ארכיון | מאי, 2012

תחת השמש

11 מאי

וילון

בבקרים נדמה שהאושר הוא אינסופי

בערב נתבשם מריח עץ הלימון

מתחת לחופת השמיים המשחירים בשפי

ובלילה בוהים בכוכבים נשכב לישון

חבוקים עד בוא השחר. רק המוות המשמים

יפריד ביננו ביום מן הימים וגם על כך אנו מתקשים

להתלונן. ובינתים רוח ימית קלה מסעירה את הוילון

המתקומם

אחרי מלחמה
זה היה זמן מה אחרי המלחמה
פגשתי את גדי ברחוב בעיר. ההחלמת?
שאילתיו. לא כי באני מוות מהיר
הוא ענה בקולו הנעים. בחנתי את
פניו הכוויים. אני מודה לך ששכבת את כוכי
הוסיף והסומק פרח בלחי הזית השניה.
בינינו, היא מאד עצובה, אמרתי. כעת חיה
מלמל גדי ואני צחקתי בלי קול
כשם שהחיים נוהגים במחוזותינו
לפני שנפרדנו שכחתי לשאול

אותו על אחי הצעיר

שלשה שירים חיגרים וסומים ואילמים

אהבים

בהתעלסי את הנערה הברה אני עוצם את עיניי

טבועים בדבש אנו מתנים אהבים כעיוורים

כך אנחנו משתווים אני חושב לעצמי בפקחי אותן

לראות את פניה המשולהבים. את אברותי

הרחבות אני שומר מקופלות, הן לעת עתה אני כאן.

אנו רותחים איש אל רעותו, משתווים ונרגעים

למה לי כנפיים למעוף? די לי בקולה המתוק

גם יללת התנים המתלוננים לא מגיעה אל אזניי

תנים

ספר לי על דרכך הארוכה

והגדתי לנערה הברה את קורותי

היא מששה את צלקותי

בהרים הערומים בוערת ביום החמה

אמרתי לה, ובליל-המדבר צורבת הקרה

והרוח נושמת אל הבשר מבעד לפצעים

לא אדע פסגות נישאות אך

עתה חבקני השיבה הנערה הסומא

כי שומעת אני את יללות התנים

שקיעה
אחזתי את הנערה הברה בזרועותי
ישבנו על הספסל בפאתי השדרה
חיבקתיה ונשקתיה עיתותי בידי
וכמו הביטה בי בעיניה הכבויות ואמרה
אני עיוורת ולא אדע אם אוהבך
והאור הסגול עיוור את עיני

פֶרֶט

שאילתיו לדרך אל מחוז חפצי
והוא נשען עלֵי מקלו והביט בי
וענה בקולו הרחוק והמתנגן כהד
מן ההרים. מסביב פעו העדרים.
ובינתיים ירד הערב וארבו לי הצללים
ובלעוני חיים. והניחוני בין שאר חפֵצים
עטופי שלג עולמים, קפוא לב לצד
גופך הנרדם, גופך החם, כרוך בקורי חלומי.
תש אונים. ורק הגעגועים פירנסוני. וכך שכבתי
אלף שנים עד שהערוני מן המתים ורחצוני והלבישוני
והראוני את הדרך אל מחוז חפצי וכאשר שאילתים
עליך הביטו בי כחולמים

אדם לאדם
ליבי יוצא אל הערבות הרחוקות
אל יללת הרוח הכואב
אל המדבריות הצחיחים והנקרות
למלונת התן והזאב

כי רבתה בארץ הבלהה

בלהות הצבאות הנבונימנוונים

של ציפורים וחרקים ונחשים מכוננים
מלוהקים וחמושים בנשק העתיד

המתנפלים על הערים והכפרים

והורגים בקורוחשמלי גברים ונשים

זקנים וטף
כך בדיוק נמרץ יראו ימינו האחרונים
הימים שעל הסף
כי פסו הרחמים מלב ואדם לאדם מחשב

רקוויאם

אז נפתחות ארובות השמים [הנמוכים]
ונִשׁמוֹת כֹּל חי מיתמרות בעוד

בשר האברים נשרף בכבשנים

ומהן שמותירות מאחורי גביהן

טליתות ותפילין ו טֹטָפֹת ובגדים

מטולאים בצהוב וכובעים מוערמים

בערימות ממוינות בסדר טוב ושאריהן

המָכִים [בכותנות פסים] מסיקים את

התנורים ומפנים את השלדים המפולגים

ומפרידים את הזהב מן השינים

[התותבות] ומלקטים את טבעות

הנישואים ועורמים את השער

הגזוז ונעלי העור ושאר

חפצי הערך כי זוהי סוף הדרך
וגשם דק ואפור יורד ממרומים

זמר עמוק (cante jondo)

שירים צורחים כעורבים
לכודים בִּכלוּב הלב הנצור
כבדים כדובים נוהמים

בעובי הליל הפעור

בכשף העכור

מסתודדים משתכרים
מקצף חלבם השחור

מבעד לסדקים

יסתנן האור הנסור

פרורים פרורים

מתפתלים מעוברים

כלולינים על מיתרים
דקים מיוזעים וזבים

מתנשמים ומעלים

קיטור אפור ומר
אל הנשף אל היער

זוחלים חפים
להתרועע את החולד

העכבר והצב

כבים ומלשנים
כנחשים את עפרם

כבמקסם שווא

צמא
ובטרם העירתני להשקותני מן
החלב שבנאדה ויתד האהל בידה
חלמתי שאני שוכב את האשרה
ברוח הקלה תחת עץ רענן
בין שדיה המשופעים אני סיסרא
ואבין שלא תצלח לי דרכי חזרה

על המרכבה. אל העיר חצור אל אימי
היושבה אל החלון בחומה וגבר בי

הצמא למים חיים

אשראי

במרחק הדק שם מתמסמס
קו הרקיע עם הים בו נשברים
החלומות המוזרים למכיתות שקופות
בעריסות מתנדנדות ברוח הכוסס
את בלורית-הגלים מחותלות נמות
הנשמות גלולות בתכריכים ואלוהים
מלמד אותן בשנתן את תורת המספרים
אך מיד בהתעוררן מתרדמתן הן נבהלות
לאדמה מוצקה ומחשבות את הרבית הקצוצה
שתזקף לזכותן בקץ הימים

ופגשו ציים את איים

כל אותן השנים היתה חוה בנידתה

כפי שראה אותה בבריאתה

בדמין וברירין

והוליד רוחין ושדין

ולילין.  ואלה דברי ימי הלילית:
חלום הוליד את פישרו
והנמשל את משלו

כי אליה תשוקתו
ובעודו אוחז בטלית
גבר עליו שיברו ליורשו
ממשלת יום למשול בו

ובלילות תרגיעו ותצמיא לו
מנוח. והוא מתפכח על משכבו
בהבל ורעות רוח.

טָעֹם  טָעַמְתִּי  בִּקְצֵה הַמַּטֶּה
הנה עולות מן האוב הנשים הברות
בריאות הבשר ויפות התאר והן מרקדות
לפני הנערים והשיבלים המרצדות משתחוות להן
והחמה והלבנה ואחד עשר הכוכבים ומור ניטף

מן ההרים. ואיקץ. תמוז היה באויר ולבונה. והירח רוחץ
בין הגלים. ואגש אל האחת, שמימית אקראנה
וביקשתי על נפשי והפצרתי בה שתהה לי
ונתתי בידה את הכתובה והיא נאותה לי. והיתה לי לצנינים.
ואיקץ בשנית. ואבוא לחזר אל פתחי אחותה הטובה ממנה.
ארצית אקראנה, והיא ילדה לי בנות ובנים. עד כי היתה לי לזרא.
ובשלישית באתי היערה, ומתוק מדבש ניחוח בשרה.
יערה אקראנה, ומחלפות שערה הכהות פזורות
כצמר ברוח הצרורה ומה מאד נאוו רגליה. והיא ניגנה

לי על כינורה נוגות. ואעצום את עיני ואישן. ושנתי כמגִנָּה

כמו לא נקבעו בה החלומות. הִנְנִי אָמוּת.

לפי שעה
תכונה רבה ניכרת בשמיים שחשרו עבים
מזימה קודרת נחרשת לאור היום המפנים

ההולך ומחסיר ונפרם על המים המכהים
רעמים מתגלגלים מחרים ומחזיקים

בעקבי ברקים התופרים את ההרים

המבותרים למרומים הבלתי נראים

אפס, עוד מעט ירד גשם מר וגם ליבי יקל
ותישלף הקשת המשומשת אך שמורה כחדשה

והחיצים המורעלים יהיו כמשל. והנמשל
הם הפצעים הזבים שיעלו ארוכה לפי שעה

על הנהר
כך בדיוק היה הדבר: על הנהר
ישבתי ובכיתי. השמש בערה בהירה
כצהריים וראיתי צפורים מנתרים
וושמעתין מפטפטות. כך בדיוק נפלו הדברים
ואמרתי להן: קל לכן שאתן בעלות כנף
ואתן עפות לאן שנפשותיכן מתאוות.
והן ענוני: שוטה שבעולם הכלום אנו מרננות
כי אין לנו אויבים? ונשתתקתי ואשלח
את המילים על פני המים. ירצון יאכלון הדגים.
אולי אמצאן באחד הימים.

דמדומים
כצפוי, אני נותר חצוי בין הרצוי למצוי
הזוי אשוטט בין המילים בין הנגלה והסמוי
נבער וכבוי בין האודים, שתוי ושפוי ומשמים.
ובינתיים הערב. דמדומים.

תרנגול לאסקלפיוס
אחיות לבנות מטופפות במסדרונות ארוכים.
רופאים חיוורינים מפענחים תצלומים חתומים
כאורים תומים. עוד שלשה ימים. עוד שלשה ימים ונשלם.
פיתיה הפוריה. מה טובו חופייך הלבנים.
וגורל אחרון הצמיתים מהעזים בלוחמים.

"אני חייב תרנגול לאסקלפיוס; ראו שישולם"

בשני זוזים
הרגתי ונהרגתי.
רעצתי ונרצעתי באדנות.
בעלתי ונבגדתי, ומהי האהבה.
התאוויתי וסלחתי, ומהי הרעות.
נכוותי. כביתי.
נרעשתי, ושלוותי. מה היא התקוה.
כיזבתי ושוררתי. כי מה הן, מה הן המילים.
וכמהתי ובכיתי וצחקתי,
ובהעדרם של האלים, דליתי
את כותנת הפסים
מבורות חשוכים.
הנה עולה מן המדבר שיירת הישמעלים.
אולי אמכרנה כעצת האחים.

מתוק מעז
חטפתני השנה. כמו המוות מן היום יום.
ובהתעוררי, בעיני עפרי הפקוחות ראיתי
את העץ בחלון, פורח בורוד.
צהרים, לא אין זה חלום.

ערב. השמים שתויים באדום כאילו
תקע מי בליבם חרב.  בייני
איני יודע מה מתוק מעז: שנתי הגנובה
או היום העקוד. היום שאינו עוד.

ערש
על ערש דווי אני מתגעגע

אל אימי הורתי הנינוחה.
המונחת באדמה נכונה. לא כי,

אל אהובותי אני נכסף
הגולשות בין הגלים בשדיים מתערסלים
ושרות כסירניות. אך לשאו.

כפות אל התורן והשעווה באוזני
אני חותר לחוף מבטחים
הרוח אוזל מן המפרשים.

המרחק האכזר הנחבר אל האופק
מוחה גזרתן. השקט המתאפק זמרתן
עוד מעט יתמלא החושך בעיני

תחת השמש

איש היה בארץ עוץ

והחוכמה מאין תבוא?
ויקח לו חרש לתגרד בו
כי גדל מאד כאבו

וזרח השמש ובא השמש
והוא יושב בתוך האפר
ואי זה מקום הבינה?

ויפול בסתר ליבו

שהכל הבל. הבל הבלים

הבל האשה והבל הרעים
והים שאיננו מלא תחת השמש

כי עיפה נפשו להורגים

יקיצה

מה לתבן את הבר?
גם שלא ירדנו אל גינת אגוז
לקטוף תפוח מעצי יער
ולא הראיתיני את שני דודאי התאנים המועדים
באתני הפורענות. חלומי נגוז.
שפתותינו שלא חוברו בנשיקות. פרודות.

ואתעורר.
מים רבים בחלוני וביננו מפריד הנהר
ההולך וסובב ומסתחרר. הו, מי יתנני במדבר

חרוזים

חרוזים, איך זה שהשיר העובר אורח דרך המילים
בזמן הניגר בין הדקים כרוח המרחש
בין הבדים אינו כמו הגשם המתגלם בטיפות
או אפילו כצל-צילו של הרעיון שנלכד ברשתות-המחשבה
אשר כעת חיה מאירה בענוות-הנר את השעות הארוכות
או כאהבה (שאינה יודעת דיי שובעה) בין הבשרים
ובהקריבנו לפניו את התבשילים הוא מפשיל את האדרת
ופורט על נבלו הענוג כמה צלילים ונמוג
ואנו נותרים חולים ונטושים ומאלתרים ומקווים שהקסם לא ייפוג

בהעדר פיתרון

בהעדר פיתרון, באישון לילה, בחלל הבין מילולי,

עטוף בתכריכי המסע, הפרעה מאונן אל היאור

שיבה זרקה בצדעיו ועור פניו אפור.

טלו קורה, הוא גוער בחרטומיו המגיהים באור

החסר חישובי קיצין מסובכים.

חרטומים קדומים

נושאי מטות מלאכותיים

מה בצע לי באיים של מילים נעטפות?

תהומות תלויים חמרים חמרים, מילים

טבועות הרות כוונות אטומות.

חרטומים קדומים נושאי מטות מלכותיים

מגיהים באור החסר חישובי קיצין מסובכים.

אבוד

מתעורר באמצע הלילה בין אתמול למחר
כבר לא רוצה את שרציתי ועוד לא את שארצה מכבר
בין מה שהייתי ואשר לא אהיה באשר היה
ביני לבין עצמי כי מי עוד? ברגע הזה כעת חיה
בין מקח לטעות. בבהירות, בוודאות, אסיר כבודה, אבוד

פרידה

את מבינה נשארתי פה לבד
ומתגנבות חיות הבדידות והרחמים (העצמיים)
כיביתי ת'אור אגיף את התריסים
הלילה עוד ארוך (לזרים)

את מבינה נשארתי פה לבד
דם טרי זבים פצעי הישנים

ונדמה לפעמים שיכול להיות אחרת
שתי דמויות חלומות על שפת הים עם ילד
בחצר פורח עץ בלבן בחלון עציצים
בבוקר קמים לאט כמו בסרט

את מבינה נשארתי פה לבד
קורבן של תסריטים אחרים
אני עוצם את העיניים (ובינתיים)
נובר בזכרונות המתקתקים

כך נדמה לפעמים שיכול להיות אחרת
שתי דמויות חלומות מתגפפות (וילד)
בחלון פורח עץ בלבן בחצר ציפורים
בבוקר קמים לאט הכל בסדר

חרדה

אדם חרד, כאשה ההרה.

כעוברה, מתגדל אסונו בקרבו

וכשם שהיא מיחלת לידתו

יגור האיש חבלי מותו

ובצער יתירא מן החיים

ובעודו מתיסר בצירים

מתנכלים אליו יצירי רוחו הבאושים

המתרבים וממלאים את ליבו

וקמים עליו לרשתו

עבודה בלתי גמורה

שירה היא בעיקרה
עבודה בלתי גמורה
המילים כמו הכלים
מוטלות פרודות

והמשורר כמו הפועלים
נוחרים קלות
תחת השמיים התמימים
הציפורים הרחוקות

השארית ההזויה נותרת מאולתרת
כבפנקסו של אחד החנוונים
שידו רושמת
ופיו וליבו אינם משתווים

והכל צפוי כמו באהבים
שהרי מה ההפרש בינו לבין הנואף הסדרתי
אשר כמותו הוא אורב בבתי הקפה ובגנים
הציבוריים למילים החצויות

על שלחנים
ושכמותן דומות בערגתן
הגחמות אשר התיר בגפן.
או כאחד החלפנים

הוא מבקש את ערכן בשער חליפין

כמותו כאיצטגנין

המביט במשקפתו אל כוכבים אילמים
שכמו המילים הם זוהרים הלילה ובבוקר נעלמים

נשוך נחש

הדם שפעם דץ ונדם
מתעורר שוב נדהם
שח ושפוך וחם

ומעיר את המוות מתרדמתו הנצחית
ומחמם את רגליו הקרות, הזרות
ושב ונרדם ארעית

גם הזמן הנחוש, הנופש זמנית בגן, מתנשם
נפעם ומשיב רוח עתיקה בעצים שפרותיהם
יודעים טוב מרע. וחולם.

מודעות פרסומת