ארכיון | ספטמבר, 2013

תוספתא

15 ספט

א

"האחו — חשב לעצמו מרצ'לו — זה השטיח של המעמד הבינוני בסלון של קואדרי, לינה היא פרה והוא השור." אלברטו מורביה, הקונפורמיסט

בשכונת מגורי עמד בית מטבחיים. במרחק הליכה של כעשר או עשרים דקות של ילדים משם – בבית ערבי שבפאתי הכפר – עמד בית הזונות של קרים התורכי. קרים היה יושב בחצר תחת עץ התות ושותה קפה בספל קטן מן הפינג'אן שציונה התימניה הייתה מניחה על שולחן עץ הארגז הגס. ידו האחת ממוללת את מחרוזת התפילה בעוד אצבעותיו אוחזות בסיגריה בוערת. פעם טפסנו בגנבה אל עץ הדומס שעמד על שביל הכורכר בקרבת השער וניסינו בחסות אור הערב הפוחת לרגל אחר הלקוחות. אור צהוב נדלק בחלון ומבעד למשקפת השדה שנמרוד לקח מאביו הקצין אפשר היה לראות אותם משחקים קלפים. על השולחן עמד בקבוק ערק.
נועה התגוררה בבתים החדשים – האוסטראלים – שנבנו בכספי נדבנים יהודים מאוסטראליה. לבתים אלו היתה חלקת אדמה בת דונם עד דונם וחצי שבעליהם נהגו לטפח. לימים נמכרו המגרשים ונבנו עליהם חווילות מפלצתיות. אביה של נועה עבד במשרד החקלאות ועל חלקתו – בין עצי הזית שנשארו עוד מימי הערבים – עמדו כוורות דבורים. בחליפת הכוורנים הלבנה ומפוח העשן הוא נראה כאמודאי. את החלות הממוסגרות היינו מכניסים לחוגה ואני הייתי מסובב את הידית מבלי להתלונן על המיחושים בכתפי ובשרירי זרועותי. אחר כך היינו יוצקים את הזהב המתוק אל צנצנות של ליטר. "שוקי, קח אחת הביתה" הוא אמר בקולו העמוק וסידר את הצנצנות המנצנצות בנוזל הכתום על המדף במחסן. נועה  גמרה להתאמן על הפסנתר הישן ונכנסה להגיד שלום.  "'שוקאי' זה לחפש בפולנית אבל זה מיהושוע השם של הסבא שלי", הסברתי.  זה היה זמן קצר אחרי שהם עברו לגור בישוב. עובד וחדוה גינאי קנו את הבית אחרי שהם חזרו משליחות באפריקה. לחדוה היית בת מבוגרת מבעלה הקודם שנפל בפעילות בטחונית. צופיה הייתה קטנה בקומתה מנועה שירשה את ממדי אביה. התאהבתי בנועה. תלתלי דבש עיטרו את עור פניה החיוור. עיניה הגדולות-חומות-וחמות חיייכו אלי והיא חזרה והגתה את השם בקולה הנעים -"שוקאי". בלילות הייתי חושק בציונה. ערב אחד ציונה הפתיעה אותי על העץ ותיחקרה אותי אודות לשק, אחי החורג. לשק בנה של אימי רכב על אופנוע גדול שהיה חונה בכניסה לביתינו הקטן.  אחי ואבי היו עובדים עליו בשבתות. מן החלון היתה בוקעת מוזיקת הרוק-אנרול של לשק. לשק היה גבוה ובלונדיני והעברית שבפיו גרועה.

פגשתי את דבורה במסיבה. אחרי שבועיים של מלחמה ברמת הגולן הורידו אותנו לעיר. היינו מותשים. מן הפלוגה לא נשארו רבים. אני החלפתי ארבעה טנקים. בהתחלה הייתי התותחן של המג"ד וכשהוא נהרג של המ"פ. כששמעו בחטיבה שפגעתי בשמונה טנקים סוריים ביום אחד עברתי לטנק המח"ט. לפני שעלינו לאוטובוס המח"ט טפח על גבי ואמר משהו על מנוחה. הבנות ניסו לשעשע אותנו. אני כבר ידעתי שנועה נהרגה בתאונת דרכים. חדשות כאלה מתפזרות מהר. דבורה הובילה אותי החוצה וטיפלה בי במסירות על הספסל. בלילה הסיעו אותנו למעונות של אתר סדרת הנופש. נכנסתי למקלחת ותחת זרם המים החמים היה נדמה לי שאני שומע את 'הפרח הקטן' של סידני בשט. בערב עובד היה מניח את התקליט על הגראמופון ויושב על המרפסת לעשן. התחלתי לזמזם את המנגינה – שכמו חדרה לגופי – כבטרנס. אחרי איזה זמן נכנס ירושלמי הרס"פ ושאל אם הכל בסדר. "שוקי, אתה בוכה" הוא אמר. ירושלמי שלף אותי מהטנק של המג"ד אחרי שחטפנו בצריח.

דבורה שלחה מכתבים מאוירים בציוריה המורכבים ששלטו בהם דמויות כלאיים של חרקים. ירושלמי הצליח לשכנע את הגדוד שאיני קרוץ מ'חומר של מפקדים' והמח"ט הסכים להעביר אותי לבי"ס לשריון.  כך החלה מערכת היחסים עם דבורה. אחרי שאמה גילתה את כתמי שכבת הזרע על מיטתה עברנו להתעלס בפרדס.  בחורף, בפינה במחסן הערבי שבו היו לנים קוטפי התפוזים באביב – זמן לא רב אחרי שהפריחה המשכרת ממלאת את האויר בעושר חד-פעמי. לפעמים היינו יושבים להחריש עם הגברים סביב המדורה. לא חשקתי יותר בציונה שהשמועות עליה דיברו אודות התמכרות לסמים. ערב אחד בשובי הביתה ראיתי אותה מחלון האוטובוס בשמלת מיני מפלסטיק שחור ומבריק שהבליטה את אחוריה החטובים. שערה השחור והארוך שהיה פזור עד חצי הגב התנדנד איתה על עקביה הגבוהים, יד אחת אוחזת בסיגריה והשניה בתיק תואם ללבושה. ליבי נצבט. נזכרתי באחותה הצולעת ציפורה שהיתה בכיתתי. כבר לפני שנכנסתי הביתה שמעתי את שיעולו של אבי. אמי ברכה אותי בברכת ערב טוב בפולנית ונחפזה למטבח. חלצתי את הנעליים ונכנסתי אחריה. היא הביטה בי שואלת ויצאה להגיש את כוס התה לאבי. כשחזרה סגרה בשקט את הדלת ושאלה "מה קרה?". שתקתי והיא החלה להכין חביתה. כאשר הוציאה את הזיתים מן המקרר הסתכלה בי שוב מודאגת. "דבורה בהריון" פלטתי. היא: "ישו ומריה" תוך שהיא סופקת כפיים – אמי הפסיקה להצטלב אחרי שהתגירה – "אבל היא עוד ילדה". מן הסלון נשמע קול שיעולו של  אבי ואמי יצאה לוודא שהוא בסדר.

בלילה גבר כאב הראש עד שחשבתי שיתפוצץ.  כאשר ירושלמי שלף אותי מן הצריח ושאל אם אני יכול ללכת הייתי המום, עכשיו בחשיכה הסמיכה, הגדושה בניסור הצרצרים כל שביקשתי הוא לישון. הפיזמון המידבק של אושיק לוי "מה שמתחשק לי זה לישון" חזר על עצמו באזני המצלצלות באינטונציות ומקצבים שונים. פעם בקול מפתה, פעם בחירחור זועם ולרוב בקול ומקצב מכני שדמה לחריקת זחלי השריון. בבוקר הרופא שאל אם אני יכול להכנס לטנק והנהנתי בראשי הכבד. בטנק של המ"פ ישבתי מול הכוונת ורבעי וחצאי האלפיות נעשו ממשים כמו הטנקים הבוערים. כל פעם שפגעתי בטנק סורי המ"פ פלט "יש" שינני וארוך. הוודאות חזרה על עצמה בבהירות חוזרת ונשנית – המ"פ היה אומר "הוסף חצי, אש!" אך אני כבר ידעתי לפני כן את שיעור התיקון. והטנק היה נעטף בלהבות.

בערב בו דבורה הודיעה לי על הריונה שבה אלי תחושת המילכוד שהשתלטה עלי בתא התותחן. הבטתי בנערתי אך לנגד עיני נדלקו בזה אחר זה הטנקים הסוריים – "קצר, הוסף חצי, אש!". לכוד בבטן הדג ישבתי לידה מחריש. אחרי שוך הקרבות התברר שמחבטת הפגז הסורי שמעך את הצריח נגרם לי זעזוע מוח. מוחי המזועזע רכש כתוצאה מכך יכולת חישובית שאפשרה לי לתרגם מסלול בליסטי לתיקון הדרוש כדי לפגוע במטרה בפגז הבא. כאן לא היה מה לתקן. פתאום אני שואל אותה: "מה עובר על יונה בבטן הדג?" והיא מתרפקת אלי בוכיה — "אתה לא רוצה הפלה?"
פעם ראיתי איך השוחטים — אחד מהם מזוקן וחובש כיפה שחורה — התנפלו על פרה
שנועדה לשחיטה. הבחנתי בזיק אפל שנדלק בעיני השוחט. בית המטבחיים הדהד בגעיות הקרבן שזמן קצר לאחר מכן דמה שתת מן הגרון השסוף כמו ממזרקה, במבוע של פעימות. את השקט שהשתרר אחרי שגוועו חירחוריה הפריעה חריקת גפרור, השוחט חובש הכיפה הציט סיגריה ובעודו שואף את העשן אל ריאותיו הביט בטלפיים המפרקסות. "די בהימה איז שויין טוט" אמר אחד השוחטים ופשפש בכיסיו אחר חפיסת "האסקוט" הצהובה. ריח עשן הסיגריות הגיע עד הגדר. התעטשתי. "ילד, לך הביתה" קרא לעברי אחד השוחטים.  בדרך הביתה, בשביל העפר המכוסה בחול מחצבה לבן, הלכתי הלוך ובעוט בעצם חלולה מחוליות עמוד השדרה שמצאתי ליד שדה קוצים. כך אני הולך שקוע במשחקי וסצנת השחיטה הולכת ודוהה. לרגע נדמה לי שאני רואה את הילד הזה, כמו בטלסקופ, הולך ובועט בעצם המלבינה שמדי התקלה בשביל היא מרימה ענן דק של אבק. אני רואה את הילד שהיה משוטט בשדות שבקצה הישוב ומנסה לדמיין לעצמו מה יכול להשקיט את הכאב הבלתי מובן שהכביד על ליבו. "אבנים אינן חשות כאב", הוא חושב לעצמו, "אילו הייתי יכול להיות אבן…"

לשק היה מכנה זאת "האקווריום". הוא היה מסביר בפולנית איך אנחנו חיים בתוך בועה שקופה ואטומה. "תחשוב על אבא" הוא אומר, "…מתחבא בשוחה שהכינו בשבילו הכפריים מתחת למתבן… ליד הדיר". פעם ביקשתי מאמי שתקנה לי ציפור בכלוב, כמו הירגזים שבבית של נמרוד, "אבא לא יסכים לזה" היא הודיעה קצרות. נדמה לי שאני רואה את הבית שלנו. לשק גבוה ודק יוצא אל אופנועו הנשען באלכסון על משענתו. אבא נשען על אדן החלון מעשן ומשתעל. תריסי העץ הירוקים פתוחים לרווחה. אמא בטח תולה כביסה בחצר הקטנה במטפחת ההדוקה לראשה.

הורי דבורה ביקשו לפגוש אותי. אנחנו יושבים בסלון.  "תשתה תה, שוקי?" שואלת אימה. "אולי הוא צריך משהו חריף… שושנה" משיב אביה בקול רגוע. השניים מביטים בי בציפיה. "לא תודה" אני אומר. דבורה מלטפת את ידי המונחת על השולחן. שושנה: "שוקי, דבורה תעשה הפלה בשבוע הבא". "היא צעירה מדי. זה בלתי אפשרי אחרת" מוסיף האב בקול נמוך. משתררת שתיקה. אני מביט בדבורה שעיניה מוצפות בדמעות ומרכין את מבטי אל ידיה האוחזות בידי. אביה של דבורה ניגש לארון הפורמייקה, מזיז את שמשת הזכוכית ומעמיד על השלחן בקבוק 777 ושתי כוסיות. "יוסף הנח לו" פולטת שושנה. אני שותה את המשקה המבחיל וחום נעים מתפשט בקרביי. שושנה קמה בכבדות מכסאה ומנגבת את הדמעות הזולגות על לחיי דבורה. דבורה תוקעת את פניה החיוורים בחיק השופע וכתפיה רועדות. מעבר לשולחן יוסף מחייך חיוך דקיק ומהנהן באיטיות. אוזניו בולטות מאצדעי שיערו האפור הגזוז קצר וארובות עיניו בולטות מעל לחייו הרזות. הוא מזכיר לי את קלסתרו של פרנץ קפקא, אני חושב לעצמי. שושנה: "אתם אנשים צעירים. החיים לפניכם".

אחר כך ירדנו אל הפרדס, הפרות של בראונשטיין געו בסיפוק. בפינתנו המוארת באור הלבנה, על מצע השקים המחוספסים חדרתי אל רזיה של דבורה כאשר אני מדמה שאני הולך וקודח אל עבר האישון העוברי המתכנס במעיה. דבורה הלכה והתמוססה מתחתי ובמקומה התגלמו לנגד עיני עגבותיה של ציונה. לא נסוגותי שחלה ההתפוצצות. כאשר זה נגמר דבורה ליטפה את פני וחייכה באמהות אינסופית. "היה טוב?" היא שואלת. התחלתי לזמזם שיר של פרד בוסקליונה שהיה אהוב על לשק:  "Guarda che luna, guarda che mare,"

לינה נולדה בסתיו. בהתחלה עברנו לגור עם לשק וחברתו בחיפה אך אחרי שאימי הפצירה בי בדרכה השקטה שנזדקק לעזרה התמקמנו בבית הורי. שושנה ויוסף פתחו לדבורה חשבון בנק והיו מעבירים אליו כספים. דבורה ניקתה את המחסן הקטן שבחצר פתחה את הדלת מתחת לסככת הגפן וציירה. יוסף היה מגיע לביקורים קצרים יושב לידה מחויך ומתבונן במלאכתה. גם שושנה שבשערותיה כמו זרקה השיבה באחת ושלפתע נראתה כמו סבתא לכל דבר היית מגיעה לפעמים ויושבת מחרישה מתחת לסככה. בין הסככה לחלון חדרי עמדו חבלי הכביסה ועליהם תלויים החיתולים. לשק היה מגיע לביקורים קצרים ויושב עם אבא לשתות תה. רק ללשק סיפרתי על החלום שהיה שב ופוקד אותי תכופות. לשק סיפר לאבא. ערב אחד אבא התיישב לידי הדליק סיגריה והשתעל: "…ואחרי הצבא…מה תעשה שוקאי?" בחלומי אני מטפס עם בני — הדומה במראהו ללשק — על מגדלור גבוה. הילד החקרני נע בכה ובכה וכשאני מבקש לרדת הוא מועד ונופל אך ברגע האחרון, ממש לפני הנחיתה, הוא מספיק להאיט את נפילתו בהאחזו בגרם מדרגות. הוא נופל במהופך על החול הרך ובכיו מעיר אותי. אני שוכב ליד דבורה — טפוחה ובשיער קצר — המתנשמת רגועה על גבה. אני מתבונן באור החודר מבעד לחרכי התריס. ליבי נצבט. אני מרגיש חסר אונים. ללשק יש תוכנית בשבילי: "לפני הלידה סעו לדודים הפולנים בשיקאגו ותקבלו אזרחות אמריקנית."

אני נוסע ללשק לחיפה. אנו יושבים ומדברים כשם שמעולם לא דיברנו. אנחנו שותים עד שאודם הרמזור נראה סגול. מוקדם בבוקר אני טופס טרמפים לבסיס ובערב בשובי דבורה מתמוגגת בדמעות: "שוקי אתה בסדר?" אני: "דבורה, אני נורא עיף. אתמול הייתי עם לשק". אימי מגישה מרק כרוב עם רגל עוף: "תאכלי דבורה. בשביל תינוק."

אני דוחף את העגלה במשעול המתפתל בין הפרדסים. לינה ישנה. לקראת שקיעה אני שב אל הישוב דרך השכונה האוסטרלית. לפתע אני מתגעגע לנועה. אני נעצר בשביל המוביל לביתם. צופיה יושבת במרפסת ומעשנת. אני נעצר לרגע אך מחליט להמשיך. לינה מתעוררת. אני ממהר הביתה. אני יושב על המיטה לצד דבורה המניקה את לינה.  אני רואה את נועה. "שוקי. על מה אתה חושב?" "שומדבר דבורה" אני מהרהר בנועה. אלמלא המלחמה לא הייתי מכיר את דבורה. ירושלמי בא לג'וליס היום וסיפר שקיסר טוען שהטנק שלו השמיד שלושה מן הטנקים שיוחסו למ"פ.  "…אי אפשר לקבוע בוודאות מי דפק מה". הוא שותק. "אני יודע בכמה פגעתי". "בטח, בטח שוקי… המח"ט רצה להמליץ עליך לעיטור אבל עכשיו שקיסר פותח ת'פה… גם המ"פ לא בטוח". "לא צריך עיטור" אני אומר. "שילכו להזדין…" הוא אומר ומוסיף: "לפחות יצאנו חיים מהחרא הזה… מה שלום התינוקת?"

"שוקי, בוא נתעלס על השטיח." אחרי שזה נגמר היא אומרת: "אני רוצה שתהיה מאושר איתנו"

ב

הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא

בראשית ל"ז ל'

אני יושב כבר שעות בבית הקפה הקטן הזה אשר ליד הנהר. אני עובר אחר הטיוטות הרבות והתזכורות ששמרתי לעצמי במהלך חצי השנה האחרונה אחרי מותו. עדיין לא ברור לי איפה להתחיל את הפרק הבא. גבי כואב. אני שוב נזכר בסוניה הנערה השחורה ויפת התואר שעבדה בחנות המשקאות של דודי סטפן בשיקגו. בסופי שבוע הייתי עוזר בחנות שבקומה הראשונה בבנין בו גרו דודי ואשתו הפולנים. לסטפן ולוסיה לא היו ילדים. סטפן אחי אימי היגר לשיקגו ונשא לאשה בת למהגרים פולנים. סטפן היה פונה לאשתו בפולנית והיא הייתה עונה באנגלית. אחרי איזה זמן היו מוותרים ומנהלים את השיחה באנגלית. כאשר הגעתי לביתם האנגלית שלי הייתה רצוצה מדי ולכן נאלצתי לשוב לפולנית שדיברתי עם אמא בבית. האנגלית השתפרה במהירות. אחרי קורס מאומץ באוניברסיטה יכולתי כבר לנהל שיחה חופשית עם סוניה ולוסיה אך דודי המשיך לפנות אלי בפולנית. פעם בחודש הייתי מתקשר לדבורה שעברה לגור עם לינה אצל הוריה. איפה אנו עומדים? לינה נשואה וחיה בהתנחלות עם בעל וחמשה בנים. הקשר בינינו סבל כאשר חזרו בתשובה אך קיבל משמעות חדשה אחרי המוות. אחרי שסיפרתי לדבורה על היחסים שלי עם סוניה השתלט עליה דיכאון. אך עוד אשוב לכך. למרות שהולדתה של לינה היווה מאורע מכונן בחיי לא הייתי מוכן לחיי משפחה ויותר מכך לא מצאתי מנוח בחיקה של דבורה. חסר מנוחה נדדתי מעבודה לעבודה. בכל משרה בה ניסיתי את ידי ולמרות שבמוקדם או במאוחר התבררו למעבידי יכולות החישוב שלי ששעשעו אותם והעלו את קרני בעיניהם, התקשתי למצוא ענין. מריתוך ועד לליטוש יהלומים מללבלרות לדיג חופים כעבור זמן קצר הייתי עוזב וחוזר הבייתה לשקוע בקריאה. הוריה של דבורה ניסו לשלוח אותי לאוניברסיטה אך הפחד מרכישת אג״ח משפחתיות ולפיתתה החונקת של שושנה הרתיעו אותי מן התוכנית האקדמית של המחותנים. עסוק מבוקר ועד ערב במצבי רוחי הנדיפים נעשיתי מרוחק ומכונס ברעש המתמיד שהתחולל במוחי. הלילות הסוערים עם דבורה סיפקו מזור זמני אך חוסר מנוחה כרוני דחף אותי לבסוף לשיקגו.

יום שבת. אחרי שעשיתי את הבוקר בבריכת השחיה אני יושב בקפה הקטן ליד הנהר, במורד התל עליו מפוזר בית העלמין. מדוע אני כה עסוק במוות? מדוע אחטט באין מרפה? לשיקגו לקחתי איתי את ספרו של אליעזר פאפו, ״פלא יועץ״. יוסף, אביה של דבורה, ירש את הספר העתיק מידי אביו והוא שימש כקמע נגד מה שכונה ״היצר הרע״. יוסף הביט בי בעיניו השקועות בלאות והסביר לי עד כמה הספר יקר לו. ״אולי זה יעזור לך״ אמר קצרות, ״שמור על זה זה ספרו של אבי. ״ יום ראשון אחד אחרי שבילינו שעות ארוכות בהתעלסות הרגשתי לפתע שייך לחיים. סוניה יצאה מן המקלחת במערומיה המרהיבים ואני ידעתי לפתע, שלא כבמקרה 'האיש המחטט בקברה של נערה כדי לבעולה' (כבאחת הפיסקאות בסיפרו של פאפו), שיצרי מצא מנוח. לזמן קצר הבזיקה בתוכי מתיקות מרגיעה. מעין תובנה מאירה שאני חלק מן היקום הפיצה בי שלווה. כעבור איזה זמן התחלפה התחושה המרפאת בגל של חרדה. נזכרתי לפתע בדבורה ובלינה וחמיצות טיפסה במעלה הושט. תחושת ההילכדות בפקעת גורלי הכניסה אותי לאי מנוח – שוב אני מצטופף בצריח ומבעד לטלסקופ הטנקים הבוערים. סוניה ניסתה להבין את פשר השינוי הדרמטי שחל בי. ישבנו איזה זמן על המיטה בחדרי השכור, אני שותק ואכול שדים והיא מלטפת את שיערי בדאגה. בחוץ נערם השלג וסוניה ביקשה להשאר ללון.

הגשם פסק. עצים בצמרות נשורת עלווה משתי גדות הנהר הרחב נראים כהדרות כסופות-אפורות. מעטים עוטים עדיין כתמים צהובים של שארית העלים. תנועת המים החומים-אטומים נמרצת אחרי הגשמים הכבדים. עשן לבן נראה כמעט קפוא על רקע פקעות העננים הצמריריות. העולם נראה כמו קנבס שצייר חובב הערים עליו שכבות צבע. אני משלם ויוצא. לפני כעשרים דקות רכיבה על האופניים עד הבית. אני רוכס את מעילי. הטלפון הנייד מתנגן. אני שולף אותו מן הכיס הפנימי של המעיל ומזהה את לשק. לשק גר באל. איי. בבית גדול שקנה מרווחים נאים מספקולציות שעשה במהלך מלחמת המפרץ. עד שאמא נפטרה, לפני כחמש שנים ואבא לפניה, הייתה חיה איתו. אנחנו מדברים פולנית. לשק יגיע מחרתיים לביקור. מאז ההתאבדות הוא היה פה כבר מספר פעמים — ״לא אתן לך לשקוע שוקאי״. בדרך הביתה אני צופה אל הגבעות המתנשאות מצידו המערבי של הנהר. עצי מחט ירוקי עד וביניהם מפוזרים בתי מגורים. ליד הגדה מנגד עוגנת ספינה לבנה. אני מגיע הבייתה ומכין לעצמי כוס תה. אני יושב אל השולחן במטבח. הברז מנטף בתדירות נמוכה. אני סופר את הרגעים שבין הטיפות. כל רגע עמוס בציפיה הולכת וגוברת לקראת הטיפה הבאה, כל רגע חולף מבלי לשוב. הטיפה הנושרת אל קערה מלאה במים מקימה סאון נעים. אני קם מן השולחן ומזיז את הקערה ממסלול הטפטוף ושב אל רשימותי.

מה מתחולל בראשו של המאבד עצמו לדעת? בימינו הדעה הרווחת היא שהמתאבד סובל מדיכאון ואולי אפילו דיכאון קיומי. שבניגוד לרוצח הקוטל נפש אחרת המתאבד שם קץ לסבלו והדגש הוא על הסבל כמצב קיומי ועל חופש הפרט לפעול להחשת הקץ כביטוי לרצון חופשי, גם שהחופש מתבטא בהרס עצמי. הקורבן מרגיש מועצם מתחושת השליטה שבידיו לשים קץ לכאב. עלינו לכבד את החלטתו של הקורבן אומרת לי מאהבת משכבר הימים ומבטיחה שעוד אקבל מסר מפרש מאלוהים. ״ריבונו של עולם הוא הרי היה מדוכא״ אומרת אשתי ומנתבת אותי למאמרים ברשת הדנים בהיבט הנוירולוגי של ההתאבדות לדעת.  הדכאון כשלעצמו, טוענים הנוירולוגים ובעקבותם הפסיכיאטרים, הוא תוצאה של ליקוים פיזיולוגים המתבטאים בהעדר או עודף של הורמונים תאי עצב וכדומה. הכל מצטמצם לביוכימיה של יוני סידן, אשלגן ונתרן השולטים במערכת יצירת האותות החשמליים של המוח. מחקרים מראים מתאם ניכר בין מוחם של חולי סכיזופריה או מתאבדים לליקוים מובנים במערכת העצבית המיצרת סרוטונין. הכל ביוכמיה אשר אינה בלתי תלויה במטען התורשתי.

בוקר, לרגל פגרת החורף אשתי ובני נסעו לביקור משפחתי אצל אחותה, אהיה כאן לבד כשבועיים. מחר אסע להביא את לשק משדה התעופה. אני ממתין להפוגה בגשם כדי שאוכל לרכב על האופניים לקבר בני. את הברז הדולף אפשר לתקן. אפילו מזג האוויר ישתפר, השמש תזרח, העולם יוחם ויואר. אך מה יהיה על חיינו השבורים? אנשים ממליצים לנו לעסוק בתיקון עולם. ידידים ומטפלים ממליצים לחזור אל החיים בעוד אני מוצא עצמי משתוקק לדבר אחד בלבד שהוא כמובן בלתי אפשרי. יום יום אני קם אל תחושת החורבן של ביתי — חורבן בית שני — לכישלון הצורב של חיי — החיים השניים שלי, הפרק השני של חיי. ואולי זו אשלייה שהחיים מתפרקים לפרקים. לפני ואחרי השואה, לפני ואחרי המבול, לפני ואחרי המוות. שוב אני בוכה. אני מסתכל על נעליו המונחות במלתחת הכניסה ומתייפח. אני יוצא אל הגשם, הרכיבה המאומצת במעלה התל מייצבת את רוחי. כאשר אשוב יהיה ספל הקפה שהכנתי לעצמי הבוקר ושמונח בכיור מלא דלף. את הספל קנינו אווה ואני זמן קצר אחרי שעברנו לגור יחד. הספל שלה, הכתום, נשבר ואת הכחול הבאנו איתנו לכאן, לחוף המערבי, אחרי שקיבלה כאן משרת פרופסור.

מה היה קורה אילו שבתאי צבי לא היה מתאסלם וכראוי לסבלו של משיח היה מועלה לגרדום; ויעקב פרנק שטען שנתגלגלה בו נשמתו לא היה מתנצר; וסבי, אבי אימי, אשר אימו (לינה) היתה מיוחסת אל הפרנקיסטים, לא היה מחביא את אבי בשוחה שנחפרה מתחת לדיר החזירים; ואבי לא היה נושא לאשה את ביתו שבגיל 14 ילדה מחוץ לנישואין את אחי לשק לאחד הנערים. מה היה קורה אילו לא הייתי מגיע למסיבה של אילן מהקשר שפגש אותי במקרה ברכבת הקלה בדרכי הבייתה; ואווה שאחר כך הייתה לאשתי לא הייתה מגיעה למסיבה זו כי כמו שהיא אמרה לי ״אני לא אוהבת מסיבות״; וכשפגשתי אותה במקרה בסופרמרקט נתנה לי אמנם את מספר הטלפון אך הזהירה אותי שיש ״לי המון עבודה״. אני כבר הייתי תגרן די מצליח במרקנטייל אקסצ׳נג׳ בשיקגו. המסחר בחוזים עתידיים והאופציות עליהם עוד היה די צעיר. היכולות החישוביות שהוענקו לי בהמעך הצריח מעל ראשי סייעו בידי להתפתח תוך זמן קצר מדרגת שליח לסוחר ממולח ומצליח של מכשירים פיננסיים. מעולם לא הייתי קשור בנפשו של אדם כשם שהייתי קשור לבני יוסף שכונה בחיבה יוס. בגלל המבטא הגרמני שלה כאשר אווה הגתה את שמו ה-סמך נשמעה כ-זין, יוזף, היא קראה לו אך על 'יוס' לא היו בינינו מחלוקות.  בגיל צעיר הראה יוסף יכולות בולטות בחשבון ובמוזיקה. הילד שלט בשברים בגיל צעיר ומשם לאינדוקציה לא ארכה הדרך. כאשר התקבל לתזמורת הנוער התקבל כנגן ראשי. כאן עלי להפסיק לפארו, איני רוצה למנות את שבחיו של הנער שהרי אין הסיפור אודותיו. קורות חייו של יוסף ונסיבות מותו אינן הנושא למרות שהם מתנקזים אל מוקד הסיפור. בסיפור זה כולנו או חלקנו בדויים אך אותנטיים עד כאב.

הלילה חלמתי שאני בזירת המסחר במרקנטייל אקסצ׳נג׳. ההמולה והסאון גוברים זהו יום שישי של שלוש המכשפות. אני מסמן בתנועות ידיי שברצוני לקנות כמות גדולה של חוזי אינדקס והקהל עוצר את נשימתו. החדשות על המלחמה וסכנת קריסת השוק כבר ממוחזרות על זירת המסחר. צלצול טלפון רם. הסוכנים והסוחרים משתתקים. אני מרים את השפופרת. לרגע נדמה לי שאני שומע את קולו של יוס קורא ״אבי?״. הזירה שוב רוחשת וסואנת. אני מנסה להתגבר על הרעש וצועק: ״הלו, מי על הקוו?״ אך השיחה מתנתקת. אני מתעורר בהתרגשות.

כדי להתחתן עם אווה ועל מנת לפתוח פרק שני בחיי הצטרכתי לשוב לארץ ולהשלים את תהליך הגרושים מדבורה. כאיש אמיד התגברתי על הקשיים ברוחב יד. המעבר מחיים הניתנים לתיאור כמן היד לפה לרווחה היכני תחילה בתדהמה — ״מה עושים עם כל הכסף הזה?״ שאלתי את לשק והוא הציע שאתן לו הלוואה לרכישת משאית. המשאית של לשק גדלה לחברת הובלות והוא התחיל להשקיע את רווחיו באמצעותי. במהלך מלחמת המפרץ רווחי החברה גאו בזמן שהשקעותי איימו לקרוס. אך עוד אשוב לזה. אני אוסף את לשק בשדה התעופה ובמכונית שנינו פורצים בבכי מר. השיחה מתנהלת בתערובת של פולנית, אנגלית ועברית. ״הסיפור על דֶבְּרָה מדהים אותי כל הזמן מחדש״ הוא אומר. ״אני יודע שאתה לא מאמין בשום דבר אבל זה לא דבר שיגרתי, זה לא קורה סתם כך… כל יום…״ אני מהנהן. ״אין לי מה להגיד על כך״, אני משיב. ״זה לא יכול להיות סתם מקרה״ הוא אומר אחרי איזה זמן ומוסיף ״במיוחד שמצאת את המסג׳ שלו בפייסבוק שאומר שכל חייו חפץ להציל מישהו במותו. שוקאי, זה לא הולך ברגל אחי… זה משהו גבוה…הרבה יותר גבוה מאיתנו״ הלוואי שהייתי יכול להאמין בזה אני עונה. אנו נכנסים הביתה מיד עם פתיחת הדלת נגלה לעיניו פורטרט מוגדל של יוס שמיסגרתי לאחרונה והוא מעיר: ״יפה תואר היה הנער. אוי לי… נקרע לי הלב עליך שוקאי. כזה חמד של ילד. נראה ממש כמו אבא״ דמעות עולות בעיני. ליד המחשב מונחת קופסא ובה מכתבי הזמנה מהאוניברסיטאות להגשת מועמדות לתואר ראשון. הוא מוציא מן הקופסא את המעטפות ומעיין בהם בהערצה. ״אני לא יכול להתרגל לחסרונו״ אני אומר ופורץ בבכי. לשק מחבק אותי ״הוא היה אתה, שוקאי… זה יקח הרבה זמן״.

אחרי שיצא מן המקלחת שערו הארוך שזרקה בו שיבה מסורק למשעי וחצוי באמצע. ״זה שְׁפֶּק ווודקת תפ״א מפולניה״ הוא אומר ומניח על השולחן.  במהלך ההכנות למלחמת המפרץ לאור התערערות השקעותינו החלטתי למכור בהפסד את מרבית עמדותי ולו רק בכדי שישאר בידי הון מסוים — ״מספיק על מנת לא לדאוג לפנסיה״ — כפי שהסברתי ללשק. ״אתה עושה טעות שוקאי. סדאם חוסיין יאכל אותה והשוק יעלה שנית. קנה לי עוד!״ מיד אחרי שנפלו הטילים הראשונים לשק עזב את עסקי ההובלה ונסע להיות עם ההורים. כששמע את אבא מדבר דרך מסיכת הגז עזב הכול וטס מיד לארץ. אני נשארתי ללקק את הפצעים ולצפות בהערצה בעושרו הגדל של אחי. ״שטויות״ אמר אחי, ״זה רק כסף. אנחנו אחים.״ אך אני גמרתי בליבי לעזוב את המקצוע. ״ללשק אין מה להפסיד״ אמרה אווה, אני: ״לא כי, הוא לא חושב על כסף.״ אווה: ״אבל אתה רוצה ילדים… כן?״ חיכינו עד שהיא סיימה את הדוקטוראט ומיד כאשר קיבלה משרת פרופסור עברנו לחוף המערבי. כשנה לאחר כך נולד יוסף. אני התחלתי ללמד מתמטיקה בקולג׳ הקהילתי והחיים נראו מבטיחים. אדם משכיל קורא את מדיאה של אויריפידס ומתעלם מהפסוקים המתארים את הצער הגלום בהבאת ילדים לעולם. צער אשר אינו רק מתבטא בדאגה מתמדת לחינוכם ותמיכה בעתידם הכלכלי אלא צער המתגלם באבל על מותם. כאשר מדיאה מתארת את הכוחות שכבשו את שיקול דעתה ואשר גרמו להתאהבותה ביאסון היא אינה חוזה עדיין את האסון העומד להתחולל כתוצאה של יצר הנקמה ביאסון הבוגדני. פרוטגורס היה טוען שמדיאה פעלה מתוך שיקול דעת מוטעה בהחשיבה את הסיפוק מן הנקמה כגדול מהגזירה שיאסון מנסה לגזור עליה — חיים ללא ילדיה. סוקרטס שהאמין שאין האדם גורם עוול מרצונו החופשי היה מכנה זאת אולי אי-שפיות זמנית. מה מתרחש במוחו של המתאבד?

אחרי שהודעתי ללינה על כך שיוס התאבד בקפיצה מן הגשר והיא הודיעה לאמה, דבורה התקשרה וביקשה לבוא לביקור. אחרי כיותר משני עשורים של נתק וטינה דבורה שילבה ביקור ספיריטואליסטי בהרים עם ביקור בית קצר. אווה קיבלה אותה בידידות מופגנת והעניקה לי מחמאות על טעמי הטוב בבחירת בנות זוג. בשלושת הימים שבהן שהתה בביתנו ניסיתי להבין את פשר התקשורת שנוצרה בינה ובין בני. התקשרות שגם לינה דיווחה עליה מיד אחרי הודיעי לה על מותו —  "אבא תקשרתי איתו" לינה אמרה לי בטלפון "הוא אמר לי שאף אחד לא אשם". לדברי אשתי לשעבר יוס היה מבולבל כאילו תחת השפעתו של סם, ״הוא היה שיכור״ היא אמרה. וכאשר נשמתו יצאה ביקש בכל מאודו להשיב אותה אל הגוף, ״הוא ביקש ממני לתת לו הילינג״ היא אמרה ושאל אם תגביר את העוצמה יוכל לשוב אל גופו. סיפרתי לה על דֶבְּרָה, האשה שהזדמנה במקרה על הגשר וראתה אותו קופץ קפיצת ראש אל מותו ואשר עצרה את ריכבה בחריקת בלמים. פגשתי אותה על הגשר זמן מה אחרי הלוויה. ״הוא הציל את חיי״ אמרה, ״הייתי אובדנית, כבר רכשתי לעצמי אקדח לבצע את זממי אך כאשר ראיתי אותו טובע…״ היא ממשיכה, ״התפטרתי מכלי הנשק. אני הולכת לטיפול וזה הולך טוב…״

"הוא לא רצה למות רק להפסיק את הכאב" אומרת  דבורה. אני: "אבל לחיות זה לכאוב", היא מעקמת את פיה תוך כיווץ השפתיים. אני מצטט ומתרגם לעברית שיר שכתב "בין הכוכבים" אודות חיי נצח בחלל החיצון. אני מספר לה שבילדותו היה מבלה זמן רב בלהטוטים על כדור יוגה שאימו רכשה על מנת להתכונן ללידת אחיו הצעיר. תוך כדי כך היה מדמין לעצמו את מה שכינה "האימפריה של יוס" — מתחם הנמצא בחלל-זמן שרק לו ולנתיניו הייתה גישה אליו — איזור שעליו הוא בחזקת שליט כל יכול בעל סמכות בלתי מעורערת. כאשר נסיתי לאתגר את דמיונותיו בפרטים על ממשות האימפריה סרב לשתף פעולה. "ומאין לך שהוא אינו נמצא שם עכשיו?"

 

אנחנו שותים וודקה ומקנחים ברצועות דקיקות של שְׁפֶּק. לשק ישאר כאן ימים אחדים ומשם לשיקגו ולפולין. לא אין לו מה לחפש בארץ יותר, ״אתה יודע שאחרי שאבא מת אמא הייתה שבורה לגמרי. הוא תמיד קיווה שיזכה לטפל בה לפני מותה כי הייתה מבוגרת ממנו. במקום זה טיפלה בו כבילד. כמו אז שהסתתר בשוחה מתחת למתבן ליד דיר החזירים״ בשקט שמשתרר אני סופר את הרגעים בין הטיפות הדולפות מן הברז.

אחרי שאני מתלונן ללשק על כך שאיני מאמין שאהיה עוד מאושר, הוא אומר,  ״עוד מעט אווה והצעיר ישובו הבייתה, אתה אולי לא תהיה מאושר יותר אבל יש לך את הבן האחר״.

ג

This state of affairs  seems to imply an absurdity. For it enables one to travel into the near past of those places where he has himself lived. There he would find a person who would be himself at some earlier period of his life. Now he could do something to this person which, by his memory, he knows has not happened to him

Kurt Gödel

הספינה צופרת במִשׁלָב רווי געגועים וכמו בשני קולות. הקיטור מיתמר בקלילות. השעה שעת אחה״צ מאוחרת. למשך מסע זה אין דרושה מזוודה. שתי שמשות משמשות את השמיים החולפים על עבים לבנות הלאה מכאן. מישהו לבוש מדים פוסע בצעדים מפגיני מקצועיות ושליטה במצב על הפלטפורמה המובילה לכבש המעלית. מפקד הצוות מסמן לי בניפנוף ידיים להתקרב. אני מתקרב אל האשנב שבקצה הפלטפורמה. פקיד לבוש מדים פוקד עלי לפתוח את מזוודתי המלבנית. הצופרים שוב גועים מלוא הקיטור. אני מכסה את אוזני בכפות ידי. הפקיד מחזיק חבילה מאגד השטרות ביד שמאל ובאמת ומורת ימינו מדפדף בהן כבתנועת פריטה. הוא מהנהן בראשו תוך שהוא סוגר את המזוודה ומזמין אותי להכנס אל הדלת שנפתחת עבורי באופן מכאני. ליבי דופק בחוזקה. גברתן הנראה כארנולד שוארצנגר נובח — you have to have a vision — במבטא גרמני. שמש אחת שוקעת מעבר להרים בעוד השניה מאירה את מי הנהר הרחב מכיוון דרום מערב. ״זה כל מה שאני רוצה״, אני אומר ליועץ המטפל שלי, ״לשוב ליום השישי ההוא אחה״צ ולחבק את יוס, לעצור בו, או למצער לרוץ אחריו להדביקו על הגשר, לקפוץ אחריו אל הנהר. להצילו. לשנות את תוואי חייו הקצרים. את גורלי המר. ״
אני מסביר לו שקורט גֶדֱל הראה שמבחינה מתמטית ובאופן עקבי לחלוטין עם תורת היחסות הכללית אפשר לקבל את מכונת הזמן כאפשרית. ״גֶדֱל נתן לאיינשטיין את הפתרון הזה כמתנת יומולדת״. וויליאם שותק ואני ממשיך, ״אני לא רוצה לשנות כלום. רק להצילו!״ השיחה מתנהלת באנגלית. not in this universe הוא אומר לבסוף. שנינו מחייכים.
מדי עלותי לקיברו אני מוסיף חלוק נחל אל ערימת האבנים שליד השלט הנושא את שמו. לפי גובה גל האבנים זהו הקבר הכי מבוקר בבית העלמין. המצבה מוכנה, אך אנו מחכים למלחין שיגמור להלחין קטע קמרי המצטט את שיריו. מוריו לכינור וויולה ינגנו את הדיאלוג הקצר בטקס גילוי המצבה. על התל אל מול קיברו אני אומר את הקדיש וחושב על היקום של גדל שבו הזמן הינו אשליה. ביקום המוכר לי מאז מותו; ביריעה זו של המרחב זמן אין ולא יכול להיות שלום במרומים. אין ולא יכול להיות שלום עלינו מבלעדיו. בהעדר גירסא דינקותא אני משנן קדיש קנטיאני ובוכה. בעלמא די ברא כרעותה. רות ידידתי שאלה אותי האם הייתי ממיר את חייו הקצרים בחיים שבו לא היה נולד. היקום של גדל נמצא בתנועה סיבובית מתמדת. אני נתקף סחרחורת. אחרי שהוקל לי אני רוכב במורד התל על האופניים. בדרך אני נזכר שבחורף שעבר פגשתי את המורה שלו לכינור וכאשר שאלה עליו סיפרתי לה על קשייו עם גיל ההתבגרות. "אתה תשרוד את זה" היא אמרה. על עץ גבוה ליד הלגונה שבסמוך לגדה המזרחית של הנהר אני מבחין בעיט גדול העומד על צמרת העץ, ראשו הלבן זקוף מלכותית. עבור היוונים הקדמונים העיט היווה אות מן האלים, סימן לבאות. לאגממנון הוא שומט מבין טרפיו עופר צבאים ולהקטור נחש שהקיש את הציפור במעופם. כזכור השנים ימצאו את מותם עקב חורבן העיר טרויה. היוונים לא היו אנשים אופטימיים אמר לי דייויד קולגה של אווה. מה היא האופטימיות?  אם האופטמיות היא האמונה שבכוחו ולכן מחובתו של האדם לגלות את האמת, אז אייסכילוס אשר במחזה, "אגממנון", שם בפי המקהלה את המשפט "לסבול לתוך האמת", מצמצם את הטרגי למשפט אחד.

כאשר אל הקיום פולשים "הייסורים האינסופיים של הנשמות החופשיות", כשם שמתאר זאת אלבר קאמי, העתיד המצועף בין כה וכה בערפלי הזקנה, והחולי, בהבלו של המות, אינו משאיר מקום רב לאופטמיות. מה עושה את נשמותינו חופשיות ומהם גבולות החרות? "אנחנו אסירי האלים", טוען סוקרטס בדיאלוג הפלטוני, פיידון — אין ניתנת בידי האדם הרשות להתאבד — אומר אך מסרב לשתף פעולה עם שופטיו כדי להקל בדינו או לחילופין להמלט בספינה שהכינו תלמידיו כדי למלטו. האם סוקרטס לוקח את חייו בידו מפני שכפי שטען מותר לו לאדם פתח המילוט של המות רק אם קיבל היתר מסוהריו.
כאשר ביקש לצאת נעלתי בפניו את הדלת והזהרתי אותו, ״אם תצא לא תחזור״, אך הוא חמק ויצא ובכיסו עשבו ומקטרתו. אחרי לילה של דאגה וחיפושים, לפנות בוקר, לפני הבוקר הנורא אשר בו נודע לנו על מותו, הוא הופיע בחלומי. שקט ודהוי הוא עמד ליד דלת הכניסה ועל ראשו מחלפות התלתלים שגזז ימים ספורים לפני מותו. אפוף עצב הביט בי ובאחיו הצעיר בלי להגיד דבר. לא הוא לא ישוב. לעולם לא אפגשהו יותר. אווה שאלה אותי בפליאה על אותו משפט מזהיר. "…היתה לך אינטואיציה?" היא שואלת. "לא", אני משיב קצרות, "עד כמה שידוע לי מעולם לא היו לי כוחות נבואיים". לוויליאם הסברתי שאמרתי זאת מתוך תיסכול שעוררה בי התנהגותו, חוסר הכבוד לבית ולמשפחה.

אחרי שהבאתי את לשק לשדה התעופה החלטתי לתלות את תמונת דיוקנו ליד הדלת כך שבהיפתחה הוא נראה משתקף במראה אשר על דלת המלתחה שממול — smoke and mirrors.

הבוקר זרחה החמה. יצאתי את הבית כדי לעלות לקברו. הנהר מכחיל באור הבהיר. במרחק, פסגות ההרים, חלקן מכוסות שלג. באופק מעל לצמרות העצים שעל גדת הנהר מתנשא הר הגעש המושלג שאיבד את כיפתו. אני מטפס במאמץ על אופני במעלה התל.  להפתעתי על הקבר מותקנת המצבה. אני קורא את הכיתוב ופורץ בבכי. לפתע אני זוכר את הקדיש בעל פה. יוס ניגן מזיכרון את השקונה של באך. המצבה מונחת כבדה בקווי שיש ישרים ופשוטים. נסתם הגולל; התמוטטה פונקצית הגל; גורלו של חתולו האומלל של שרדיגר נגזר לעולמים. בני אינו בין החיים. אני שחייתי בסופרפוזיציה של תקווה ויאוש, כניעה ומרי, כעס ורחמים, עומד עכשיו מול העובדה המוגמרת ומתגמד לנוכח סופיות מותו.

בלילה התעוררתי מכאב בגב. אני מוצא עצמי מחבק את אווה בתנוחה עוברית. אני נזכר שטרם הֲרָדְמוּתִי דימיתי אותנו לשני גלמים המפוסלים בתווך המוצק של העצב, כמו קרוצים מן התוגה. אני שומע את טפיפות רגליו של הצעיר ההולך לשרותים. אלה אינם הצעדים הזריזים של הילד הקטן שהיה רק לפני כשנה. גם הוא מתקרב בצעדים גדולים אל בחרותו. אני נזכר שבלילות שקדמו למותו, יוס היה מתעורר בחצי הלילה ומשתהה לפרק זמן לא קצר בטרם ישוב למשכבו. לא רציתי אז לחטט בעניניו, להפריע את פרטיותו ולכן חיכיתי בסבלנות עד אשר שב למיטתו. אני נצמד לגופה החם של אווה. יום אחרי שובם הביתה טיפסנו ברגל אל קברו. בדרך חזרה אני שואל את בננו אם הוא מתגעגע אל אחיו. "כן" הוא עונה כמי שמסרב לדון בנושא. אשתי הנאווה מנסה לדמיין לעצמה איזה אנוש יתפתח ממנה אך נכשלת. גלי רוך גואים בתוכי אל האשה הזאת שבזרועותי, אני מלטף את עור פניה החלק, רחמי נכמרים על גורלה הקשה. אני נזכר בכך שפעם סטרתי ליוס אחרי שבחמתו בעט ושבר את הדלת. הוא הביט בי מופתע ויצא את הבית בסערה. רצתי אחריו והדבקתי אותו בפארק. אני מבקש שימחל לי על שאיבדתי את שליטתי. אני מחבק אותו. אנו שבים הביתה. זה לא יקרה יותר. מה כן יכול לקרות? מהיכן ימצאו הכוחות לבעיטה ביסורים, אותה בעיטה עליה מדבר ד. ה. לורנס באומרו, "הטרגדיה צריכה להוות בעיטה נהדרת באומללות." אני מניח את סיפרו של קאמי ומביט מן החלון אל השלג הנערם ברוך על שכונת מגורינו. מתי יצא הקיץ הבלתי מובס מתוככי החורף שעוטף את קיומנו?

עלי לפתוח בפרק ג׳ של חיי הדולפים, החיים שלאחר המוות, ובפרפרזה על הפסוק המסיים את תהילים פרק מ"ח, אני כותב: כִּי אלו החיים חֲיֵינוּ עוֹלָם וָעֶד, הם יְנַהֲגונוּ עַד מוֶת. בחלומי מתרחשת איזה תיקשורת בלתי אפשרית ביני לבין דבורה. אני מבקר אתר וירטואלי באמצעות המחשב ומשאיר עקבות. בפותחי את האתר בשנית אני מגלה שהיא מתלוננת על כך שהשתמשתי בסוכר שבצלוחית וטינפתי את מה שנראה כמגירה בגרגריו. אחרי שאני בודק את תכולת הצלוחית אני מודיע שבסך הכל השתמשתי בשתי כפיות סוכר. אני מתעורר. האלו הן השנתיים שבהן חיינו ביחד אני, דבורה ולינה הקטנה? ומה על שארית הסוכר שנותרה בצלוחית? הזוהי לינה ומשפחתה והאפשריות המחודשות לעתיד המשוחרר מרדיפות העבר? ומהם הגרגרים המפוזרים? מתיקות מבוזבזת? הן רגע אחד מן החיים אינו מבוזבז. האם התפזורת היא אותה שאיפת מוות כמוסה עליה מדבר פרויד — התרת האורגניזם החי למרכיביו, חזרה לחומר דומם — "מטרת החיים, המוות…הדומם קדם לחיים." אני שוב רואה בדמיוני את הילד שהייתי, משוטט בשדות, מנסה להשקיט את הכאב הבלתי מובן — "אילו הייתי יכול להיות אבן…"

מודעות פרסומת