיא יהודיה. זה טוב. שלא יעשו לה צרות". ואחרי שתיקה קצרה הוא הוסיף. "דוברו (טוב) תביא אותה, נראה למי היא דומה." והוסיף ספק ברצינות ספק בצחוק: "אבל תמהר אורי, כי אני מזדקן מהר… עוד מעט תוכל להגיד קדיש… כמו שעשית בשביל סילביה וסיבוני". הוא תמיד התאמץ לקרוא לי 'אורי' אבל לרוב זה נשמע כמו 'יורי' הפעם הגייתו היתה במלרע, כמו שאימי היתה לפעמים קוראת לי כשהיתה מאמצת אותי אל חזה. ידעתי שהוא מתלוצץ כי אחרי שקברנו את אמא ישבנו אל שולחן זה ממש, השלחן שהוא בנה במו ידיו, ואחרי כמה כוסיות של וודקה הוא הודיע לי חד משמעית שכשימות אינו רוצה שום טקס קבורה. "נה ז'לים ווראנה" הוא אמר בסרבו-קרואטית – אני לא רוצה את העורבים. "זלאב סלוביי.. (סלוביי התשוש) צריך להחזיר את האפר לכוכבים" הוא אמר בסרבו-קרואטית וחייך. ומיד הוסיף "חבל שסילביה לא ידעה על כך" הוא נאנח. "אמא שלך תמיד רצתה להיות סבתא".

באותו הערב טילפנתי והשארתי הודעה לערה. היא התקשרה למחרת היום מאיטליה וסיפרה שהיא 'נותנת פייפר' בכינוס מאד חשוב בתחום אך מיד עם שובה בשבוע הבא היא תיצור קשר. היא נשמעה מאד נרגשת ולא הפסיקה להודות לי. היו לה תוכניות לטייל קצת באירופה עם המנחה שלה ואשתו אבל היא תדחה את זה היא אמרה. עוד לא נהיר לה באיזו אמתלה אך היא מוכרחה לפגוש אותו. "הוא נראה כל כך מעורר כבוד…". "הוא אדם מענין", הסכמתי.

בלילה הוא נפטר בשנתו. כאשר הגעתי לדלת דירתו הנעולה כבר ידעתי שמשהו אינו כשורה. כמו באותו בוקר שהמטוסים שריככו את היעד בתרגיל האוגדתי הנחיתו עלינו פצצת חצי-טון וכשרצתי לנגמ"ש המפויח המג"ד יצא החוצה חיוור וחבש את זרועו. היתר שכבו מבותרים ומתבוססים בדמם. ניסיתי להחיות את הנהג אך הוא מת לי בידיים.

שוב התקשרתי והשארתי הודעה. צלצול הטלפון העיר אותי השכם בבוקר. "קניתי כרטיס טיסה חזרה… אני כבר בשדה התעופה של רומא. נתראה אחר הצהריים? מתי ההלויה?". אמרתי לה שעוד לא סיימתי את כל הסידורים עם בית הקברות האזרחי אבל כפי הנראה אפשר יהיה לקבור אותו ביום שישי בבוקר.

אבי סיפר לי שלאחרונה הוא היה שב וחולם חלום שהיה פוקד אותו בנעוריו. בחלומו הוא עומד לקפוץ מן התורן הגבוה שבקרקס אל הטרפז שעליו מתנדנדת לולינית לבושה בבגד שחור ומבריק והאמורה לתפוס אותו בידיו באויר. "גם במלחמה הייתי חולם את זה ומתעורר מזיע" הוא סיפר לי. על פניו הנינוחות והמתות לא ניכר סימן של חרדה. ואני תמהתי ביני לבין עצמי אם הלהטוט המורכב הזה נגמר בהצלחה.

טרמינאל

בכניסה למה שמכונה כאן מתחם שדה התעופה האוטובוס נעצר במחסום הביקורת וגברבר נאה וחמוש במשקפי שמש כהים סוקר את הנוסעים. טון-טון מאקוט אני חושב לעצמי. כולם מגלים הבנה והאוטובוס שחציו ריק ממשיך הלאה. שירו של מאיר אריאל, 'טרמינאל' מתנגן באזניי. אני זוכר את הצנחן-המזמר ויפה התואר מהמלחמה שבה 'ירינו ובכינו'. אני מתמקד באולם ההמתנה עם הקהל ההומה השונה רק במעט מחברי לספסל המתפללים. "יורי, נואף מזדקן", אני אומר לעצמי "זה גובל בעריות" ומפזם את "אני חוזר לבלומה, לילדים ולשכנה".

במכונית שמרק רכש בשבילה ושהיא מכנה בבוז ה'סקס-מוביל', בכביש המהיר העירה. "אני עייפה", היא אומרת "ומתה לכוס קפה… הקפה באיטליה משהו…". היא תקח אותי הביתה ומשם תמשיך להרצליה. "תיכנסי. אעשה לך לה-וואצה קורראטו" אני אומר לה, "אהווה מזבוט".

"את יכולה להתקלח זה לא לוקסוס אבל יש מים חמים". היא מביטה חשדנית. "נקי אצלך" היא אומרת בסיפוק ומוסיפה, "המקום סגפני אך נעים". אני: "אני לא צריך יותר מזה. גם בארון אשכב די לבד". היא מביטה בריחוק. "אתה לא נראה באבל", "טוב יום מותך וגו'" אני משיב, "סוכת אבלים לא אקים". "חלב?", "לא תודה… "טוב", היא אומרת אחרי שגמעה מן הקפה.

היא יוצאת מן המקלחת ושיערה עטוף במגבת.

אני מגיש לפניה פלחי עגבניות וזיתים עם גבינת עיזים משכם בשמן זית. "הפיתה מן המאפיה, היא מאתמול", אני אומר, "יש לי גם אדום לא רע בשישים שקל מהמארונים" ושולף את הבקבוק מן המזווה. שלקתי שתי ביצים קשות ואכלנו בשתיקה. "אתה צמחוני?" היא שואלת. אני מסביר לה שאנני מבשל תבשילים מורכבים. היא מעירה שהבשר והדגה בארץ "ממש לא מעוררים תיאבון".
"אז איך אתה מרגיש?" היא שואלת. "קצת יותר בודד", אני משיב, "האיש המקסים הזה יחסר לי. בשנים האחרונות התרגלתי אליו". "מי יבוא להלוויה?" "הקברנים … זה עסק כלל לא רע אני מקווה שהם ידעו להפריד את ההיבט השיווקי מהמשפחתי".

אחר כך היא נרדמה על המיטה ואני עבדתי על המחשב אל מול החלון. באחת עשרה בערך היא התעוררה בבהלה וניסתה להבין איפה היא נמצאת אך מיד נרגעה. "אולי כדאי שאסע הביתה" היא אמרה. "את יכולה ללון כאן" אמרתי, "מתחת למיטה הזאת יש דרגש נגרר, אני אשן שם ליד הקיר". "אני לא זוכרת מתי הייתי כל כך עיפה" היא הוסיפה ונכנסה לשרותים. בינתיים הצעתי את המיטות ויצאתי לחפש כוכבים בודדים בשמים מזוהמי אור העיר. היא פתחה את הדלת וקראה בשמי: "אורי?" קולה הילך עלי קסם. לרגע לא ידעתי אם אני מאוהב בה או מה… איזה רגשי אבהות אני יכול או רשאי להרגיש כלפיה? נכנסתי פנימה. "אורי, אני רוצה שתדע שאתה מאד מסקרן אותי. וקצת מפחיד. אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל קשה לי לשים אותך במשבצת ההורית. לפעמים אני חושבת עליך יותר כמאהב מאשר כאב. וזה נורא מפחיד אותי." מופתע הסתכלתי על האשה הצעירה והמושכת הזאת העומדת יחפה ובפיז'מה גברית בדירת החדר-וחצי שלי. "קודם כל כדאי שתדעי שאני חלוד לגמרי, ממש אווט-אוף פרקטיס וחוץ מזה ערה, גם לי יש מוסר זעיר-בורגני… לא נראה לי שיש בי האומץ לנהל איתך רומן גילוי-עריות…קל מאד להתאהב באשה יפה ומבריקה כמוך אך איני יכול לשלם את האתנן. וכמה שאני חיי ונושם את המיתולוגיה היוונית אני נשאר פטי-בורז'וואה". היא בחנה אותי בעינים כהות. "למה אתה כל כך בוטה?" היא שאלה וכתפיה רעדו. "גיבור על קטינים" עניתי ונגעתי קלות בשיערה העשיר. היא קפאה על מקומה ואחרי שהשבתי את ידי מן המשי החם שעל ראשה הנאה נסוגה אל המיטה והתישבה קרוב לקיר, רכונה על ברכיה, כמו חופנת את רגליה. הרגשתי איך החובה להסביר את עצמי מתחילה להכביד עלי. במצבים כאלה רמת התקשורת שלי נפגעת אף יותר והסבריי רק מוסיפים מלח על הפצעים. "נסי להסתכל על זה כבמחזה", אמרתי אחרי איזה זמן, "אולי אפילו כמחזאי" הוספתי. "תסלחי לי שאני עומד להשמע כאחד ממוריך בקולג' אבל זה היה מקצועי במשך שנים רבות. בשלב מסוים אמנם רציתי להיות יורד ים ואפילו רועה צאן…", צחקתי. "הרי לך תקציר המחזה: אשה נאה ואינטיליגנטית פולשת למעגל חייו של איש החי בעבר. עכשיו הוסיפי לכך את העובדה ששניהם מי פחות ומי יותר זרים לעולם ולעצמם. אני לא צריך לספר לך על תפקידה של האשה ועל האיש אומר שמהכרותי אותו מקרוב הוא אינו בעליה של אישיות מלבבת." כאן נעצרתי לאתנחתא טאקטית והבטתי בה במבט מגייס אמון. "והקוץ שבלב האליה היא עובדת היותה ביתו יוצאת חלציו". כאן כבר השתחררה לשוני ממועקת החובה והרגשתי שאם היא לא תעצור בי אפליג ללב המונולוג עד שלא תיראה יותר יבשה. השתתקתי, והיא אמרה בקול שקט: "עוד לא אמרת כלום…". "את צודקת" אמרתי ובליבי גברה הערכתי לאומץ האינטלקטואלי שלה וליכולתה האנליטית. "אולי משום כך אני מתרגם", הוספתי, "אין לי הרבה מה להוסיף משלי."

באותו לילה כמעט שלא עצמנו עין. היא ספרה על ילדותה לצד אמה המשוררת וסבא וסבתא שעל אף גילם היו חולבים את שמונה עשרה פרותיהן בלי עזרת שכירים; והנסיעות בקיץ למרק, והטיולים שהיו עושים לערים גדולות ושופעות במוזיאונים, ושדירות מוריקות ובנינים רבי קומות. ואיך תמיד בשובה הייתה מתמלאת שמחה פשוטה בהריחה את ריחו המוכר של העמק ואת תוצרת החלב של סבתא שהייתה עושה גבינה נהדרת. על תקופת התיכון שבו לא מצאה את מקומה; והקולג' שבו גרה במעונות באותו החדר עם איימי, סטודנטית שחורת עור שניגנה נפלא על צ'לו ובזכות זאת קיבלה מילגת לימודים מלאה אך כמוה מאד התענינה בתורשה. ואיך הן עדיין בקשר חם. איימי התחתנה עם ג'ורג'י המתופף הברזילאי ויש להם שלשה ילדים יפהפיים; איימי התקבלה למסלול של קביעות לפני שנה אך אין צל של ספק שהיא תקבל משרה קבועה. זה ממש מגיע לה. היא עבדה איתה במעבדה בקיץ שעבר על איזה רעיון משותף שהן הגו וזו הייתה חויה אינטלקטואלית בלתי נשכחת. ובדרך אגב מן התוצאות של המחקר שלהן היא נתנה את הפייפר הזה באיטליה אשר עורר ענין בכינוס. המנחה שלה קצת מתקנא על כך שהוא לא ממש שותף. ובכלל בגלל כל הקטנוניות הזאת והאגו המנופח היא חושבת שעדיף שתכנס לסקטור הפרטי אחרי שתגמור. "מתי?" זה בעיקר תלוי בה, כבר אמרו לה שעבודתה מספקת.

אני סיפרתי לה על אימי, 'סילביה היפה', שכך נהגו לכנותה בכפרם של הזקנים של סולי, שהייתה גננת מושקעת ומאד אהבה את ילדי הגן. ואיך אביה שהיה רופא קרואטי לא הסכים להיפרד מאשתו היהודיה ונלקח יחד איתה לאושביץ. סיפרתי לה על האקורדיון של סיבוני ואיך סבא היה אומר שהוא מנגן ממש כצועני.

לפנות בוקר נרדמנו ואני הרגשתי קל מתמיד. בבוקר, כשהיא הודיעה בפנים מאירות על הקפה הריחני הייתה לי לפתע הרגשה שאולי אפשר אחרי הכול אפילו להיות מאושר ולו רק לרגע. ופתאום רציתי שהיא תנשא לאיש המתאים לה ותגדל את ילדיה האדמוניים ואני אוכל לבוא לבקר אותם בערבים, המשפחה החדשה שלי. ומצדי זה יכול אפילו להיות כאן, בארץ, שאבי נהג לכנותה "יברייצקיה" שאפשר אולי לתרגם ל"יהודוניה".

קדיש יתום

כל אותו היום נשאלתי על פרטי-פרטים מחיי משפחתי. על רוב שאלותיה עניתי בקצרה ומתוך תחושת החובה לחשוף לפניה ולו גם במעט את קורות משפחתה החדשה. עם כל שאלה גברה סקרנותה אך למרבה הפתעתי התמקדו שאלותיה דווקא במהלך חיי. נראה היה שמה ששמעה על סיבוני ומפקדו-מאהבו לא עורר בה פליאה או שאט נפש. היא הסבירה לי בתמצתיות איך "…מבחינת מנגנוני התורשה המין הוא ממש לא יום-ולילה, לבן או שחור" ואיך מחקרים שהיא קראה על הפיכה ספונטנית של נקבה לזכר ולהיפך, מתרחשים בתדירויות נמוכות, "אבל זה קורה. וזה אומר המון על מהו האדם ברמה הביולוגית". "מה את מתכוונת לעשות עם ההשקפות הלגמרי לא אורתודוקסיות האלה בעולם כמו שלנו?" שאלתי, והיא משכה בכתפיה ואמרה ששורה אחת שהיא קראה עוד בתיכון משיריה של כוכי "מחברת אותי אל התקווה דרך החומרה: 'בוכה בגשם ערומה עד לשד הפצעים \ רטובה מחית השדה מיוחמת מתקווה'".

"כן", אמרתי, "אני יכול לראות אותה רטובה עד לשד הפצעים… לא בדיוק התקווה בת שנות אלפיים". ושנינו צחקנו חרישית. "מאמרים בצד", אמרתי, איך היית מרגישה אם בוקר אחד היו נעלמות שדייך ובמקום הקליטוריס היה צומח לך פאלוס?" כבר התחלתי להצטער על גסות רוחי אך היא פרצה בצחוק רועם ואני עמדתי מביט בה מבודח מנסיונותיה להרגע. אחרי כדקה ארוכה של צחוק היא הביטה בי ואמרה: "אני מקווה שזה לא יקרה בקרוב, אני די מחוברת אל הנשיות שלי". "דרך מה?", שאלתי, "מהו החיבור הזה? הרגל? נורמה? הפרשות הורמונאליות? לא שאני מוכרח להביא אותך להכרעה אם את פלטוניסטית או שפינוזיסטית ולא ברגע זה ממש, אבל מאין הבטחון הזה? התקווה, החומרה…". ובשקט שכמו רוקן את החלל חשבתי לעצמי שזו היא טרנספוזיציה על בעית ההזדקנות ולפיכך נמצאתי לגמרי המום כאשר היא אמרה פתאום בכובד ראש ובשקט: "זה מה שבעצם קורה בזקנה, ויש לכך קשר עם המחקר שלי. אנו מנסים להצליב תורשה עם זקנה". "מה דעתך?", שאלתי, "האלה אתנה העומדת לצידו של אודיסוס ידוע הסבל האיצה את הזדקנותו בשולטה במנגנון ביולוגי כל שהוא?". "על מה אתה מדבר?" היא הביטה בי בתמיהה. "האודיסאה…" אמרתי והוספתי: "דוברו. הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, בואי נצא לרחוב לאכול פלאפל אני רעב". "זזים" היא אמרה ובהינף ידיים לבשה את הסוודר ואספה את שיערה מאחורי ערפה. הרגשתי כמו בחלום. לא רציתי שהרגע הקסום הזה יגמר לעולם. רציתי ללכת לצידה ושהמתק הזה הזורם כמו דבש מן הבטן דרך הלב אל המוח לעולם לא יאזל. "אני מאוהב" חשבתי לעצמי.

קשה לי לראות את השותפות בין בני הזוג בסיפוק תשוקתם כהגדרת האושר או האהבה. שפינוזה המבחין בין התשוקה לתיאבון בכך שהראשונה מערבת מודעות לשני ובכך הופך את האהבה לענין גשמי. אכן אני נאלץ להסכים איתו שההתעלסות אינה שונה בהרבה מאכילת פלאפל. דושאן, קולגה סרבי קרוב שלי בקולג' בו לימדנו ואשר ביחד עקבנו בחרדה על האסון המתרחש ביוגוסלביה בשנות התשעים, אמר לי פעם שכשחזה בגיחת ראש בנו הצעיר מן הרחם (דבר שדרש ממנו להסיח את דעתו מהחזה של האחות הסקסית שהיתה בחדר הלידה), חשב שזה ירפא אותו אחת ולתמיד מניאוף. "אבל זה לא עובד יורי" הוא אמר לי באנגלית ובמבטא סרבי כבד, "אני אומר לך כמי שחונך על דיסציפלינה אמפרית: האדם הוא חיה באהבה ועוד יותר גרוע מכך בשנאה".

הנה כך אני הולך כאן לצידה ואין בי שמץ של שאיפה או היפעלות שפינוציסטית חוץ מזה שרגע זה יתארך עד אין סוף.

היא כמו מעירה אותי מן החלום: "אורי, למה אתה עושה את שבבתותיך בבית הכנסת באדיקות כזאת?". "שמעת על סופרים שכותבים בבתי קפה? בקט למשל?". היא מנידה את ראשה. "בהמולת בית הכנסת אני מרגיש מאד נינוח. לפעמים הממוקדות והחדות שבשעותי. בניגוד לצפיות המקובלות אני חרד שאם יבוא המשיח אז ילך לנו לאיבוד מקור בלתי נדלה של פנטסיה. ביני לבין עצמי אני משווה זאת לאהבה ראשונה, כאשר האהבה מתגשמת נעלמת הפנטסיה. "

והוספתי שגם אבי שאל אותי על כך אבל הסתפק בכך שבאתי לשחק איתו שחמט במוצאי השבת. "הוא היה שחקן כפייתי, להשיג אצלו תיקו היה די קשה. כמעט עד סוף ימיו למד ושינן פתיחות. תליתי מודעה במועדון על דבר מותו."

ביום שישי קברנו אותו בלי שום טקס ובשבת אמרתי קדיש יתום בבית הכנסת הספרדי מהלך של כרבע שעה מדירת החדר וחצי שברשותי.

מלנכוליה

רשימת הדברים שעוד צריך לעשות הולכת ומתקצרת. לפעמים אני מהרהר בה בלכתי בדרך ולפעמים בשכבי ובקומי. איני יודע אם זה סימן לבגרות או למלנכוליה או אם בכלל יש הבדל בין השניים. קראתי פעם שההסתברות ללקות בדכאון גבוהה במיוחד אצל בני ארבעים ומעלה. לפנים קראו לכך משבר גיל העמידה והיום חברות התרופות מרוויחות כסף רב משיווק תרופות נגדה. הדיאלוגים הסוקרטים היוו תמיד מזור יעיל בשבילי. אני קורא אותם במקור ויותר כספרות מאשר כפילוסופיה. אני מדמין לעצמי את דמותו של סוקרטס האיש עומד יחף ובכותונתו היחידה לעורו בכיכר האתונאית וסביבו טובי הנערים. האיש האמיץ הזה אשר אחרי ספקולציה ארוכה ומביכה על גלגול נשמות מבקש מקריטו שישלם את חובו, תרנגול לאסקלפיוס, בטרם יעצום את עיניו וימות. אותו קריטו אשר מופיע השכם בבוקר אצל רבו הכלוא ומבקש כי ימלט את נפשו. ואשר לכך עונה האיש הפלאי כי זה עתה נעור מחלום ובו נאמר לו מפי האשה היפה כי מותו קרוב. שלשה ימים זה כל מה שנותר לו ולרעיו על מנת להשלים את השיחות. הו, הנשים היפות המביאות בשורות בחלום.

למרות הבדידות היחסית שבה מתנהלים חיי והשימוש התכוף שאני עושה באלכוהול (שהרופאים מסווגים כ'סם מדכא') אנני סובל מדכאון כליני. אחדים ממכרי ועמיתי בקולג' כבר עברו צינתור, טיפולי סרטן הערמונית והשד ואני עדיין מדשדש כאן עם בלורית, אמנם זרוקת שיבה אך צפופה כשל נער, וגם בטני שטוחה. אפילו לחץ הדם שלי איננו מראה סימנים מדאיגים. אך אריכות ימים ממלאת אותי לפעמים בחרדה ועד כדי נדודי שינה. במה למלא את הימים? על המוות כתב אבידן "מה זה בן אדם מת, נוסע לחו"ל ולא חוזר" ואני שחייתי יותר ממחצית חיי בחו"ל ושבתי ועתה קברתי את אבי יודע, ממש כמוהו, "שאין לנו בעצם לאן ללכת". וכמותו אני תקוע פה בתוך סוס העץ הטרויאני שהכנסנו הנה אל תוך חלקת ארץ זו, ארץ התפוז והתן, המלח והפצעים, ומחכה שהבלתי אפשרי יקרה. או כפי שהמשורר מחמוד דרוויש ניסח זאת "שיפתחו שערי המבצר". ובינתיים כשם שדרוויש כותב: "הוצאתך להורג נדחתה שנית/ חכה מעט יותר למוות", בארץ זו שהפכה למקום גלותו של אבי . שכאשר סיכם את גורלה המר של מולדתו היה נוהג להדגיש את העובדה שכולם שווים לפני המוות, התלין כתליינו. ועל כך כתב דרוויש: "והלא המתים שוים הם בפני המות… אינם מדברים

ואולי גם אינם חולמים…". כי במובן ידוע החלום מעמיד את חיינו מעל הזמן. הבוקר נעורתי מחלום מפעים אשר אינו מניח לי. אמי הופיעה בחלומי, ובחיוכה הרך הביטה בי בעיניה הכחולות-מאירות ובשתיקה, ואני נתמלאתי שמחה ושאלתי: "אמא, שבת אלינו?", והתעוררתי. ערה מבקרת אותי תכופות. כאשר סרה בערב אל החדר-וחצי סיפרתי לה על החלום והיא שאלה לפישרו. "איחוד משפחות" צחקתי את צחוקי החרישי.

על מדף ממדפי המטבחון הסובל מחסך באור אני שומר בקבוקי יין ריקים שהעירו את חיבתי. רובם כהים בגוונים של ירוק וחום ומאחר שאני שותה יין רק בחברת הבריות, לכל בקבוק יש סיפור. אך אחד, שקוף ורחב בבסיסו וצר בפיהו עורר במיוחד את סקרנותה של ערה. אני מתרגם לפניה את שבחי היין מן התוית. "לפני כ-2500 שנה הביאו היוונים את הגפן אל מקומותינו. השמש מפנקת את הענבים שלנו ורוח הים המלוחה מבשילה אותם ליין יבש לאניני הטעם". "זה בקבוק יין מהאיים הדלמטיים" סיפרתי לה. "שתינו אותו בבית חברים ברמאללה אחרי הרצאה של מירון בנבניסטי על הטיהור האתני שהתרחש בארץ ישראל ב-48." הפסקתי ובחנתי את תגובתה. היא נראתה שרויה באי-נוחות. "מירון טוען שפלסטינאי שיחזור למולדתו אחרי 50 שנה לא ימצא זכר לסממני הנוף המוסלמי בארץ אך 500 שנה אחרי הגלית המאורים מספרד עוד אפשר למצוא ארכיטקטורה מוסלמית." שוב הבטתי בה והמשכתי "ולעומת זאת כל המבנים של הצלבנים, שרצחו אלפי יהודים באירופה ואפילו בירושליים שומרו". "כן זה נורא עצוב" היא אמרה. "סבא סיפר לי כבר מזמן שאי-צדק גדול נעשה לערבים. כשהייתי בקולומביה לקחתי קורס בנושא", אמרה ונשתתקה באחת. ומיד הוסיפה: "אורי, בוא לא נדבר על זה. זה ממש לא פורה. גם ככה אני מתקשה להבין לאן כל זה הולך להתפתח". "אני יכול לחשוב רק על שתי אפשרויות, ערה," אמרתי, "המשך הכיבוש או סיומו והבעיה היא ששתי האופציות האלה אינן מביאות לקרוב לבבות. ובינתיים ממשיכים להתרחש אסונות". שוב אני מביט בה ומבקש לברר שאני לא עובר את גבול הטעם הטוב ומחכה לתגובתה. "אבל תראה", היא אומרת, "הם אויב אכזר". "זו מלחמה אכזרית שעלולה להיגמר באסון. זה מזמן כבר יצא מגבולות התחום הגיאוגרפי הצר אל הזירה הבינלאומית אל ההיסטוריה העולמית. זה הפך לסיכסוך שבו היהודים של אחרי השואה סוגרים חשבונות עם שאר העולם. וכמו בטרויה, האלים בוחשים בקלחת ובלי שמץ של בושה… אסון, אני חושש, שזה יגמר רע". אני גומע מן הכוסית את המשקה השקוף והצונן שדושאן ואני היינו מכנים 'השרינק' וממשיך. "אנשים מדברים על התנגשות תרבויות כאילו שזו תאונת דרכים, שני כלי רכב מתנגשים על הכביש המהיר. אך מה עם הנוסעים? זקנים, נשים וטף… ".

"ובגלל זה אתה שותה?" היא שאלה. צחקתי. "אני שותה וממשיך לשחות…". "לשחות", היא חוזרת קצרות ובאירוניה. אני: "בים המלנכוליה" והוספתי, "אף אחד עוד לא הצטרך לגרור אותי לחוף מבטחים…"

מטפורות

בילדותי מעולם לא ביקרנו בבתי-כנסת. מיותר לציין שסיבוני ואני לא עלינו לתורה בהגיענו לגיל מצוות. בית הכנסת חדר אל מנהגי מאז שובי אל הארץ. תחילה מתוך סקרנות ואחר כך מתוך ענין. אוירת בית הכנסת משרה עלי מנוחת הנפש. במובן ידוע בית הכנסת מגדיר מבחינתי מרחב שמחוץ לתחום היום-יום ואין כוונתי לחול לעומת הקדש. המבקר הוא בבחינת אורח האוחז בקרנות המזבח. זהו אולי המקום היחיד שכל מטרתו מזוהה כמלחמה בעבודה זרה: הסגידה לאדם, למדינה, לצבא, הטבע ואפילו הגורל. כאן למרות הכל (כלמר אני כשם שהנני והקהל שבתוכו אני נמצא) אעמוד אל מול האבסורד, מלא סתירות ככול שאהיה, ומתנדנד בין יאוש לתקווה. ואף לא כבעל תפילה, לא דרבן גמליאל ובוודאי שלא כחנינא בן דוסא. לא, איני יכול להסביר זאת, וגם אין ביכולתי לקבוע בוודאות שזאת בחזקת דת ובוודאי שלא יהדות.

הציווי הראשון קרוב לי יותר מכל תורת המוסר כי ביסודו מונח עקרון שלילת העבודה הזרה. וכך אני גם מבין את תורת האהבה של הנוצרי כשלילת האינטרס הצר של האוהב למען שכר. אם אתאר לעצמי שביסוד המציאות עומדת תכנית מתמטית והיקום כולו אינו אלא הביטוי לתכנית אלוהית זאת, כפי שמתקבל הרושם מדברי הפיסיקאים, הרי כמטמטיקאי אין הדעת סובלת טעות בחשבון. אנני טוען שתמונת העולם של הפיסיקאים היא שקופית של המציאות, זאת תהיה בבחינת עבודה זרה. אך אני משתמש בה כמטפורה לענין העבודה לשמה. וחוץ ממטפורות הרי אין לנו, או לפחות לי, כלום, ממש שום דבר.

ומכאן הציווי הנגזר בלאהוב את האחר. כי כל שאנו יכולים לעשות כבני אדם הוא לסלוח. מפני שלשכוח אין ביכולתנו. לסלוח. האם אפשר ללמד את האדם לסלוח? האם זו תכונה מוקנית, שהרי אצל מרבית בני האדם מושג הצדק הוא מן חוזה שבעיקרו משיבים לרשע כגמולו. ועל ציר הנקמנות הזו סב רוב השיח הציבורי. כמובן שאני עונה על הגדרת הזהות היהודית הצרה שכולם כאן מקיאים אותה איש אל פי רעהו אך גם בכך אנני חסין מפני החיטוט המתמיד שיהודים נוהגים לעשות בשאלת מוצאם שלהם ושל אחרים. בהולכי אל בית הכנסת אני חושב על הנביאים הקוראים תגר על ערלי הלב ועל הנוצרי שהפך את שולחני החלפנים. וכאן בהמולת הקודש אני נינוח בכעין מנוחה נכונה. ומנוחתי נמצאת בכך שיש לי מקלט מפני הנקמנות בלב הקהל המרנן על השילומים הצפויים. באנונימיות זו אני מתגונן מפני הפולקלור המקומי וכנראה שבכך אני נחשב בעיניהם לגיס חמישי.

בדרך לביר-זית, מוקדם בבוקר, יום ראשון. ערה אספה אותי מהחדר-וחצי ובערך בשמונה פגשנו בירושלים את יוסוף נהג המונית המסיע אותנו למחסום בקלנדיה. משם יאספו אותנו לביר-זית. למרות שליוסוף תעודת זהות ישראלית הוא נופל לא פעם קורבן לשרירות לב הבודקים. אנו חוצים את ירושלים, נוסעים לצד החומה עד הגיענו אל המחסום. מאות ערבים במכלאות. "הבלגן התחיל פה בארבע בבוקר", אומר יוסוף, "יאללה, שיהיה בהצלחה". אנו עוברים את הבדיקה במהירות יחסית למקומיים. השוטרת הממונה על בדיקת הנשים מתלוצצת עם ערה. המג"בניק שפגש אותי כאן בעבר כבר הרבה פעמים שואל אותי כמו תמיד, "מה יש לך לחפש שם? יאללה תתנחל". נאווף אוסף אותנו בצד השני של המחסום. הדרך רצופה מהמורות. יהודים אינם משתמשים בדרך זו ולכן היא לא תטויב. הגענו אל מחסום עטרה. נאווף הוכה פה פעם מכות נמרצות. למרות שרשמית המחסום הוסר הוא מדי פעם נולד לפתע מחדש. עתה נאווף צריך לפרק אל מול עיני הקצין את הסלולרי שלו לבדיקה. התיקים עוברים חיטוט יסודי. "מצלמות יש?", הקצין הממונה בדרגת סגן מתשאל אותנו למטרת ביקורנו ומסנן לפקודיו, "תנו להם לעבור". היה נדמה לי ששמעתי את אחד החיילים ממלמל, "כלבים שמאלנים. גיס חמישי".

חלד הסטודנט החרוץ שאני מדריך לעבודת גמר על מוסד ה-Xenia (הכנסת אורחים) וחשיבותו ביחסים שבין משפחות העילית בפוליס היווני לוקח אותנו לקפיטריה. "מרחבה מועלם יורי, מרחבה סיידה", הוא מברך אותנו בעיניים מאירות. אני מבקש שיעבור לאנגלית כדי שערה תוכל לעקוב אחר השיחה. חלד אינו מן הדור שהעברית בשבילו היא שפת ההכרח. הוא לא בנה את בתי היהודים לא בהתנחלויות ולא מעבר לגבול; הוא לא הכין להם חומוס במסעדות ולא ניקה אחריהם. כילד, חלד יידה אבנים "בכיבוש" והתמלא תקווה אחרי אוסלו. היום כמו מרבית חבריו הוא מנסה להציל ולו בדל של כבוד ומשמעות מהתקווה המחוללת ששוכבת בהריסות סביבו. הוא עדיין צריך לקום בשלוש בבוקר על מנת לעבור את המחסומים מעקרבה שבנפת שכם (ואשר נמצאת במה שמכונה שטח B) לקמפוס. פעמיים בשבוע הוא עושה את הדרך הזאת בערך בשלש שעות, מביתו למעונות. אני מספר לערה על שיטת האדמה החרוכה בעקרבה בתחילת שנות השבעים. על הפקעת אדמה חקלאית והשחתות היבול של הפלחים בפעולות יזומות מטעם השלטון.

לצד פגישת העבודה הדו-שבועית עם חלד, היתה מטרת נסיעתנו לאפשר לערה להציג את הפייפר שנתנה בחורף באיטליה בקולוקויום של הפקולטה לביו-כימיה. הצעתי התקבלה בשמחה במחלקה והרצאתה זכתה לאהדה רבה. כאשר הצעתי לה לראשונה לנסוע איתי לביר-זית על מנת שתוכל לראות במו עיניה איך מתנהלים החיים בין החומה למחסומים, הגיבה בספקנות. אך כשניאותה, הערתי שהאוניברסיטה תקבל בברכה הרצאה על עבודתה ובכך יהיה זה בבחינת ביקור אקדמי.

במהלך שיחתנו בקפיטריה עלה ענין השימוש והשיבוש של מטפורות מעולם החי בשפת היום-יום. כדוגמא הבאתי את העימות בין אגממנון מנהיג האכאים לבין עקילס חצי-האל, 'הורג האדם' וכו', אשר באיליאד. אגממנון גוזל מהלוחם המהולל 'וקל הרגלים' את השפחה שלקח שלל בקרבות. בחילופי הדברים שביניהם, שבמידה מסוימת ניתן להשוותם לשיחה הקצרה שקדמה לקרב בין דוד לגלית, עקילס עולב באגממנון בכנותו אתו 'בעל עיני כלב ולב הצבי'. רבים המתרגמים אשר תירגמו זאת ל'פני-כלב' שהוא בבחינת שיבוש המקור שבו אנו מוצאים 'חסר בושה' ביוונית. ובהשוואה לעלבון נתבונן במטפורה, 'בעלת עיני השור', המופיעה שלש-עשרה פעמים באיליאד בהקשרה של הרה. שעיני השור יפות לנקבה, גם שהיא אלה: ימלכת השמים' ו'לבנת הזרועות'. "אולי בגלל גדלן והסבל המשתקף מהן?", שאל חלד. וערה העירה: "…אולי כי השור הינה בהמת משא רבת תועלת". ואני הוספתי שהכלב שלמרות שהוא חית מחמד ובבחינת רעו הטוב ביותר של האדם נשאר בזוי. הכלב שבמקרא מתואר מטפורית 'כמשתין בקיר' ובאופן לא מטפורי כמלקק את דם ההרוגים הפחותים. וכך גם באיליאד, הכלבים מבזים את מי שגוויתו לא מובאת לשריפה על המוקד באוכלם את אשכיהם. ומסיבה זאת מתאר האיליאד באריכות את הקרב הניתש על גוויתו של פטרוקלוס בספר השבעה עשר. האמביוולנטיות כלפי הכלב ניכרת גם באודיסיאה, שבה מסופר איך ארגוס כלבו הנאמן של אודיסוס. ארגוס שהצטין בציד חזירי הבר הינה הנפש-חיה היחידה בכל ביתו של אודיסוס אשר מיד מכיר את אדוניו ,'ידוע הסבל ורב התלאות', השב מן המלחמה בטרויה. ארגוס מכשכש בזנבו ונופל מת אך מאושר, בשמעו את קול אדוניו. למרות הזקנה, הכינים והאשפתות שהיו למנת חלקו מאז העדרו של הטקטיקן המהולל, 'הערום בגברים'. "הכלב דומה לאדונו הכל-יכול, האדם. ואולי בשל כך היחס האמביוולנטי.", אמרתי. "במערב התעשייתי השרותים המשרתים את הכלב ובעליו מוערכת במיליארדים של דולרים.". ואחרי רגע קל הוספתי בחשש שמא נגלוש לסכסוך המכיל אותנו כגיגית: "כלבים שרתו ומשרתים בצבא בתפקידי מפתח". השתרר שקט. הבטתי בחלד וחשבתי לעצמי שלא אהיה מופתע אם יפתח את סגור ליבו ויאמר כישראלי מצוי ש'כֻּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ'.

בדרך חזרה ערה שואלת: "עיני-כלב או פני-כלב מה ההבדל? שמת לב לכך שבהתיחסם אלינו לפעמים אנו 'היהודים', בשביל חלקם 'הישראלים' ואחד אפילו השתמש בביטוי 'הציונים'. ובפרט איך זה שכולם קוראים לך יורי ולא אורי?". "ערה, זה השם שנתנו לי הורי. אימי קראה לי אורי ולפעמים במלרע כאשר בקשה להטעים. באנגלית קשה להם עם זה ואפילו שאייתתי ב-U או אולי בדיוק בגלל זה הם ביטאו כ-יורי… איך היית רוצה שיקראו לך?", שאלתי. "כלבה שמלאנית", היא אמרה במרירות. "הכל מטפורות", עניתי ולנגד עניי עלו המחזות הקשים של גופות מבותרות כשם שהן מוצגות באיטליז המלחמה. בין שזה בשדה הקרב או באוטובוסים המתפוצצים והמסעדות החרבות או אחרי 'הסיכול הממוקד'.

מטאמורפוזה

כמי שמרויח את לחמו מטקסטים נושנים מיושן אין זה מפתיע שאיני איש העתיד. אמבלה הייתה אומרת שאני חולם את חיי עד דק. את אמבלה נשאתי לאשה בחטף בהלסינקי, בקיץ. מאחר שהייתה נוצריה מאמינה עשינו זאת מניה וביה בכנסיה שעל חזיתה מתנוסס באותיות זהב עבריות השם המפורש. אחר כך נסענו ברכבת אל היערות המהבילים ושתינו קוקטלים של תותי-בר בוודקה על מרפסת בית הנופש הזעיר של אמה, שעל שפת האגם. לפני הטקס הקצר ובנוכחות אמה ודודתה, קירסי, ביקרנו את אנדרטת החיל האלמוני שבבית הקברות הממלכתי ורחב הידיים של הלסינקי ובו עשרות אלפי קברים. שלוש הנשים עמדו שותקות לרגע, אחר כך הביטו זו בזו ופנו מחויכות חוזרות על עקבותיהן. אביה של אמבלה היה קצין בצבא הפיני וכפי הנראה נהרג במלחמת העולם השניה אך גופתו לא הובאה לקבורה. לא הגדתי דבר וחצי דבר על מותו של סיבוני. אמבלה הייתה מבוגרת ממני בארבע עשרה שנה ובשיא הקריירה שלה כארכיטקטית. המום ממותו של סיבוני ואחרי תקופה ממושכת של מילואים השעתי את לימודי בקיימברידג' ונסעתי ליוגוסלביה. את אמבלה פגשתי בדוברובניק שם נטלה חלק בכינוס של אדריכלים. אמבלה לימדה ארכיטקטורה בהלסינקי. האביב פרח במלוא כוחו בשדות אך ליבי היה כרוך בתכריכים עבים.

למרות שמעולם לא שמרנו על קשר חם עם משפחתו של סבי מצד אימי נסעתי לפגוש את דנילו בזגרב והתארחתי בביתו. דנילו ואני דודנים. דנילו שהוא בן גילי ושאך השלים את לימודיו שימש כמרצה זוטר במחלקה לפיסיקה. הוא ואשתו ברנקה היו עסוקים בהחלפת חיתוליו של איגור, בנם בן החצי שנה, שצרח בלילות בעוד שבערבים צרח קולו המעושן של ולאדימיר ויסוצקי מן הפטיפון. דנילו היה מאוד גאה בכך שאבי אימי, סוון-סטבו ,נספה עם אשתו היהודיה באוושביץ. משפחתו של סבי, סוון, אשר היה ידוע כסטבו שהוא שם חיבה לסטוואן היתה ממוצא הונגרי. אביו, אישטוואן, שגם הוא היה ידוע כסטוואן היה עורך דין מצליח. לסבי היה אח צעיר ממנו ניקולא אשר ביתו אינס היא אימו של דנילו. אמו של סבי, תרזה, באה ממשפחה קרואטית שהקימה מתוכה קציני צבא זוטרים וחלקם שיתפו פעולה עם התנועה הלאומנית בקרואטיה של מלחה"ע השניה. למרות שלא התכחשו לסבתא שלי, דורה לבית קליין, אשר משפחתה נספתה בווקווואר ב-1942, ניסו קרוביו להניאו מלהצטרף אליה למסע אל מחנה המוות. הקשר עם דנילו נוצר באחד הביקורים שלנו ביוגוסלביה אך הוא מעולם לא התפתח ליחסים של ממש. אימי נמנעה מלפגוש את הענף הקרואטי של משפחתה אך חיבבה את אינס בת דודתה הצעירה ממנה בכשלש שנים. בילדותן הייתה אינס מבלה את חופשת הקיץ עם הורי אימי והשתיים נקשרו זו אל זו.

דנילו שביקר בתכיפות בברה"מ הסביר לי באריכות מדוע דרכו של הקומוניזם היוגוסלאבי מבטיחה יותר מהרוסי אם כי לדעתו ובהנמיכו את קולו כמעט לדרגת לחישה הוא הוסיף שגם זה יזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. ומהסיבה הפשוטה שהדיקטאטורה של הפרולטריון פוגעת ביצירתיותו של האדם. דנילו היה עסוק כל היום בחישובים מסובכים ובערב בשובו מהאוניברסיטה היינו מפליגים בשיחות ארוכות על עבודתו. באחת מהן סיפרתי לו על מותו של סיבוני ואיך אימי לקחה את זה קשה. דנילו זכר בעמימות את סוון-סיבוני וכשפרצתי בבכי הוא חיבק אותי בחום. באותו לילה השתכרתי מוודקת תפוחי האדמה הפולנית ששתינו. בבוקר החלטתי שאני נוסע לדוברובניק ושם פגשתי את אמבלה.

אמבלה הוא שמה של חווה במיתולוגיה הנורבגית. אביה, הנריק, היה ממוצא שבדי ואמבלה זכרה את הריקנות שמלאה את חייה מאז העדרו. אמבלה סיפרה לי שכשראתה אותי לראשונה ברחוב בדוברובניק ידעה מיד 'שהיא נועדה לי' ולכן לא היססה לפנות אלי במעט הסרבו-קרואטית שלמדה בברליץ לפני נסיעתה. אמבלה כינתה אותי בשם 'אסקר' שהוא שמו של האדם הראשון במיתולוגיה. וכך בחיקה הרך איבדתי את זהותי. זיפי זקן שחורים כיסו את פני ושערי הלך והתארך.

אחת השיחות עם דנילו השאירה עלי רושם עמוק ואל הרעיונות שעלו במהלכה אני שב וחוזר לעיתים תכופות. דנילו הסביר לי איך למרות היציבות של עולם הטבע היקום נמצא בהיווצרות מתמדת. ועל סקאלת הזמן המתאימה (מליארדי שנות אדם) התהליך הבראשיתי ניתן להסבר כהתפתחות מתמדת. ולאו דווקא מן התוהו אל הטוב או מן הבוהו אל הגאולה. המטאמורפוזה שחקוקה באלכימיה על פיו מתנהל כביכול היקום היא במובן ידוע אף מקרית לחלוטין. אם קשה לבריות להבין את מנגנוני התורשה והאבולוציה הם נמצאים אבודים לגמרי לפני הקוסמולוגיה. "לך תסביר לאיוון שמוצא אבותיו מן הקוף…" הוא צחק והוסיף "…ושהאטומים הכבדים שבגופו באים מן הכוכבים… טיטו לא מרשה להם יותר" הוא אמר, "להאמין שאיסוס (ישו בקרואטית) מת בשבילם… החישובים מראים שאנחנו אבק של כוכבים"

"יכול להיות שזה הדין בנוגע לשינוי החברתי", הערתי. זמן. על סרגל הזמן ההתפתחות מאנשי המערות לדרי הערים היא אולי טיפה בודדה בנהר. ורק שלא ברור אם הוא זורם בכלל או שאלה מים עומדים.

השקיעה הנעימה אל הפורמט בשניים עם אמבלה היה חדש ומסעיר ברוגע שהוא השרה עלי. אך לא פעם הייתי מתעורר בלילות ומרגיש כאסופי. הפינית שלמדתי בחריצות אפשרה לי לעבוד כשולית נגר בפרבר מרוחק של הלסינקי. בלי פינית בפינלנד מצבו של המהגר הוא די מחורבן (kuuma paska).

בערבים אמבלה תיכננה בהתנדבות כנסית עץ מודרנית. כשהמבנה הושלם באנו לחנוכת הבית. קשה להגיד שבלטנו בהופעתנו, אני שעיר ועבדקן והיא בתלתלים בהירים וצפופים בסגנון אנג'לה דייוויס. הקהילה שרה פראפרזה על פסוקים מישעיהו כשהכומר מלווה בגיטרה: "לא בעוצמה ובכוח אלא ברוח האל… רוח, רוו-הו-ח, רוו-ח, רוח האל…". נתבקשתי לתרגם וללמד את הקהל את ההגייה הנכונה בעברית. ועד היום תקועה בזיכרוני המנגינה השקטה הזאת. זמן קצר לאחר מכן נודע לי מאבי שמצב בריאותה של אימי מתדרדר במהירות.

בערב כשאבי פתח לפני את הדלת הוא חייך ואמר "יורי, אתה נראה כמו כומר סרבי עם הזקן הזה… אמא לא תכיר אותך". אך מצבה של אימי כבר היה בכי רע. היא רצתה למות בבית והוא טיפל בה כבתינוקת יום כליל. נכנסתי אל חדר השינה שלהם אך היא ישנה. שיערה היה דליל וקרקפתה הבריקה בלובנה. כאשר ישבנו אל השולחן במטבח שמתי לב ששיער צפוף שבדרך כלל אימי הייתה מסירה גדל על תנוכי אזניו. הוא סיפר שכבר כמעט שבועים הוא מטפל בה כך והודה לי בענוותנותו המוכרת על שבאתי להגיש לו עזרה. מאז שהחזיר אותה מבית החולים השכנה התימניה עורכת בשבילו קניות והוא כמעט לא יוצא מן הבית. "מישה הגיע לפני יומים לביקור עם וודקה טובה, אבל הוא לא שותה יותר בגלל הלב. בוא נשתה כוסית יורי." אחרי כמה כוסיות הוא שאל: "ואמבלה… ?" במכתבי הקצרים סיפרתי להם שאני חיי בהלסינקי אך לא סיפרתי שנשאנו כדת וכדין. "אנחנו נשואים…" אמרתי והוא הביט בי במבט חודר ושאל בקצרה: "ילדים?". אני: "לא. היא קצת מבוגרת מדי בשביל זה" אחר כך דיברנו על נגרות והלכנו לישון. בחדרי הקטן אותו חילקתי עם אחי סיבוני שהיה צעיר ממני בשלש שנים, בהיתי בשממיות שארבו לעש המעופף סביב המנורה. למחרת בבוקר התגלחתי למשעי לפני שנכנסתי אל חדרם. כאשר אימי ראתה אותי היא חייכה את חיוכה הכחול ואמרה "טוב שבאת אורי. כבר פחדתי שלא אפגוש אותך יותר".

כעבור כשבוע היא נפטרה. כאשר נעורתי לפנות בוקר הוא ישב ליד המיטה על אחד הכסאות שבנה והחזיק בידה חרישית. אין לי מושג כמה זמן ישב שם. אך כאשר נכנסתי לחדר הוא הביט בי ואמר בשקט "דסטקובנה" שפרושו בסרבו קרואטית צומצמנו, הוכנו או נפלנו חלל, וביקש שאבשל ביצים קשות. הסתכלתי עליו בתמיהה והוא אמר בקול שקט. "מטאמורפוזה". כאשר שאלתי אותו אחר כך למה הוא התכוון הוא שתק ארוכות ואמר: "הפרפר מתפתח מן הביצה דרך הזחל אל הגולם לעונה אחת קצרה בשמש".

באותו הלילה חזר אלי הסיוט שהיה פוקד אותי כילד כאשר חום גופי היה עולה בעת מחלה. בחלומי עש גדול ושעיר שעל כנפיו חקוקות עיניים כהות מרחף סביבי ומנסה לנחות על פני. וכמו בילדותי נעורתי מזיע והקשבתי ללילה הרוחש ונזכרתי איך תמיד בדרך פלא אימי הייתה מגיעה עם מגבת צוננת להניחה על מצחי הלוהט.

כששאלתי אותו מה הוא מתכונן לעשות עכשיו שהוא לבד. הוא השיב שבשבוע הבא ישוב לעבודה בנגריה. אחרי זמן מה הוא שאל אותי: "ואתה, יורי?" שתיתי מן האקואויט (שהוא לא אהב) ועניתי שאני לכוד בכורי זהב. אחרי כן שברתי את ליבה של אמבלה. נפרדנו ואני שבתי לקיימברידג' להשלים את התואר השני.

זרות

"אז מה אתה מתכוון לעשות?", היא שאלה. "לנסות ליצור מערכת יחסים", עניתי. למרות שהעלתה במשקל וצמותיה האפירו ניכר יופיה. גם בנעורי לא נמשכתי לנשים מלאות אך פניה שידרו מעין בהירות וכאשר הייתה מחייכת איזה שקט כמעט אופטימי. העינים החומות והגדולות, רחוקות. ערה סיפרה לי שיש לה מחזרים העולים אליה לרגל ונשארים לפעמים ללון. היא הראתה לי את גן הוורדים שטיפחה ואחר כך ישבנו לשתות חליטת צמחים על המרפסת. "ערה אומרת שבכול אחת מפגישותיכם אתה מרוקן חצי בקבוק" והוסיפה שאין לה משקאות אלכהולים בבית. "זה יותר טקסי מאשר קריטי", עניתי. היא מחייכת. שתיקה. "טוב שאתה עדיין מתרגם. לא השתנית בהרבה. הייתי מכירה אותך אפילו ברחוב הומה אדם. גדי היה קורא לך 'אורי-לירי'…" עלי עץ התאנה המפותל והכסוף נראו מאובקים. "…חשבתי תמיד שאתה מוזר בזרותך. בסבלנות האינסופית שלך. את סוון לא פגשתי. לא ממש… רק ראיתי מרחוק. גדי שמר עליו מפני. קינאתי בו, קינאתי לגדי. אולי אפילו שנאתי." שתיקה. "ואחר כך אבדו לי המילים. עכשיו אני מגדלת פרחים… כל כך בנאלי, וורדים במקום שירים"

הגעתי אל ביתה אחרי נסיעה ארוכה באוטובוסים. במכתבי הצעתי שנפגש כהורים. ליתר דיוק היא כהורה ואני כמי שמנסה להכנס לתפקיד. היא התקשרה וכשהרמתי את השפורפרת צחקה. ניחשתי את קולה ועניתי בנימוס: "שלום כוכי". היא התנצלה על כך שלא השיבה על מכתבי אך נאותה להיפגש. עתה לא רציתי שנושא השיחה יתקע בעבר ולכן המשכתי לשתוק. בדרך גילגלתי בראשי תרחישים אפשריים של הפגישה המיועדת שזה היה אחד מהם. היא: "גם אז לא רצית לדבר עליו". חיכיתי לאחד ממסעותיה הקצרים של ערה לחו"ל ובינתיים אזרתי עוז. כאשר פתחה את הדלת לפני חייכה ואמרה בשלווה גמורה, "מרגש".

כשנה אחרי שנפרדנו אמבלה באה אלי לקליפורניה לחופשת הקיץ. צרכנו זה את זו עד תום. בשתיקה ולשמע מוזיקת רקע. יום וליל. לפנות בוקר ובערבים. בשדה התעופה היא אמרה שהביקור היה מרגש. אני חזרתי לדירה שעוד הכילה את ריחה, בוער מתשוקה. בלילה בכיתי ושתיתי מן האקוויט שהביאה איתה.

לא רציתי לשתוף אותה בצוננים וקיוויתי שכאשר אחזור מן השרותים נוכל לפתוח בשיחה טעונה פחות. "את זוכרת את השלטים 'תיכף אשוב'?" שאלתי בחיוך. היא חייכה וניווטה אותי לשרותים. נשארתי לעמוד עד שהיא חזרה עם קערת פרות יבשים ושקדים. "אלא השקדים של סאלאח. התמרים ממעגן" סאלאח הוא פועל ערבי שעובד בכפר היא הסבירה. "עראק לבנוני טוב ויבש לא היה מזיק" אמרתי. "הרופא אסר עלי לשתות בגלל הכדורים", היא אמרה. "שב, שב.. אני נעשית חסרת מנוחה לנוכח גברים עומדים" התישבתי.

"ערה מוצאת אותך מאד מענין, אורי… הביקור שלכם בביר-זית פקח את עיניה… כך היא אומרת. עוד תעשה ממנה שמאלנית…". צחוק. "ילדה נהדרת. על גברים היא לא מדברת בכלל. שאלתי פעם אם היה לה מאהב. אין תשובה… עליך היא מדברת בהתעוררות. אל תיכנס איתה למיטה, טוב?". אני: "טוב". "תראה אני לא יודעת עליך הרבה אבל אתה נראה… כזה גבר של נשים." אני: "אני לא פעיל לאחרונה". "יש תרופות נגד זה". אני: "זו לא בדיוק מחלה". "אורי…" שתיקה. אנחה. "אני… אני גדושה בתרופות… לפעמים ממש נמאס לי…". היא נכנסת הביתה ומניחה תקליטור של ג'ון לנון. חוזרת ומתישבת: "איי דונט בליוו אין צימרמן…". עיניה משוטטות במרחק. "הכדורים האלה מקהים את התחושות.

לפני שמרק הכניס אותי לטיפול חיי היו במפולת. עכשיו הם מחלחלים כמחלה חשוכת מרפא. כאשר המילים עוד היו לי כבנות ברית היה לי צבא שלם של חילים אלמונים שהיה קם מן המחתרת להשיב מלחמה. עכשיו הן זרות לי. אנוסות. חפויות. אני קמה איתן השכם בבוקר למושב אבלים והולכת לישון איתן. אני ישנה ביניהן. כמו גוויה בין גופותיהן הקרות. כזרה בין זרות. ואלמלא הכדורים התמימים האלה… אפרופו תמימות", היא המשיכה, "ערה שומרת על תומתה באדיקות. בעיקשות. אני מתחילה להאמין שהיא דומה לך בכך. 'ילדה מתונה'. כך כיניתיה לא פעם". לא החשבתי את עצמי כאיש תם או עיקש אך לעומת התפרצויותיה המילוליות המתינות דומה למצרך במכירת סוף העונה. ולפתע ראיתי את ערה כשם שהיתה באותו בוקר כאשר הגישה לי את הקפה. ופניה כמו הים לעת זריחה כשאור השמש נאחז במים הכהים ההולכים ומתמלאים בצבעי השחר. אצבעות השחר החרוצות שהומר מעסיק בהעמדת התפאורה למחזה האלים המתגולל באיליום. ומבלי כל סיבה ברורה חשבתי על סיבוני שרצה להיות פנטומימאי. ואיך היה מושח את פניו במסכת צבע לבן ומתאמן לפני המראה שהיתה קבועה בדלת הארון שבחדר השנה של הורי.

"ועוד בענין התמימות" היא ממשיכה במונוטוניות, "גם סאלאח יודע שרק תינתן ההזדמנות והערבים יטבחו ביהודים שלשה ימים רצופים". אני: "רק שלושה?" היא: "אלה המילים שלו" שתיקה. אני: "ובמה קשורה לכך התמימות? או השמאלנות או ריח הפה של משתפי הפעולה המיניים?" היא צוחקת. אני לא שוכבת עם סאלאח. עוד מעט יבוא גארי, המאהב האוסטרלי שלי הענק. בטח מסריח מבירה כמו תמיד, אך מתוק מדבש."

"אמרתי לך?" היא מגרגרת בצחוק כפרגית. למטה בדרך העולה צועד גברתן בשיער ארוך ובהיר ותיק גב גדול על שיכמו. "קוקי דארלינג" הוא צועק ומנפנף בידיו. היא משגרת לו נשיקה באויר. האיש נכנס אל החצר ומניף אותה כילדה אל חיקו. אחרי שהתנשקו ארוכות הוא מניח אותה בזהירות על רגליה. הוא מושיט אלי את כף ידו הגדולה והמיובלת ומציג עצמו בעברית קלה: "גארי, אני גארי ואתה?", אני מדווח לו את שמי ומודד אותו מכף רגל ועד ראש. הוא מוציא אגודה של פחיות בירה מתיק הגב הגדול שעל הריצפה וכוכי מכניסה אותם להקפאה. "אני עובד את בנין עם צ'ינה-מאן. אני בוס להם. חופש. ימים או שלוש." הוא פושט את חולצתו ומנגב בה את זיעת מצחו. על אמת ידו השמאלית חקוקה כתובת קעקע. בהבחינו במאמצי לקוראה הוא פושט את זרועו ומכריז: "don't fuck with me" וצוחק. "דונט פאק ווית גארי בז'יז'ינסקי" שתיים משיניו החותכות חסרות בלסת התחתונה. "אינגליש מיית". גארי מספר את סיפורו באנגלית אוסטרלית. סבו, סטפאן, התאהב בסבתו היהודיה שמצאה מקלט אצל אבי-סבו בימי הכיבוש הנאצי של פולין. המשפחה נלקחה לתחנת הגסטפו בעיר המחוז והגברים הולקו אך איש לא הסגיר את סוזאנה. "הם שברו לו את רגל. דה מודאר-פאקארס" והוא צלע עד סוף ימיו. אחרי המלחמה הם היגרו לאוסטרליה ונולדו להם שבעה בנים ושתי בנות. "they were in love mate" הוא צוחק. כוכי מוציאה מן המקפיא את הבירה הצוננת והוא מגיש לי פחית. אביו של גארי עוד נולד בפולין וגארי מדבר פולנית. הוא ביקר את משפחת סבו בעיירתם הקטנה ושתה איתם לשוכרה. "I drink them under the table mate". כאשר שמע את סיפוריהם של הניצולים היהודים שהיו באים לביתו של סבא וראה את המספרים המקועקעים על אמותיהם קעקע גם הוא את זרועו. מן המשפחה של סבתו, סוזאנה, נותר רק אחיה, שלמה, שעלה לארץ לפני השואה, "they don't like me" הוא מוסיף אך מספר שבנו של שלמה, אסף רוזין שהוא עורך דין השתדל בשבילו במשרד הפנים ואירגן בשבילו תעודת תושב. "Jesus Fucking Christ I am not going to cut up my dick if you know what I mean".

בדרך חזרה העירה באוטובוס החשוך אני מהרהר ברצף האנושי שמהלך על הארץ. הבלילה האתנית שהממשלות והדתות למינהן מנסות לגיס למען הזהות. זהות שאינה יכולה לה לזרות.

לסטאה בלסטיותיה ידע

לסיבוני לא היתה חתימת זקן ומחלפות שערו בגון הנחושת נפלו על עורפו וכתפיו. הוא וגדי שהיה בחופשת שיחרור הגיעו ללונדון והתמקמו בחדר ששכרתי כדייר משנה למשך הקיץ. אני ישנתי במטבחון על שני שקי השינה שלהם. סיבוני התקבל לבית הספר למשחק של ז'אק לה-קוק בפריז וגדי החלים מפציעה שסבל במירדף. השנים נפגשו כאשר סיבוני נקרא לשרות מילואים. גדי שהיה מ"פ מעוטר בצל"ש אלוף הפיקוד ראה את סיבוני רוחץ בירדן וכריש לקיש מהר אל המים.

על רבי יוחנן מספר התלמוד שעור פניו קרן כגביע הכסף המלא בגרגרי הרימון והמוחזק בין אור השמש לצל. כך גם אחי סיבוני לאור נרות השבת. למרות שלא ביקרנו בבתי כנסת ולא שמרנו שבת היתה אמי מדליקה לפעמים נרות בפמוטי הכסף הדקים שמצאה בווקווואר. אבי היה מתבונן בה בשקט ומחייך. סיבוני היה כמהופנט. אמא סיפרה שאמה, דורה לבית קליין, היתה מדליקה נרות שבת באופן סדיר ושאביה, סוון-סטבו, אף קיבל את המנהג באהדה למרות שלרוב עבד בבית החולים גם בשבת. על פי אימי, סבי, סוון-סטבו, ראה במנהגה תבנית התנהגות הדומה לזו של האנוסים וכאיש נעים הליכות קיבל זאת כדבר מובן מאליו.

לפני שנסענו ליוגוסלביה, גדי ואני נטלנו חלק בטקס לקיחת פיוטה שאחת מידידותי, סטודנטית לאנתרופולוגיה, היתה מארגנת כאשר הקקטוס היה מגיע מטקסס. סיבוני שהתנגד לשימוש בסמים הצטרף אלינו כמלווה. גדי שלא שתה או עישן היה מאד מסוקרן אחרי שסיפרתי לו על טריפים קודמים שלי. הוא בלע בשקיקה את 'דלתות התפיסה' של האקסלי כהכנה למאורע תוך שימוש כבד במילון האנגלי-עברי שהביא איתו. באחד הלילות סביב המדורה בהרים באחד מן הטיולים שעשינו "a trois" סיבוני תיאר את המאורע בפנטומימה נפלאה וגדי ואני התגלגלנו על הריצפה מצחוק. כדי לחצות את הגבול מיוון הייתי צריך לבקש שהז'נדראמים יתקשרו לזלאטקו, חברו לנשק של אבי. זלאטקו ששימש כמפקד הצבא במקדוניה שלח רכב שרד כדי להביאנו לסקופיה.

זלאטקו מצא מיד שפה משותפת עם גדי. שעות של תרגום מסרבית לעברית וההיפך התישו אותי לגמרי אך זלאטקו התעקש לקחת אותנו לסיור מודרך בנהר הסוטיסקה כאשר הוא משחזר לפנינו את מאורעות הקרב המפורסם שבו הוא לחם לצד אבי. "אנחנו היינו שני הקצינים המוסלמים היחידים בגדוד. סלאבו בוסניאק ואני ממונטנגרו. סלאבו היה פרטיזאן למופת. הוא מיד קפץ אל טיטו אחרי ההפצצה בה נפצע. טיטו לא שכח את זה ובערב הזמין אותו לארוחת ערב במטה. סלאבו היה הקצין הכי מרשים שפגשתי. תמיד שקט. אף פעם לא טעה. תמיד העריך נכון את האויב ולא לקח סיכונים מיותרים. עד היום כל המטה זוכר ומוקיר אותו. אך הוא לא רצה להיות איש צבא וסרב לקבל ציונים לשבח. ביקשו ממנו, ממש התחננו שיפקד על הבריגדה השביעית אך הוא סרב. 'אני לא איש צבא' הוא אמר לי. אבל אולי זאת סילביה. בשביל אשה כזאת יפה גם אני הייתי עושה הכול". הוא צוחק ומועך את הסיגריה על העשב המצהיב. המזכירה הבלונדית שלו מחייכת כמאשרת. שני בניו של זלטקו הם קצינים בצבא העם היגוסלבי. האחד טיס מטוס קרב והשני טיס מסוקים. "היום אנו בונים את המטוסים שלנו", הוא אומר בגאווה. "תגיד לקפיטן גדי" הוא אומר לי, "שאלמלא הספיטפייר שהמריאו ממונטנגרו לישראל ב-1948 לא היה לכם סיכוי… אני לא רוצה להיכנס לפרטים אבל טיטו בכבודו ובעצמו אישר". הוא ממשיך: "העם היוגוסלאבי אוהד את ישראל כולם מתפעלים מהצבא שלכם".

זלאטקו סיפר לנו על התוכנית להנציח את המערכה בסרט שבו יגלם ריצ'ארד ברטון את טיטו, בהוסיפו שהדמיון ביניהם ממש מדהים. גם מסע מודרך זה שימש חומר לפנטומימה של סיבוני שיצירתיותו שפעה כמעין המתגבר. גדי היה מתפקע מצחוק מהסקיטים של סיבוני אשר אותם הציג לפנינו אחרי הפצרות ממושכות. במיוחד שיעשעה אותנו הדמות שבחר לגלם בזלטקו. הפרולטאר עם השרוול הריק והבלורית נוסח אלביס של שנות החמישים. לזלטקו התלוותה תמיד מזכירה צעירה בתסרוקת הוליוודית וחזה בולט. סיבוני היה מצטט את המציאות התאטרלית בדייקנות מדהימה, אפילו את הבלונדינית גבוהת החזה. גם את גדי שזוף וחייכן אך תמיד דרוך כנמר, היטיב לגלם, ואותי עם הידיים שבדברי אינן חדלות להתנועע. בתום יום ארוך של שיטוט ביערות ובנחלים היינו יושבים בערב ליד המדורה, סיבוני היה שולף מפוחית פה ומאלתר. סיבוני וגדי היו מאוהבים זה בזה ולרוב ישבו חבוקים. כחודש בילינו בטיולים ובמסעות לפני ששבנו למערב. סיבוני וגדי נסעו לפאריז ואני חזרתי לקיימברידג'.

מספר שבועות אחר כך סיבוני הגיע לקיימברידג' לדווח לי על התוצאות הבלתי צפויות של הביקור ביוגוסלביה. ישבנו בקפיטריה. הגשם זרזף והמרזבים שיקשקו. סיבוני קיצץ את שיערו ועיניו הגדולות היו כהות מתמיד. "המוסד יודע הכול." הוא אומר, "הם ביקשו שיצטרף לאירגון. הוא סרב. הוא רצה לחזור לצבא אבל הם אמרו לו שאין לו עתיד בצבא."

אני: "מה הוא מתכונן לעשות?" שתיקה. סיבוני מישיר מבט אל עיני ואומר: "יורי", אני מחכה. הוא מכחכח בגרונו: "אתה לא תאמין… החבר שלו הטיס, אסי, אתה מכיר אותו? לא?." אני מניד בראשי לשלילה. הוא ממשיך."אסי לקח אותו לישיבה בירושלים. 'אור שמח' או משהו דומה לזה. הוא מדבר על `חזרה בתשובה`… אתה קולט את זה?" אני מדליק סיגריה. סיבוני לא מעשן. סיבוני מנפנף את העשן מעל פניו. "הוא הולך להתחתן עם המזכירה הפלוגתית של הסיירת…" סיבוני אינו מגלה את רגשותיו. אני לוחץ את ידו הנחה על השלחן.

נישואיו של גדי לכוכי לא בייתו אותו. אחרי זמן קצר עזב את הישיבה, גילח זקנו וקיצץ פאותיו. ברקע התנהלו היחסים הסוערים בין סיבוני וגדי שהיה 'קופץ לבקר' בפריז. "כוכי רותחת" הוא היה מספר לסיבוני. "אבל אפילו הרב אמר לי שנתנה לי מתנה משמיים. הוא כינה זאת 'שתי קבין של אהבה'…'כבר היו דברים מעולם הוא אומר,אפילו בין החכמים… ורק צריך להתגבר על היצר'". אחרי כשנה סוערת מלווה בהרבה עוגמת נפש מצד הורי הענין איכשהו נרגע. סיבוני מצא נחמה בזרועותיו של מאהב קורסיקאי שפגש בלהקת תיאטרון הרחוב שאליה הצטרף ואחד הקצינים הגבוהים מן הקיבוץ של גדי אירגן את שובו לצבא בתנאי שיעבור הסבה לשיריון. ב-1973 גדי שימש כמ"פ שריון בסיני.

ערה ביקשה לדעת יותר על גדי. אחרי הפצרות חוזרות ונשנות נעתרתי לה וקבענו פגישה עם אחיו הצעיר ממנו, דני. דני עיברת את שמו מברלזון לבן-דב, כמו דודו התא"ל במילואים שאירגן את שיבתו של גדי לצבא. אנו יושבים בבית קפה אהוד שבעיר. דני מספר שנחת לפני שעות ספורות בשדה התעופה. בדרך כלל הוא מקפיד לחזור למצפה בצפון, בו הוא ואשתו, ציפי, מתגוררים. "כרגע חזרתי ממסע העסקים הדו-שבועי שלי בגרמניה" הוא אומר ומקנח את קרחתו המגולחת, ומנגב את משקפיו. "ציפי תבוא הערב לעיר כי מחר בבוקר אני כל היום בפגישות במרכז… יש ביננו חוק לא כתוב", הוא מוסיף בבישנות, "לפחות פעם בשבועיים ביחד באותה המיטה…", הוא מביט בי ומחייך חיוך נבוך. דני נמנע מלהיישיר מבט משתהה על ערה.

"תראה" הוא אומר לי, "המיניות של גדי בכלל לא מפתיעה אותי. לאבי יש שני דודנים בארה"ב ושניהם מה שנקרא גאיי. זה במשפחה." הוא ממשיך ביובש: "גם לא מפתיע שהוא ניסה לחזור בתשובה, או שחזר לצבא. מה כבר יכלו ילדי הקיבוץ לעשות אז? אספסת? זה מה שהוא ידע… ללחום. זה מה שציפו מאיתנו לדעת. ואת זה הוא עשה במקצועיות. אני הייתי טיס קוברה, זה פתח לפני דלתות. אחר כך למדתי עסקים בארה"ב. ההפרטה גם כן עזרה". דני הוא מנהל טכני בכיר בתאגיד גרמני שרכש את הסטארט-אפ שהוא היה בין מקימיו. לא הוא לא בקשר עם כוכי. "היא לא גרה רחוק אבל אין בינינו שום דבר משותף". הוא מגניב מבט חטוף אל ערה שכמעט שלא פצתה את פיה לאורך כול השיחה.

הנייד שלו מזמזם ומרעיד את השולחן. "זו ציפי" הוא אומר, "הגעת לעיר?" הוא שואל ופניו מתעוררות. מן המכשיר נשמע קול רגוע של אשה. "נתראה במלון", הוא אומר.

"גדי היה יפה תואר" אני אומר לערה ומביט בדמותו המתרחקת של דני. "כך נראה מן התמונות", היא אומרת ומוסיפה אחרי זמן קצר, "כוכי אומרת שיופיו 'הילך עליה קסם'". אני: "באותו קיץ בין בלונדון או בסרייבו התגודדו סביבם הנערות, אך הם התענינו רק זה בזה". אני שולף את דמויתיהם ממדף בזכרוני וממשיך. "במסגרת המשפחה עם הזקנים שלי הם מאד נזהרו שלא להראות את רגשותיהם ברבים, ומדי פעם היו קורצים זה לזה. גדי היה אהוד על כולם. רק לא הבינו למה הוא לא שותה אפילו טיפה."

היא מקשיבה בתשומת לב. המלצרית שהופתעה מכך שאנו עדין יושבים אל השולחן מודיעה לנו שהחשבון כבר שולם ושואלת: "אתם צריכים עוד משהו?".

"זכורה לי מסיבה אחת אשר אליה הוזמנו כל הקרובים. הסליבוביצה זרמה כמו מים. כמעט כל הגברים שתו ועישנו. על סיבוני כולם ריחמו שלא נגע בבשר הכבש. בשר חזיר לא היה שם. לפחות כך אני זוכר". אנחנו מתהלכים לאיטנו ברחוב הער. "הנערות לא הפסיקו להתלחש והילדות הקטנות רצו שיקח אותם בידים. סיבוני ניגן על האקורדיאון ומירזה תופף את הקצב על כסא ושר בקול סדוק. סיבוני אפילו נתן כמה סקיטים וגדי היה מחזיק את הבטן מרוב צחוק".

אנחנו ממשיכים ללכת אל תוך הערב המתחיל להפיג את חום היום. "אם את שואלת אותי", אני מוסיף, "לא זכור לי שמישהו דיבר בכלל על הצבא… גדי מעולם לא נתפס בעיני כלוחם. אפילו על אבי שרמת הכריזמה שלו היא אפס גמור לעומת גדי מעולם לא הסתכלתי כעל פרטיזן". היא: "אולי זה המיתוס של יפי הבלורית והתואר". אני: "ואחרי 67 נוסף לזה מטבע לשון חדש, 'יורים ובוכים'".

ברושמי את השורות האלה אני תוהה אם יש ממש בהקבלה בין גדי לריש לקיש אשר 'מכר את גופו ללודים' אך חזר בתשובה מפאת יופיו מהלך הקסם של ר' יוחנן ובכך זכה באחותו היפה ממנו. אכן, גדי לא חזר לאספסת. הוא שב אל הצבא ונהרג בקרבות הבלימה אחרי צליחת התעלה על ידי המצרים. ורק אזכיר כאן שתוצאות הויכוח הגורלי בין ר' יוחנן לתלמידו הנסב על טומאת הנשק ואשר בו ריש לקיש האומר: "משיצחצחן במים", ורבו המקבל את דעתו במידה של פטרנאליזם, ומשיב לו: "ליסטים בליסטותו יודע"; נגמר בכך שהרב יפה התואר (ציטוט) "'היה הולך וקורע בגדיו ובוכה ואומר: "בן לקיש, היכן אתה? בן לקיש, היכן אתה?"'.

ובכן מהו שהליסטים ידע בקפצו אל הירדן? או האם התלמוד מלמד שהכול מים? ובהן הדמעות המרות ששפכה כוכי על מות גדי. וסיבוני? שגם שלא ראיתיו בוכה, אני יודע היטב שצערו היה גדול. וכמו תמיד בלכתי על שפת הים, מתמכר לאנחת הגלים, אני חושב לעצמי שהכול נזיל.

קשרי דם

"זה המיסתורין של קשרי הדם", אני אומר לה, "ואת כמדענית בתחום מכירה את העובדות". "אך אין בכך שום מיסתורין…", היא אומרת, "כי אם עובדות יבשות ותו לא". "אנחנו מוסיפים את המיסתוריות כנדבך תודעתי" אני אומר. "הנה אספר לך סיפור ששמעתי ממכרה על יהודי ששוחרר ממחנה ריכוז למרות מראהו שהיה רחוק מהסטנדרט הארי ורק משום שלקצין האס.אס ואותו יהודי בר מזל היה שם משפחה זהה." אני מוסיף, "אפילו את אינך יכולה לעמוד נגד הדחף הקדום שלך להכיר את אביך הביולוגי…". היא מתבוננת בי במבט חד ואני ממשיך, "ובזה אינך שונה מרוב הילדים המאומצים המבקשים את שורשיהם. או אפילו הפליטים וצאצאי העבדים. תסתכלי על הרשת" אני אומר, "כמה אנשים מתחקרים את הגנאולגיה שלהם כאילו שזה מספק תשובה לשאלות הזהות שלהם". היא: "קשה להתווכח עם העובדה שהקוד הגנטי קובע מי אתה…" אני קוטע אותה: "גם מבחינת ההכרה?". היא: "זה פילוסופי מדי בשבילי, אך אנסה. הרשה לי להניח שכן. כלמר ההכרה היא בחלקה לפחות נגזרת של הגנום. אם כך אז יוצא שאין לנו רצון חופשי, או ליתר דיוק, רצון חופשי ממה שמכתיב הגנום…". היא צוחקת ושיניה המושלמות מבהיקות לבנות על רקע שיער הנחושת שמעטר את ראשה. "גם אני לא פילוסוף דגול" אני אומר, "…אך ברור לי לגמרי שהאהבה חוצה את גבולות הדם". "או במילים אחרות", אני מוסיף, "המיסתורין שבאהבה גובר על קשרי הדם". היא שוב צוחקת ושואלת: "אהבה חופשית?". אני ממשיך "…וזה מספיק לי על מנת לדחות מכל וכל את המרכיב הגיאונולוגי שעליו בנויה הלאומיות". אנחנו יושבים בחדר המגורים שבדירתו של מארק בהרצליה ומשקיפים דרך החלון על הבריכה שבמרכז החצר המשותפת. אני מתבונן בגן המטופח שאינו לטעמי וממשיך, "אבי ואמי התאהבו זה בזו למרות שגדלו על ענפים גינאולוגים שונים לגמרי". היא מביטה ובעיניה הגדולות כמו נדלק זיק של אור. אני ממשיך, "דושאן סיפר לי שאחיו שנשא לאשה אשה קרואטית לא נפרד ממנה בעיצומו של הסיכסוך וזאת למרות שזוגות מוערבים רבים הגיעו אל סף הפרידה… השנים החליטו לעזוב לגרמניה כפליטים. תארי לך 'פליטים של אהבה'. ובהתחשב בהיסטוריה של הסרבים-קרואטים-גרמנים זה ממש סיפור מופלא". שתיקה. "אורי…" אני מביט בה ומחכה. שתיקה כבדה, מן החלון הפתוח נשמע קולם העליז של ילדים. "וחוץ מאמבלה לא היו לך אהבות אחרות?" היא מסמיקה. "לא מספר בלי וודקה…" אני מחייך. "יש לי" היא אומרת וקמה להוציא מן המקפיא בקבוק נהדר של 'לוקסוסובה' שהביאה מיו-יורק וכוסית אחת. אני צוחק את צחוקי הרועם ושואל: "ואת?". היא קמה להביא עוד כוסית ועל פניה הבעה של הכנעה. "בואי נבדוק את הגנים שלך" אני מוזג לה כוסית תוך שאני מודד אותה אך היא מחזיקה בקור רוחה. אנחנו משיקים ושותים. "זה עובד?" אני שואל, "כמו שמן לגלגלים" היא מתלוצצת.

"נו יורי,נואף סידרתי שכמוך… איך מספרים לביתך בת השלושים פלוס על חיי האהבה שלך? בואי נניח לזה לרגע ערה, אולי זה יבוא". היא מביטה בי בהבנה. "ואת? מה יש לך להגיד להגנתך?" אני שואל ומוזג לעצמי סיבוב נוסף.
היא מחכחת בגרונה ומניחה את כפות רגליה החטובות על שלחן הקפה הנמוך. "אני עדיין מחכה שמישהו יזיז לי משהו בלב… אך נראה לי שהם בעיקר מתענינים במה שתלוי מעל…" היא מסמיקה. "שלושה המה נפלאו ממני… ודרך גבר בעלמה…", אני אומר. "ומה הפלא בדיוק?" היא שואלת, "הפלא הוא הקסם שבינו ובינה. שזה בכלל אפשרי."

"תראה… זה לא שאני לא מקבלת את תחום ענינם הצר… לפחות בימים מסוימים… אך תמיד מתוך תקווה שזה אולי… אולי יחדור לי ללב." היא מניחה את כוסה ריקה על השלחן ומסמנת לי למלא אותה. "וזה יכול לקרות?" אני שואל.

היא מסתכלת במבט שואל. אני: "את מיחלת לזה". היא אוספת את רגליה ומזדקפת בכורסה. מעבירה את ידיה בשיערה. אני מעתיק את הכוסית ממקום למקום תוך שאני מודד את השלולית הקטנה שהיא משאירה על השלחן מן הנוזלים שהתעבו על הזכוכית הקרה. "אני לא חושבת שמשפחה בעל וילדים זה בקלפים…". "מה בקלפים?" אני שואל את השאלה הבלתי נמנעת והיא פורצת בבכי. היא מכסה את פניה בידיה הנאות וכתפיה רועדות. בכי אשה קורע את ליבי. אנני מרגיש אמיץ דיי על מנת לחבק אותה. אני מתקרב אל קצה ספת העור הירוקה שעליה אני יושב לכיוון הכורסה. היא כובשת את בכיה וקמה לשטוף את פניה. היא חוזרת מעושתת ושואלת בקול רגוע: "קפה?". "קפזיניו" אני אומר והיא עונה "בם". אני ניגש אל מדף התקליטורים ומזהה את "Cotidiano" (יום-יום) בביצוע מחודש של מוזיקאי שלא הכרתי. "זו מתנה מג'ורג'י" היא מבטאת את הרי"ש ברכות כמי שאמון על פורטוגזית. "איך הלטינית שלך? ערה" אני שואל. היא מביאה את ספלי הקפה ומגישה לי ספלון משולש וריחני. "און פדסטריאן לבל", היא עונה, ומצווה: "צטט". "Increscunt animi, virescit volnere virtus", שאפשר אולי שפרושו הוא "מעז יצא מתוק". "ניטשה, שקיעת האלים", היא עונה ומבלי להניד עפעף. הסמבה גולשת אל התופים – "כל יום היא עושה הכל באופן שווה… ומנשקת אותי בפה כמו קפה". אני: "`בלי מוזיקה החיים הינם טעות`… ניטשה". היא מניעה בחן את גופה החטוב לקצב המנגינה בדרכה אל הבריכה.

בשובה מן הבריכה שיער הנחושת רטוב. "אשה נאה…" אני חושב לעצמי בסיפוק. אני מטגן כדורי פלאפל מקטניות פול טריות. "הפול ממכון וולקני, מערוגתו של איזה דוקטורנט תמהוני…". "אורי, הפלאפל נהדר". שוב קפה. בשבוע הבא היא חוזרת לבוסטון. עבודתה הושלמה. היא במגעים מתקדמים עם חברת סטארט-אפ. "דיברתי עם מארק, אתה יכול להתגורר בדירה. הוא ממש ישמח." אני: "תודה. אבל אני נשאר בחדר-וחצי".

לא יכולתי להרדם. בדרכי למטה הקשבתי מבעד לדלת לנשימתה הקצובה. יצאתי החוצה. אני יושב ער וחד ליד הבריכה. נדמה לי שאני שומע את דכיו של הים. היא תחסר לי האשה הזו שמיסרת אותי ביופיה. אם באמת האהבה חופשית אז מדוע אני עבד למוסר הזעיר בורגני שלי?

בקיץ מכרתי את הדירה בה התגורר אבי. ערה לא רצתה שום חלק מן הכספים. "מה תעשה עם הכסף?" היא שאלה. "אני בודק אפשרויות לתמוך במשפחה שלי בבוסניה."

בין כסה לעשור

"פרשתי לפניכם דברים הרבה, ואתם לא שאלתם אותי דבר פשוט שכל ילד היה שואל
הרי יעקב נבחר מבין האבות בזה שעבד את לבן 20 שנה וגם אל עשו הלך. בודאי רדף
אחרי חיים מסוימים. הוא לא ביקש מעצמו (ראשון) את רחל מלבן, כי אם לבן
בעצמו שאל אותו הכי אחי אתה ועבדתני חינם?[בראשית, כט:טז].ורק אז ענה לו
יעקב: אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. וגם קיים את דברו ועבד בעדה ואחר

כך היא מתה בדרך? האם יאה הדבר שהוא ירדוף אחרי עלמה שעלולה למות? לו
שאלתם אותי, הייתי עונה לכם שהוא רדף אחרי עלמה אמיתית, וזאת רק בדמותה
היתה, בדמותה של האמיתית אשר בה תלוי כל העולם, והיא עומדת לפני האלוהים."

דברי האדון
[יעקב פראנק]
תורגם מפולנית בידי פאניה שלום
מהדורת ביניים בעריכת רחל אליאור

ירושלים 1997 (אוסף גרשם שלום ספרייה לאומית, מספר 5506.3 )

באותו לילה ללא ירח, לילה חד ובהיר, ליד הבריכה הקבועה באמצע מתחם המגורים הקרתני שבו נמצאת דירתו של מארק, ביני לבין עצמי דשתי "במכוסה" לעומת הנגלה. כמו תמיד הרגשתי חצוי בין המצוי לרצוי. שפוי וחד כתער עברתי על קורות השנה האחרונה. ערה נסקה בשמי הכהים כשביט. טלטלה אותי מהמסלול הבודד שבו התנהלו חיי המוצלים ועתה היא עומדת להעלם מעבר לאופק. ערה ביתי הקטנה… בשנות השישים לחיי אנני מתכונן להחליפה בלאה. התחושה המשתקת שגורלי נחרץ מכבר וכל מה שנותר לי לעשות הוא לאמץ אל ליבי את העבר קהתה. עוד מעט ימלאו שלושים ושלש שנים למותו של סיבוני. כשנה וחצי אחרי מותו נפטרה אימי. לא מכבר נפטר גם אבי. אני עדיין מדשדש במקומותינו חצוי, שתוי ושפוי.

לפני ההתעלסות הייתי מקפיד על כך שהמאהבות תתפרקנה מכל תכשיטיהן. עגילי האזניים, השרשראות, הצמידים והטבעות. כשהן היו שואלות בתמיהה על מהו שמפריע לי הייתי מצטט את סיפור "עגל הזהב". הגוף נטו במערומיו התמימים בר מקעקועים ונזמים. אחר מעשה ובעודן עודות את אצדעותיהן הייתי מהרהר בסיפור שמגולל אלקביאדס "במשתה" על מידת שליטתו של סוקרטס ביצרו. אלקיביאדס המתוסכל שאינו יכול להביא את מאהבו לחשוק בו כדרך כל בשר. את הריקנות החלולה שהיתה ממלאת אותי למשך שעות הייתי משכח בהכנת שעורי אך לבסוף הייתי מגיע לדושאן שכמו תמיד היה ממלא את החדר בצחוק לנוכח מה שהוא היה מכנה "יסורי יורי". דושאן היה אומר בסרבו-קרואטית: "יורי, 'אין לאדם גוף, האדם הוא גוף' כה אמר זראטוסטרא, כן?".

"דוברו דושאן, אני חייב תרנגול נוסף לאסקלפיוס" הייתי משיב ולוגם מן הצונן השקוף הזה בסיבוב המי-יודע-כמה.

ביום הכיפורים הקרוב אעדר מבית הכנסת. בתי הכנסת בסראייבו אינם עומדים עוד בתפארתם. אך מכרי זוכרים איך הקהילה היהודית בעיר סיפקה מחסה לכל דורש, מזון ותרופות לכל הצדדים הלוחמים. אני נוסע אל משפחתו של אבי. הוא מעולם לא שת ליבו אל רכוש ואין בעזבונו שום נכס בעל ערך. מכירה של הדירה הקטנה אשר בה חיינו את חיינו הקטנים האמיר כל כך שהכספים שאביא איתי הן בחזקת עזרה לא מבוטלת לאנשים אלו.

מודעות פרסומת

3 תגובות to “הבלוג של אורי – ער בלילות”

  1. Doron Holland אוקטובר 24, 2011 בשעה 8:21 am #

    נהנתי לקרוא את הסיפור. אני חושב שהוא משקף היטב חלק מהמציאות הפסיכולוגית של שכבה מסוימת של "ישראלים" משכילים שעומדים פעורי פה מול תעלולי החיים. בולט במיוחד הוא הניסיון להתמודד עם הקונפליקט בין ציווי מוסרי בתחומי האישות, התנהגות החברתית ולאומית לבין תכתיבי המציאות שאיננה ברת שליטה ואיננה מצייתת לחוקי המוסר האנושי. אין פה התייפיפות (פרט אולי לדגש החזק מדי על הידע הספרותי והאקדמי הכללי). אבל יש כאן עומק ויש ראיה מפוכחת של החיים.

    • ujanissary אוקטובר 24, 2011 בשעה 10:05 pm #

      תודה. הבועה היוריסטית הינה אובר-אקדמית.

  2. יוכי. פ. פברואר 26, 2012 בשעה 5:20 pm #

    שמחה שהזמנת אותי הנה. סיפור מעניין, רב רבדים. צלחתי אותו בקלות – אצלי זה אומר הרבה.

    תודה

    יוכי. פ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: