ארכיון | אוקטובר, 2012

פיצויים

16 אוק

א

הייתה בי תשוקה לכתיבה. רסיסי משפטים התרוצצו בראשי. יצאתי לרחוב. היום היה יום רביעי שהוא יום שוק בכיכר שממול לחנות השיתופית.  שתי זמרות שרו שירי עם. החלפתי מבטים עם הגדולה. שערותיה החומות-מבריקות נופלות מתחת למגבעתה הירוקה. קולה היה נעים וחיוכה חשף שתי שורות של שיניים צחורות. פיטמת שדה הימני קשתה כנגד אריג חולצתה. הקשבתי עוד איזה זמן, לבסוף ניגשתי אל השתיים  ושילשלתי כמה מטבעות.  הגדולה חייכה אלי והרגשתי מתיקות מסוימת. התחלתי ללכת במעלה הרחוב תוך שאני מגלגל ביני לבין עצמי תרחישים שבהם אני מאוהב בזמרת וכדומה. נכנסתי אל מסעדה שידידים המליצו על אוירתה, מרחק של כמה קרנות רחוב, והתישבתי אל הדלפק. המלצרית הייתה לבושה בבד ריפוד ונראתה כמו כורסא מתקופת הרו-קו-קו.  התחלתי לחשוב על שתי הנערות אשר שרו לפני כשעה קלה. השניה לא הייתה מושכת אך חיוכה היה מענין. לא רק נעים כי אם מענין. אני חושב לעצמי "אפשר להתאהב בשתיהן" ומזמין בירה מקומית. בינתיים יורד הערב. בסוף השבוע יתקרב הירח אל הנקודה הקרובה ביותר לכדור הארץ. הגאות תהיה בשיאה.

מורביה מכנה זאת "שעמום" – המחסום התיאורטי לאפשרות להימלט מהעצמי, הוודאות שרק נס יכול להביא לפדיון.  אני כבר מנסה  שנים וללא הועיל, או אולי מוטב לומר שזה מונח כבר זמן רב על אחד המדפים במחשבתי? פעם האמנתי שהאהבה היא הנס הנכסף. אחר כך סמכתי את כל ביטחוני בעבודתי המדעית. אך כמו הפרוטגוניסט של מורביה קרעתי את הקנבס לגזרים ויצאתי לשוטט ברחובות. עכשיו אני יושב כאן ליד הדלפק שטוף במלנכוליה (אחות תאומה לרחמים העצמיים) ושותה את הבירה הצוננת. אני מוחה את שיירי המנכוליה מעל ליבי ומנסה להצית את התשוקה. לאשה? לעבודה? למה? תשוקה מסוימת. מדודה. במתאם מלא עם הגיל ובתאום מסוים עם האפשרי. סם החיים. האלקסיר של האלים הילדותיים שנשכחו על ההר הנידח.

הוצאתי את פנקסי מכיס המקטורן. אני כותב בעיפרון. בגלים. כתב היד אינו אחיד. המוזג שהשתלט בינתיים על הבר במקצועיות, גבוה ורזה, מעיף מבט מהיר אל פנקסי, עורו החיוור מקועקע בשלל צבעים. לא תתפתח כאן עלילה, אני מסכם ביני לבין עצמי ביובש. אולי כדאי לעבור לפרק ב'?

ב

ובו יסופר איך את ההון הצנוע שברשותי ירשתי ממכירת נכסיהם של הורי אשר התיישבו כפליטים בעין כרם.  את הבית הערבי שיפצו אמנם לפי מיטב הטעם של המעמד הבינוני אך אחרי מותם אחותי הצעירה ממני עשתה ממנו להיט דלא ניידי עם קשתות ותמוכות עץ ועלית גג. כאשר אחותי נהרגה בתאונת דרכים בטיול מחוף אל חוף בארה"ב מכרתי את הבית למשקיע יהודי מלונדון. המחירים כמובן האמירו מאד. תחילה בקשה תרצה לקנות ממני את חלקי בדירה אך למרות שנעתרתי החליטה קודם לשפצה ואחר כך להעניק לי שליש מערכה המשוערך.  תרצה טיפלה ביעילות בעשית החוזה ואני חתמתי עליו בשגרירות. כשלש שנים לאחר מכן שבתי לארץ לקבל את ארונה ולאחר מספר חודשים נמכרה הדירה עם הסלון בעל התקרה המקומרת וחזית לנוף צפוני ויציאה לגינה, "במחיר נהדר", כשם שסיכמה לפני בהתלהבות המתווכת, גב' לווינזון.

 

כאסטרונום נהגתי לבלות את הלילות במצפה ואת הימים אל מול מיצג המחשב. אל האסטרונומיה נפלתי במקרה. הביקוש למהנדסים שנוצר בעקבות התפתחותו המואצת של שדה הרדיו-אסטרונומיה אפשר לי למצוא עבודה בערבות המדבר, הרחק ממרכזי האוכלוסיה המוארים. אני אוהב את המדבר הריק. את הלילות הצוננים. כחיל היתה שעת השמירה באישון לילה שעת חסד בשבילי. הייתי אמנם מתעורר כבד לב אל תוך הבלילה של ספק שינה ספק ערות אך אחרי שעה קלה תחושת העדר המוצא היתה מתפוגגת והשקט הרחב כמו ריפא את ליבי הרדוף. במיוחד אהבתי את ההרים הרחוקים, עומדים בערומם כגושי זכוכית באויר. קוראים לי נפתלי והכינוי "נפתול" רודף אחרי מגן הילדים כאילו שנתפר בעבורי. לא משנה איך אציג את עצמי במלעיל או במלרע במוקדם או במאוחר אני מוכר "כנפתול". אמי היתה מעבירה את אצבעותיה בשערי ונאנחת "נפתולים". הילדים בגן היו חורזים "נפתול חתול" וחילי הפלוגה "נפתול בהול".

מעולם לא היו בי שאיפות מוגדרות למקצוע. את לימודי סיימתי בהצטינות בעיקר בגלל תשומת לב לפרטים. אבי שהיה מורה למטמטיקה בתיכון טען תמיד שמרוב פרטים אני מחמיץ את העיקר. אבי נפטר מהתקף לב וזמן קצר לאחר מכן נפטרה אימי שהיתה מעשנת כבדה. לאבי היה אח תאום שנהרג בקרבות לטרון. כך גדלנו תרצה ואני בלי קרובים, בלי סדר פסח או בני דודים, בלי סבא וסבתא. כולם נהרגו, "ניספו בשואה" קראו לזה. גם אלבום תמונות לא היה לנו "הכל הלך לאיבוד… נחרב" היתה אימי אומרת. במקום זה אספנו בולים. אני ואבי. לתרצה היו בובות. בובות סמרטוטים שתפרה בעצמה. בובה אחת ששמה שיפרה היתה סוחבת איתה לכל מקום. כשקיבלתי את מזוודתה במכס זיהיתי את שיפרה משופצת בין בגדיה.

למרות שבמקצועי הנני בבחינת ארכיאולוג של היקום אין בי שום חיבה להיסטוריה ואנני מתכונן לחטט בעבר אפילו מעל דפים אלו. גם כלפי העתיד אני שווה נפש. השאלה היחידה המנקרת במוחי מאז שעורך הדין, מר לווינזון, ממשרד הנדל"ן "לווינזון את לווינזון" הפקיד את התשלום הראשון היא: "מה עכשיו"?

ג

"עכשיו אתה לא יכול לעזוב, נפתולי" ווים אומר לי ביובש. "אתה צריך לגמור להנחות את חורחה". כאשר ווים מדבר במשפטים קצרים חזותו כמעט מגוהצת. פניו חיוורות והעינים הכחולות אינן נגישות. החיוך שלרוב מונח על שפתו העליונה – בין שפמו העבות לעצמות הלחיים המזדקרות – נעלם. במצפה יודעים שכאשר דרוש פיתרון ווים הופך למנהיג. קולו הידידותי נעשה עיניני, נמוך ותכליתי. וכאילו מתוך מודעות ובכוונה שלא לגרום לנוכחים הלם מן הטרנספורמציה שמתחוללת לפתע מול עיניהם הוא חוסך במילים. אחרי משפטים ספורים ומדודים משתרר שקט. הנוכחים מתפזרים. איש איש לעיניניו, למומחיותו. דומה שהתבונה המופקדת בידי הפרטים תשוב להשתלב בעבודת הצוות. כמו מנצח על תזמורת ווים מכיר כל תג מן התווים וכל אחד מן הנגנים. בין האסטרונומים ווים דה גרוט, "הגדול", נחשב למדען מן השורה הראשונה.

 

אני נשאר לשבת. פתאום אני נזכר בחלקי שיחה של הורי. שבת בבוקר אני שומע אותם מחדרם. זה היה בחופש הגדול, אני כבר הייתי ער אך תרצה עוד ישנה. האור החל לחדור מבעד לתריסי הברזל הכחולים אל חדר הילדים הקטן שלנו שבקיר המערבי שלו היה קרוע חלון. אימי נהגה להגיף את התריסים בלילות. יום לפני כן הגיעו ערבים מבית לחם לראות את בתיהם. אימי היתה מאד נסערת. אבא לא היה בבית. במלחמת ששת הימים אבא שרת בה"גה כקצין ואחרי המלחמה היה נעדר לפעמים מן הבית לאיזה שהן פגישות. הערבים שוטטו בסמטאות. הנשים עטופות במטפחות ושמלות ארוכות. עגלגלות. אחת לבושה בסגנון מערבי הצביעה על הבית שלנו. הנער שעמד לידה הביט תוך שהוא מקשיב להסבריה הגרוניים. עיננו נפגשו. שלו כהות. נחושות. הרכנתי את עיני ונכנסתי לגינה. "מה זאת אומרת מה יהיה עכשיו?" שמעתי את אבי אומר בחוסר סבלנות בלתי אופיני לו. אימי בשקט כמעט בחרדה: "אלא הבתים שלהם". "שוש, אפשר גם להסתכל על כך אחרת", אבי אמר. "כן כן… יוז'י. אני יודעת, התחלה חדשה".

 

ווים מביט בידיו הגדולות ואחר כך בשעון הקיר שלימינו. על הקיר מנגד תלויה מראה המאפשרת למי שאינו מורגל בקריאת שעון שהולך אחורה לקרוא את הזמן המשתקף. אני קם מן הכסא ומתכונן לצאת ממשרדו הנזירי. ווים חורג מהרגלו ואומר בטון כמעט רגיל, "פנלופה שואלת עליך". פנלופה היא אשתו הספרדיה של ווים. בקבלת הפנים שנערכה לרגל חנוכת אנטנת רדיו חדשה במצפה הרצתה פנלופה בחום על תולדות האסטרונומיה בספרד של ימי הביניים ובפרט סלמנקה: ניקולאס פולוניו הפולני ואברהם זכות האסטרונום היהודי המפורסם; לצד החלוצים האנדלוסים, אבן אל-חמאד ומי שמצא שגיאות בטבלאותיו, אבן-אל חיים מסיביליה. הקהל אסיר התודה קם על רגליו ומחיאות הכפיים ממלאות את האולם. גם אני נעמד על רגלי לצד ווים המכחכח בקורת רוח. פקידים ואנשי ממשל נגשים להוקיר את האשה החטובה שעיניה הכהות מבריקות כמראות.

בתום הטקס נפגשנו ליד שולחנות הטפאס. פנלופה מדברת על הלדינו כמקפא של הספרדית של ימי הביניים – "היא יותר רכה", אומרת פנלופה. "קח לדוגמא קרח" היא אומרת, "רך – ילאדו", "או, ילד – איז'ו". האזנתי לאשה האלגנטית הזאת שעיניה נוצצות כגביע השרי שהחזיקה בידיה. "מספרים", היא אומרת, "שיש יהודים שברשותם עדין מפתחות לבתיהם באספמיה".

"כן אדוני", אני אומר בספרדית, "מה שלום הגברת?". ווים מביט בי בהפתעה מסוימת. "muy bueno", ואחרי שהות קלה הוא מוסיף: "Yo creo" ועיניו מפלבלות.

 

ד

I usually solve problems by letting them devour me
Franz Kafka

 

אנני אדם דתי או פוליטי, כלמר אנני נמצא במערכת יחסים כלשהיא עם האל ומוסדותיו או המנהיגים ומפלגותיהם.

כחובב מתמטיקה אני מעסיק את עצמי בבעיות בלתי פתורות.  למשפחה מסוימת של שאלות קל יותר להוכיח העדר פתרון מאשר למצוא את פתרונן השגוי.

בניגוד למרבית האנשים אשר איתם אני נמצא ביחסי עבודה אין לי שאיפות. אני מוצא עצמי נבוך כאשר אני מגלה טעויות חישוביות אצל עמיתי. עם השנים התמקד תחום התמחותי בסינון והתאמה סיבתית של אותות רדיו חלשים. כמעצב התוכנה לניתוח אותות אני משמש כמדריך ומנחה כמו גם "כאיש שרות" בפתרון בעיותיהם הטכניות של אנשי המחקר – מדוקטורנטים עד פרופסורים. במובן מסוים הפכתי לחלק מן המיכשור במצפה וכך יאה.

למרות שאני איש הסגל הטכני התבקשתי ע"י ווים להדריך את חורחה בחישוביו.  היתה בכך מידה מסוימת של מבוכה בשבילי. חורחה, מזהה את עצמו אתנית כבסק; הוא מפמפלונה – המפורסמת מסיפרו של המינגווי "וזרח השמש", מרקסיסט בדעותיו הפוליטיות ועוין את ישראל. כאשר הציג לפני הקבוצה את עבודתו היה לי ברור שהנחותיו מובילות לסתירה פנימית. למרות פחד הקהל שנופל עלי כאשר אני מתבקש להופיע בפני הציבור הבעתי את דעתי. אחרי השקט שהשתרר לזמן קצר התפתח דיון סוער בין חברי הקבוצה. ווים השקיף בקור רוח על הקרב שהתנהל לפני הלוח. בינתיים הצלחתי לארגן את מחשבותי ושירבטתי מספר שורות המוכיחות את הסתירה. ווים הביט בדף הניר שתלשתי ממחברתי וחייך. "שקט בבקשה" קרא ווים מספר פעמים ונגש ללוח. "תנו לדוקטור קנטי לדבר." אני נגש ללוח ומציג את טיעוני. ווים הגדול נסוג ונגש לעמוד לצידו של חורחה. "תוליו צודק".

 

"על מה אתה חושב כל הזמן?" היתה תרצה שואלת. כדי להתל בה הייתי משיב – "על עתידה של שיפרה". "מה זה עתיד, תולי?". "זה משהו שקרה פעם רחוק מכאן. מאד מאד רחוק מכאן".

בילדותינו קנו הורי פסנתר אך כמי שניחן בשמיעה אבסולוטית התלוננתי כל הזמן על כך שהוא לא מכוונן. אחרי שאימי נפטרה ישבנו תרצה ואני שבעה. תרצה נגנה על הפסנתר הישן את הפתיחה למרש האבל של שופן. לפתע היא חדלה ושאלה אם אני הומו. "לא יודע" אמרתי לה, "עוד לא ניסיתי". תרצה החלה לבכות לפתע. הבטתי בפניה הנמסות כעיסה אדמדמה של עור דשן ודמעות. "יש לי ימים כאלה…" היא אומרת.

בלילה היא התישבה על המיטה בחדר השנה של הורי שבו התמקמתי. התעוררתי. כאשר ביקשתי להדליק את האור שמתי לב לגופה המגושם שהתבלט מבעד לבגד השינה הקל שלבשה. "אולי תתלבשי, תרצה?" "למה? אתה לא אוהב בחורות עם חזה גדול?" ניסיתי להיות מצחיק: "לא יודע, לא ניסיתי…". "תראה" היא אומרת ונעצרת לשהות קלה, "אין לי אפילו בן דוד אחד מסכן לרפואה… שיעזור לי לאבד את בתולי… חשבתי שאתה אולי מוכן לטפל בבעיה?". "לא לכל בעיה יש פתרון", אמרתי ויצאתי מן החדר אל השרותים. כאשר חזרתי היא פרשה לחדר הילדים כפי שהעיד פס האור שזלג מתחת לדלת הסגורה.

 

בבוקר היא ישבה במטבח, שתתה קפה ואכלה זיתים ירוקים תוך שהיא מעלעלת בירחוני עיצוב פנים. "תולי, אני הולכת להעניק לבית הזה מראה ואופי חדש לגמרי". אני מכין לי קפה בוץ. "יש חלב, תרצה?" "לא, שכחתי לקנות. אני ואמא לא מעכלות חלב.". היא צוחקת "היא ממש כבר לא מעכלת…". לא דיברנו יותר על מה שקרה בלילה.

 

אני רווק בעל אמצעים צנועים. הכסף שאני עתיד לקבל תמורת בית הורי מפר את שיווי המשקל שעלה בידי להשיג בעמל רב. תמיד היתה לי הרגשה שהיקום המתרחש סביבי, יום וליל, יכול מבלעדי. התחושה הרודפת אותי לאחרונה היא מה שקירקגור מגדיר כשעמום: "האלים השתעממו ולכן בראו את האדם, אדם השתעמם ולכן נבראה חוה ומרגע זה נכנס השעמום לעולם וגדל ביחס ישר לגידול האוכלוסייה. האדם השתעמם לבדו, אדם וחוה השתעממו ביחד ואחר כך השתעממו אדם וחוה וקין והבל שעמום משפחתי. לאחר מכן גדלה אוכלוסיית העולם והאומות השתעממו בהמוניהן. כדי לשעשע את עצמן הן הוכו ברעיון לבנות מגדל 'וראשו בשמיים'. רעיון זה משעמם כמו גובהו של המגדל… ואז הן התפזרו בכל העולם, בדיוק כמו בני אדם בימינו המטיילים בחוץ לארץ ונשארים משועממים."

תרצה ממש לא משועממת עכשיו, אני חושב לעצמי ונזכר בדבריה על עיכול החלב. הטיול שערכה מחוף אל חוף הפיג את שעמומה אחת ולתמיד. כאשר החלטתי למכור את הבית סברתי שהכסף שאקבל בתמורתו פשוט יעלם מתודעתי כמו חסכונות הגמלאות שמופקדים בשבילי חודש בחודשו. שהרי תודעתי תהיה חופשיה משדה הכובד של הרכושנות ולא אצטרך לשאת בנטל של נדל"ן.

אני יושב אל מול דף הניר. קודם ניסיתי לכתוב מכתב התפטרות אך שוב מצאתי את עצמי משרבט ברשימותי. הבעיה כמובן היא מה בהמשך.

 

ה

שנים אחדות אחרי שסירן קירקגור ירש את הונו של אביו (כ-31,000 ריגסדאלר דניים) השמידה פטריה קטלנית (phytophthera infestans) את יבול תפוחי האדמה באירלנד. כתוצאה מהשחתת היבול ניספו כמיליון אירים במה שמכונה בגאלית האירית "הרעב הגדול". כשנה לאחר מכן, ב-1846, יבולי הדגנים-שיפון וחיטה- במערב אירופה היו ירודים. השילוב הזה של שדפון תפוחי האדמה ומחסור בדגנים נתן לשנות הארבעים של מאה זו את הכינוי "הארבעים הרעבות". למרות שבמניפסט הקומוניסטי לא מוזכר השדפון,  קרל מרקס פירש את המאורעות של 1848 כתגובה דחויה לשדפון כמו להאמרת מחירי הכותנה.

ב-1840 סירן עבר את הבחינה המסכמת בתיאולוגיה והתארס עם רגינה היפה אשר אחרי פגישתם הראשונה כתבה (הנערה בת ה-14) שהוא "השאיר עליה רושם מאד חזק". לא עברה שנה וסירן ביטל את אירוסיו עם רגינה אולסן ויצא לברלין אחרי שהגן על עבודת הדוקטורט שלו – "על מושג האירוניה תוך התייחסות מתמדת לסוקרטס". בברלין שמע קירקגור את הרצאותיו של שלינג אשר איננו מסתפק בטבע כגבול המופשט שבחתירה האינסופית של רוח האדם. גם אנגלס ובאקונין היו בין קהל המאזינים. כשנה אחרי ששב מברלין הציג הפסודונים שלו -"יוהנס של השתיקה" – את שלש הבעיות המפורסמות בנוגע למוסריותו של אברהם. על הבעיה הראשונה – האם ניתן להשעות את המוסר על אף היותו אוניברסלי – משיב יוהנס בחיוב.

"של מי הבית?" אני כותב במחברתי. ונזכר בעיניו הכהות של הנער. אקרא לו ישמעל. אני מביט מבעד לחלון. הקבצן השכונתי גורר את רגליו תוך שהוא נשען על מקלו. הוא הולך שחוח ובאיטיות כמו כדי לוודא שכל רגל תמצא את הרצפה. מתחת למגבעתו השחורה משתלשל שערו הארוך. מן החלון תנועתו כשל ספינה בסער. כמו גונדולת המוות של פרנץ ליסט. אני מניח את Liebestraum של ליסט על הפטפון. מה היה שלינג אומר על אותות הרדיו המסוננים? מה אם היקום היה נראה כפי שחורחה ביקש להציגו? "un buen partido" אמר לי חורחה אחרי הפגישה – "שיחקת אותה". "partido alto"  עניתי לו וחייכתי. הוא צחק בהקלה. ואחרי רגע קל הוסיף כמו אחרי מחשבה: "אני אוהב את המבטא שלך".

 

אני יוצא את דירתי. היום יום רביעי. אני הולך לשוק. הקבצן יושב רכון ראש. מגבעתו מוטלת לפניו. אני מטיל שטר למגבעתו. "¡ Sí! Hay un Dios " – "כן! יש אלוהים!". עינו השמאלית מודלקת ודיבורו כבד. "שתיה מהנה" אני משיב. הוא צוחק בפה חסר שינים.

הבעיה השניה של יוהנס של השתיקה הינה: "היש חובה מוחלטת כלפי האלוהים?".

מה עושה קבצן עם הון הנופל למגבעתו מידי האלוהים? הבה נניח שיתאפשר לי לאתר את ישמעל. דבר זה אינו מן הנמנע. ומה אז? האם יש באפשרותי לסובב את גלגל הזמן אחורה לעתיד טוב יותר?

 

סירן קירקגור נהג לשוטט בעירו הקטנה, קופנהגן, לרוחב ולאורך, אכול חרדה קיומית; ובהון שירש כתב ופירסם את ספריו. נפתלי קנטי לעומת זאת אמנם משוטט בעיר אשר ממנה גורשו אבות אבותיו ומשרבט את רשימותיו, אך הוא נותר משועמם. "נפתולים…", אני נזכר באימי שאינה מעכלת היטב חלב, איך היתה מעבירה את אצבעותיה בשערי ונאנחת: "איזו' מיו".

שלא בלי הקשר אני נזכר בתרצה. גדולה ושערה נופל חלק וחום. "תרצה לתלפיות" היתי כותב לה במכתבי המוזרים.  אחרי שהבאתי את גופתה לקבורה פישפשתי בחפציה. כל מכתבי מאז השרות הצבאי עד האחרון שבהם היו מתויקים למשעי – "כתבי נפתולים".

 

"Hombre" אומרת הגדולה, "qué bueno verte" – "כמה טוב לראותך". הקטנה מחייכת תוך שהיא מכווננת את הלאוטה שלה. היא מקרבת את הכלי הכרסתני אל אוזנה ופורטת באצבעותיה הדקות והחזקות על המיתרים.

אני מביט בעיניה הירוקות, "Verde que te quiero verde. Verde viento "- "יקרת לי ירוק יקרת, ירוק הרוח". לורקה.

תרצה ושפרה אקרא להן. השתים מתחילות לנגן את "אברם אבינו". כאשר השיר היה מושמע ברדיו היתה אימי מצטרפת בשירה חרישית. הן שרות את הפזמון החוזר בהפרידן כל מילה בהטעמה –  Avraham Avinu, Padre querido Padre bendijo, luz de Israel. תרצה מתופפת על הגיטרה ושפרה מספקת את ההרמוניות על הלאוטה.

 

ו

"מורה נבוכים", הרמב"ם, הקדמות המורה חלק שני: "ההקדמה העשרים ואחת: כי כל מרכב משני ענינים אמנם ההרכבה ההיא סבת מציאותו כפי מה שהוא בהכרח, א"כ אינו מחוייב המציאות בעצמו כי מציאותו במציאות ב' חלקיו והרכבתם"

 

 

אני חייב הסבר. יתכן אמנם שהוא פרי דמיוני אך במובן ידוע אני עצמי כמו נפתולי הננו פרות הדמיון. בילדותם היו הורי שכנים. משפחותיהם התגוררו באותה שכונה בסלוניקי. אחרי שהגרמנים החלו לרדוף את יהודי סלוניקי, המשפחות, או ליתר דיוק חלקים מהן, ברחו אל ההרים. כאשר שבו ומצאו שרכושם נגזל ובבתיהם ישבו יוונים, החליטו בֶנו, אחיו התאום של אבי, ווסוזנה, אימי – שאני מניח שהיו נאהבים – לעלות לפלשתינא. אבי נותר ביוון ועלה לארץ ב-1949, אחרי שאחיו נהרג בלטרון. הורי התחתנו והתישבו בבית ערבי בעין-כרם. זאת התמצית של המעט שאבי היה מוכן לספר לי. אבי היה אומר תמיד שעלינו להביט קדימה ולעבוד למען עתיד טוב יותר. וככזה סלד מטקסי יום השואה והזכרון. גם על אחיו לא הרבה לדבר. אמי דיברה איתנו לדינו ובישלה מאכלים מסורתיים. נרות שבת לא הדליקו בביתינו ועל החגים לא הקפידו.

אבי למד מתמטיקה באוניברסיטה העברית ובזמנו הפנוי קרא בספריו שהצטופפו על המדפים לאורך הקירות. כאשר החלה עבודת השיפוצים תרצה כתבה לי שהצליחה למכור את ספריו לבית מסחר לספרים, יד שניה, "ובמחיר טוב". כילד נמשכתי אל הספרים שגדשו את כונניות העץ הבלתי מהוקצע שמפאת העדר מקום עמדו גם לאורך המסדרונות. אני זוכר איך קראתי בחרדה את הברית החדשה.

לצד עותק של הקוראן – בתרגום לאנגלית -עמדו 'מורה נבוכים' 'ותורת המידות' של שפינוזה. כנער ניסיתי לעשות סדר בעולמי שקרס. אהבתי הכמוסה לנערה המסוימת הזאת, שעד היום שמה בלבד יכול לגרום לי לחוש חוסר אונים, דחפה אותי לספר ירוק ומהוה שהכיל את תקציר הרצאותיו של הוגו ברגמן על קירקגור. את הספר שהשאיר עלי רושם כה עמוק אני נושא איתי עד היום כמעין קמע.

 

ווים ופנלופה שוב בעיר. אני מוזמן לארוחת ערב.  בדי-עמל בחרתי שני בקבוקי יין, אדום ולבן. פנלופה פותחת את הדלת, מגביהה עצמה על קצות אצבעותיה ומנשקת אותי על לחיי. "gracias por venir – תודה שהואלת לבקר, אוליסס במטבח. מכין את ה-paella כבר שעות. Muy buen blanco" היא אומרת על היין. ומובילה אותי אל המטבח המרווח. ווים, לבוש סינור, רוכן על התנור ובוחן את התבשיל. "נפתולי, אני שמח לראותך". נקישות בדלת. "ésta es la  Karlita" היא אומרת ופונה אל הדלת. ווים נגש אלי ואומר לי בהנמכת הקול: "פני החליטה שאתה וקרליטה מוכרחים להפגש". פנלופה מציגה אותנו זו לזה. האשה שפניה הנאות קבועות ברעמת כסף מושיטה את ידה: "קרלה נווארו". "תוליו מאד שקט… קרלה", מודיעה פנלופה ונגשת למזווה, מוזגת Fino צונן ומצביעה על צלחת השקדים.

"קרלה, הפאליה בלי צ'וריזו" מודיע ווים. קרלה, מגניבה אלי מבט מחויך ושואלת אם אני שומר כשרות. ווים פורץ בצחוקו המדבק – "לא כשיש – serrano con manchego על השלחן".

לאט לאט אני מתרגל לכך שפנלופה קוראת לווים אוליסס. "כן, זה שמי השני" הוא מסביר: "ווים, אודיסאוס דה-גרוט. אימי קראה לי אוליסס בהשראת הרומאן המפורסם של ג'ויס. "עוד סוד קטן" מוסיף הענק החביב תוך שהוא מקרב את גביע השרי אל שפמו המאפיר. פדחתו השזופה נוצצת ושיער אצדעותיו נראה אפור מתמיד. "מתברר", הוא אומר בחיוכו הרחב, "שאביה של אימי, לאון גרוסמאן, היה יהודי מפולין". "כן, כן…", קרלה מנידה את תלתליה הכסופים ועיניה הכהות בורקות. קרלה מספרת על אחיה אשר חקר את שרשי משפחתם וגילה שהיא מתייחסת על האנוסים. "חוליו, התגיר – כולל מילה – היא מטעימה בהדגשה. עזב את הסמינריון ונסע לירושלים ללמוד תורה."

אני אוכל בהנאה מן התבשיל המשובח ומקנח ביין הזורם אל גביעי מידי ווים-אוליסס. אני מנסה לעקוב אחר שיחה הער וכמעט שתלטני של קרלה. ווים מנסה לשנות כיוון אך פנלופה והקרליטה שלה כבר שקועות בויכוח סוער על השפעותיהם של המותקלימון המוסלמים על מימונידס.

 

ווים מוביל אותי לחצר . האוויר טרי מן הגשם הבלתי צפוי. הוא מפטם את מקטרתו באורך רוח. אני מחכה לשיחו תחת הפרגולה, כוס היין בידי.  עשן מתקתק עולה מן המקטרת. הוא: "איך הולך עם חורחה?" אני מסביר בקצרה את אופי התוכנה שאנו מחברים לניתוח התצפיות. הוא: "נראה שלפחות את השיטה נוכל לפרסם אפילו אם התוצאות לא יחדשו דבר" אני מהנהן.  הוא: "מלאכה נאה, נפתולי" ופניו מתרחבים בסיפוק. בשקט שמשתרר אפשר לשמוע איך נושרות הטיפות מן העץ. "עץ חבוש" אומר ווים. "אתה באמת מתכונן לעזוב?" הוא שואל כמעט בצער. אני לא יודע מה להשיב.  משתלט עלי רצון כביר לשוב אל המדבר. "קרלה, היא פסיכו-אנליסטית" הוא אומר תוך שהוא פולט עשן. "פני מבקרת אצלה פעם בחודש. היא מאד עזרה לה" המבט בעיניו מתרחק. "עסקי נשים, אם אתה מבין את כוונתי". אני: "לא לגמרי". עלי עץ החבוש מרעידים מן הזרזיף הקל שהחל לרדת לפתע. קרלה ופנלופה יוצאות לגינה צוחקות. פנלופה מציתה לקרלה ואחר כך לעצמה סיגריה. "מה קורה גברים?" פנלופה נגשת אלי ומניחה את זרועותיה סביב עורפי. עינינו נפגשות. לפתע היא מנשקת אותי על לחיי. קרלה צוחקת צחוק רועם. "יורד גשם", אני אומר. אני נזכר בערב מסוים.  אחרי ששוטטנו ביחד כל אחר הצהרים וניסיתי להסביר לה את תגליתי על חוסר המשמעות של הזמן, שמבלעדי התנועה אינו בנמצא; על האושר האלוהי שאחז בי שמצאתי בהקדמות למורה נבוכים את הגרעין של רעיונותי. ירד גשם ואנחנו עמדנו תחת העץ. שיערה המתולתל היה רטוב. אחזנו ידיים. למחרת היא נגשה אלי בהפסקה ונתנה לי מעטפה וורודה. ליבי ניבא לי רעות.

 

פנלופה שולחת חשדואר. אני מתקשר ואנו קובעים להיפגש בכיכר השוק לפני החנות השיתופית ומשם לבר החביב עליה. יום רביעי. לפני הקרון של סוחט המיצים הטבעים התקהלות מסוימת. פנלופה מסימת את קנית הקוקטייל שלה וכשהקשית בפיה היא מבחינה בי ומנופפת לאות ברכה. אנחנו מחליפים נשיקות על הלחי. תרצה ושפרה תופסות את מקומן הקבוע בכיכר ומחברות את מערכת הקול. אני מספר לפנלופה על השתיים. אנחנו מתקרבים אל חצי-מעגל של צופים המקיף אותן. השתיים גומרות לכוונן את הכלים. שיפרה מקרבת את הכינור אל לחיה והשתים מתחילות בלי שום הקדמה. הקהל שלפנינו מתעבה. פנלופה שהיא קטנת קומה רומזת לי שניגש לשולים ומובילה אותי לכיוון העץ כשהיא אוחזת במרפקי. תרצה מחיכת ושורת שיניה מבהיקות. שיפרה שקועה בנגינה בעינים עצומות. פנלופה מגיבה לקצב. פניה מתרחבים ושפתיה ההדוקות מתרפות. היא עוקבת אחרי השתיים. מבטינו נפגשים.
אנחנו עוזבים את הכיכר. אחרי מהלך קצר בצעד קל ובמרפקים שלובים היא נעצרת ואומרת: "הומברה, איך הסתכלת על הבובות האלה" אני שותק. "אתה יודע שהן זוג… כן?" אני: "לא, לא ידעתי".

 

אנחנו נכנסים לבר. אותה מלצרית בסגנון הרו-קו-קו: "שבו איפה שאת רוצים". אנחנו מתישבים. על השולחן דולק נר. אנחנו מזמינים פינו. פנלופה: "הפתעת אותי תוליו" אני: "כיצד?". "אכפת לך אם אהיה קצת ישירה?". אני: "בבקשה". היא משתתקת. השרי מגיע. אנחנו משיקים גביעים. פנלופה: "תראה, גם אני וגם קרלה… זוכר?" אני מהנהן, היא: "חשבנו שאתה הומו…" שתיקה. "אבל אחרי שראיתי אותך קודח את הבובות בעיניך אני חושבת שיש לך קיבה לנשים" היא מחיכת.

במהלך השיחה הארוכה היא מסבירה מדוע בקשה להפגש איתי. היא רוצה לעזוב את אוליסס שלה. אחרי תרפיה ממושכת אצל קרלה היא הגיעה למסקנה שהיא לסבית. היא חשבה שאני אבין את זה ובגלל שאולי-שלה כל כך מעריך אותי היא מבקשת ממני להקשיב לה. קרלה, לא יודעת עדיין. אך היא שוקלת להפסיק את הטיפול. "קרלה השתגעה קצת ומצטטת כל היום את מימונידס: רק לקיומו של האל אין סיבות וכו' האדם מתגלה בפסיכואנאליזה…" שתיקה. "כמעט כל פגישה אנחנו מסימות בויכוח פילוסופי. היא לא מבינה שהיא שפינוזיסטית"

"פנלופה…אני בסך הכול איש מחשבים. אף פעם לא עשיתי פסיכואנאליזה. במקצועי לכל מסובב יש סיבה"

 

אחרי שנפרדנו אני פוסע לבדי ברחוב. המזג הפכפך. גשם דק שוב מזרזף.  בכיכר מישהו מחלק עלונים על התחממות גלובאלית. הקבצן ישן בישיבה ליד הקיר.  אין סימן יותר לתרצה ושפרה. אני חושב על הנער שלא מצא ברמב"ם תרופה למבוכתו. הנער שהיה מתהלך לבדו בגני העיר בערב כדי "לא לשמוע בדבר בה הנערים, ובגלגל בה הדברים המתוקים."

 

ז

Every fruit has its secret
D.H. Lawrence
Figs’ from Birds Beasts and Flowers`

 

אחרי הסמינר במדריד. בדרך חזרה במכונית השרות של המכון. חורחה הציג תוצאות ראשונות של עבודתו אך נשאר בעיר לבקר חברים ולחגוג. ווים נראה מאד מרוצה מהענין שעוררה ההרצאה. "ההגשה של חורחה היתה מאד טובה. הוא מספר חזק. אתה לא חושב?" "כן. הניתוח של הכיול מוכיח שהוא מבין את החומר." ווים מחייך בסיפוק. אני מוסיף: "ולאדימיר שאל שאלה טובה. צריך לעבור שוב על התוצאות ולבדוק את הפילטר". ווים לא מאמין שזה ישנה את המסקנות אך מסכים שצריך לעשות זאת. הרדיו מנגן את חוליו איגלסיאס. אחר כך החדשות. ווים סוגר את הרדיו. "האבטלה מפחידה" הוא אומר. אנחנו נוסעים על הכביש המהיר. "נפתולי… בשביל לבדוק את הפילטר צריך לעלות למצפה, נכון?". אני משיב בחיוב. הוא: "ומה בנוגע לנתונים מגרנדה?" מתפתחת שיחה בענין, ווים מחליט לארגן סמינר משותף עם האסטרונומים בגרנדה. "אתה בא גם, כן?". אני משיב בחיוב. "חיי הנשואים שלי מאוימים" הוא זורק ונאנח. "עסקי נשים". אני שותק. "אולי נסע ברכב לגרנדה?" אני מביט בו מופתע. "יש לי חשק להסתובב בדרכים. לראות את אנדלוסיה מקרוב. בין כה וכה חופשת הסמסטר מתחילה עוד מעט. תן לי לארגן את זה." אני עדיין שותק. "אני מקווה שאני לא כופה את עצמי…". "לא, לא." אני ממהר להגיד ומוסיף ש"זה בסדר". ווים מביא אותי לבנין הדירות שבו אני מתגורר. לפני שאני יוצא מהלאנדרובר הוא נוגע קלות בכתפי ואומר "gracias … colega".

 

בלילה חלמתי חלום מוזר. בחלומי אני משקיף מן החלון שבמטבחנו בעין כרם אל עץ התאנה. יורד גשם ירושלמי אפור. אך האור כמעט סגול. לפתע אני מבחין בגוש מוזר שדבוק לאחד הענפים. מעין נרתיק, מן מסה ביולוגית המתגדלת מן העץ. אני מסתכל בחרדה איך הוא הולך ולובש צורת אשה. "תרצה?" אני שואל. שדיה החשופים רטובים מן הגשם. היא לופתת בירכיה את הענף עליו היא רוכבת, פושטת את ידיה ומגישה לי שלוש תאנים. אני מבין לפתע שזו סימה בר סימן טוב. תרצה נגשת אלי. יש לה "צלוליטיס" אני אומר ומצביע על ירכיה. "היא גרושה" עונה אחותי. אני מתעורר אל החדר החשוך. "יופיה אינו ידוע, הרוח לא סיפרה אותו לעץ". אני רושם את החלום במחברתי. לאט לאט מתערבבת דמותה של קרלה עם הדמות הנשית שבחלומי. עכשיו כבר איני בטוח שזו סימה.

 

אני מחכה לקרלה במסעדה שבמעלה הרחוב מן החנות השיתופית. הקדמתי כדי שאוכל להשקיף עליה בהיכנסה. המלצרית בסיגנון הרו-קו-קו מחייכת ומצביעה אל עבר שולחני. אני שותה כבר כוסית שניה של oruxu . תלתלי הכסף מהווים מעין מסגרת לעינים הכהות. עור פניה בגון הזית.  עגילי אזמרגדים בצורת מעוינים באוזניה ועלה תאנה מכסף על חולצתה השחורה התחובה במכנסי ג'ינס הדוקים. אני קם ללחוץ את ידה היא מחייכת ומתישבת תוך שהיא מנסה למצוא עמדה נוחה על הכסא.

אני מתגלה כאיש שיחה ער. פניה הנאים יוצאים אלי. היא מוקסמת. "המבטא שלך משכר", היא אומרת.  אני מזמין כוסית שלישית. המלצרית רוכנת אל השולחן להציב את המשקה. שדיה השופעים ארוזים בקפידה. נמים כמו תינוקות של בית רבן, אני חושב לעצמי. "ארושו" היא אומרת בעגה לא מקומית ומזדקפת, "…מחבושים, פפה, מביא את זה מאסטוריאס". אני מספר לקרלה על החלום. היא בוחנת אותי כמו ממרחק.  "פרי התאנה הוא ניקבי", היא אומרת. לפתע היא צוחקת את צחוקה הרועם. ראשים מסתובבים, אורחים מחייכים. היא נרגעת ומקרבת לעברי את רעמת הכסף. "בפסיכואנליזה… המספר שלוש מסמל את אבר המין הזכרי". עכשיו אני כמעט מצטער שלא השמטתי את הפרט הזה. "יש לי חולשה למספרים" אני עונה. היא צוחקת. אני רוצה לקום וללכת לשרותים אך ממתין שזיקפתי תרד לחצי התורן. אני שב מן השרותים.  בשעה זו מתחילה המסעדה של פפה להתמלא באורחים. "מה סודו של החבוש?" אני שואל את קרליטה. המלצרית מביאה עוד כוסית: "מפפה" היא אומרת , "echa en falta – הכוסית החסרה". היא אומרת משהו על ריבת חבושים עם מנצ'גו אך אני כבר חושב על הג'ינס ההדוק שלה. אני משלם ואנחנו יוצאים לאוויר הערב הרענן. בסוף השבוע ניסע לגרנדה. ווים: "נצא בשבת, מוקדם בבוקר כדי שנוכל לנוח בראשון. ביום שני ניפגש עם הצוות של המכון וביום שלישי נעלה להרים". גם אני נרגש.

"קריר" אני אומר ונכנס ללאנדרובר. חורחה מחייך בשינים מוכתמות ועונה:" hasta el cuarenta de mayo no te  quites el sayo – לא מורידים את המעיל עד הארבעים לחודש מאי"

השיחה נדה משיחה קלה לעבודתו של חורחה ולשאלתו של וולאדימיר. ווים מציע תכנית פעולה. אנחנו נעצרים בתחנת דלק לאכול  צהריים. השניים מעשנים. אנחנו חוזרים לרכב. ווים וחורחה מתחלפים ליד ההגה. חדשות. חורחה וווים דנים בפיתרונות השונים לאבטלה. חורחה: "תוליו, מה דעתך?" ווים מסתובב אלי ומחייך. "אני מסכים עם שניכם". חורחה צוחק. "תוליו, האוניברסיטה הפסידה הון עתק בקרנות הנאמנות… עם מה אתה מסכים? עם העריצות הניאו-ליבראלית?" אני כבר יודע שהתחנה הבאה היא פלסטין. חורחה מחרים את 'האוניברסיטה של שייך מוניס'. אני שואל אותו על יחסיו עם האוניברסיטה של סלוניקי היושבת על שיטחו של בית העלמין היהודי. "עזוב ת'יהודים חורחה. אין לזה פיתרון" אומר ווים. "אם לא הייתי יודע את האוריינטציה המינית שלך הייתי אומר שאיש צעיר בגילך צריך להתישב ולבנות משפחה." ווים נאנח ומוסיף: "אבל מה אני מבין ?". במרחק נראה הרכס המושלג של הסיירה נבדה.

 

ערב. אני דופק על דלתו של חורחה. ערום עד מכנסיו ובזיפים מגודלים על פניו הוא פותח. מנסה להסתיר את מבוכתו בחיוך הוא שואל: "תוליו… Qué tal", ומזמין אותי פנימה. המחשבון הנייד פתוח ועל השולחן כמה מאמרים. "אתה מבין שאין בלבי דבר נגד יהודים?". "אני מבין", שתיקה. "אתה יודע מה אני חושב כן? זו האליטה הציונית". "לא בטוח, חורחה, כל היהודים ציונים". "אפילו ההומואים?" הוא צוחק. אני: " זה חלק מתכנית החיסון של משרד הבריאות.." "ואתה..אתה גם נושא נוגדנים?". שתיקה. "אני באתי לבקש ממך עזרה". "ממני?" הוא נראה תמוה. "אני יכול אולי להדריך אותך בסקי אבל את זה נשאיר לחורף. לא?" אני נזכר בחורף אחד מושלג בירושלים. הרכבות היו עמוסות במבקרים מן השפלה שבאו לראות את הפלא הלבן. אני דישדשתי בשלג הרטוב וכאילו מחוץ לזמן. אני מספר לו בקיצור נמרץ על מכירת הבית. "תראה, אני לא חבר ב-ETA אבל אני חושב שנוכל לאתר את המשפחה העקורה. כן, יש לי קשרים… הומברה! תוליו! בוא נלך לשתות משהו." בדרך החוצה אנחנו פוגשים את ווים שמצטרף אלינו. אנחנו יוצאים אל הערב החם. אחרי כמה לגימות של בירה ווים פונה לחורחה: "חורחה, אני חייב התנצלות… בגילי סקי יותר מושך מסקס". חורחה צוחק. "ווים אומרים עליך שאתה 'ההולנדי המעופף' על האלפים". ווים: "היו זמנים. אבל נעזוב נוסטלגיה. בכל מקרה כמה מהר שתגלוש מן ההר זה עדין נמשך יותר זמן מסקס". שלושתינו צוחקים.

 

ח

“Reality is not always probable, or likely”

Jorge Luis Borges

 

רק כעשירית מאלפי המכתמים המעטרים את הקירות והעמודים שבארמון האלהמברה מקורם בקוראן. בהתיחסו אל שאלת האותנטיות, בורחס מצטט את גיבון שאמרתו הידועה: "ההיסטוריה אינה אלא רשימת הפשעים, הטירופים והאסונות של האנושות", מוכרת  יותר מהערתו שהקוראן אינו מזכיר גמלים. דווקא העדר הגמלים טוען בורחס מהווה סיבה נחרצת לאותנטיות שבערביותו של הקוראן. בשביל מוחמד הגמל הוא חלק אינטגראלי מן המציאות ואין שום סיבה להדגישו, להיפך, כותב בורחס – רק מתחזה, תייר או ערבי לאומני היה נוהג אחרת. אך כשם שהגמל מופיע בקוראן ולדוגמא בסורה  'אל שמס', השמש, כך אולי הדין בפתגמים המתנוססים על קירות הארמון שכה אהוב על התיירים. שכן, שאלת האותנטיות מופרכת מעיקרה. הן כולנו תיירים ודילטנטים.

ווים ואני מדשדשים בחצרות ובחדרים מוקסמים. בדרך באוטובוס המטפס ברחוב ה-Cuesta de Gomérez , ווים נשמע עגום: "פנלופה השתגעה… היא זורקת מסיבות על ימין ועל שמאל. הבית מלא בוהמינים. אנשים משתכרים… מסתממים." הוא משתתק. אני חושב על אוליסס היורה חיצים מקשתו הכבדה במחזרים הממלאים את ביתו.  כאשר הגענו אל תל הסביקה מצב רוחו השתפר. על מגדל השמירה שבאלקסבה הוא הביט בפסגות ההרים המושלגות וחייך. חורחה נשאר במצפה על מנת לבצע את הכייול.  לאור השמש השוקעת כאשר נשב לנוח אחרי הירידה ברגל מן התל ובעודנו מתבוננים בקירות המאדימים שהעניקו למצודה את שמה ווים ישאל בהנמכת קול כמו בהיסוס: "נפתולי… אתה מסתדר בלי אשה, מה?"

אנו דנים באפשרות שעבודת הכיול תאפשר למדוד בדיוק רב יותר גלקסיות רחוקות. "עם כל הענין שהתעורר סביב האנרגיה האפלה והאצת קצב ההתפשטות אנחנו במרכז. הטלסקופים שלנו יכולים להוביל את המחקר, תוליו." ווים נראה נרגש. בהיכל שתי האחיות אני מצביע על התרגום לחרוזיו של איבן זמרוק הנמצא במדריך שבידי:

 ,In here is a cupola which by its height becomes lost from sight
,beauty in it appears both concealed and visible
The bright stars would like to establish themselves firmly in it
rather than continue wandering about in the vault of the sky

בארמון האריות מול 'מזרקת האריות' עומדים שני בחורים חובשי כיפות סרוגות. בידי האחד מהם מדריך טיול פתוח. הוא מעיין בו ומודיע לחברו בהתרגשות: "יוד'ה האריות האלא היו שייכים לאיזה שר יהודי! יש תאור מדויק שלהם אצל איבן גבירול…אתה קולט ת'קטע? ". "בחיאתק?" משיב יהודה. "תר'ה מה זה גנבים הערבים האלה".  "ערבי נשאר ערבי" מוסיף חברו.

 

אנו יורדים בצעד מתון מן התל חזרה העירה. המצודה נראת סמוקה לאור השמש השוקעת. אני נזכר בשירו של אבן גבירול המקונן על מות פטרונו וידידו הטוב יקותיאל אבן-חסאן. "מסתדר, איכשהו" אני עונה לאקונית. הוא מהנהן תוך שהוא מנער מחפיסת הסיגריות הספרדית סיגריה אחת ומגיש את החפיסה לפני. אני נוטל סיגריה ותוקע אותה בין שפתי. ווים מצית אש ומקרב אותה אל פני. "לא ידעתי שאתה מעשן" הוא אומר. "מאז השרות הצבאי איני מעשן" אני משיב. העשן הסמיך צורב את גרוני. הוא מביט בי ושואל "מה עשית בצבא?" אני: "הייתי אלחוטן בגדוד שריון." הוא: "נלחמת?" אני: "לא ממש…לא כאריה". "מוטב כך" הוא אומר. אנו מעשנים בשקט. "ווים" אני אומר. עיניו הבהירות מביטות בי באהדה. הוא מהנהן כמו על מנת לעודד אותי.  "החלטתי להשאר. אני לא עוזב את הקבוצה." "מצוין" הוא עונה בחדווה. "בוא נשתה לכבוד זה". ווים מועך את בדל הסיגריה על הריצפה ומחבק את כתפיי. אני מוסיף: "החלטתי ליצור קשר עם הנער הערבי – ישמעל. חורחה יעזור לי לאתר אותו. אני רוצה להציע לו פיצוי על הבית." ווים מחייך את חיוכו הרחב ואומר ספק בלגלוג: "נקל לגמל לעבור בקוף המחט מבוא העשיר אל מלכות השמים".  באותו הערב בבית מרזח בעיר אספר לו עד שעה מאוחרת על ילדותי. על הורי ועל אחותי. גם על סימה סיפרתי. "המציאות דמיונית יותר מן הסיפורת" הוא יאמר ואנחנו נצא אל הלילה הבהיר שתויים,  מתנדנדים כגמלים. במסדרון, לפני שנפרדנו הוא נאנח ושואל: "מה לעשות עם פני".

בלילה חלמתי שישמעל רוחץ ערום בבור בעין כרם. אני עומד ומסתכל על גופו השחום. "הוא נראה כמו דג במים" אני שומע את אימי אומרת. התעוררתי.

מודעות פרסומת