ארכיון | יולי, 2015

מִזְּבוּל רָחוֹק

27 יול

מִזְּבוּל רָחוֹק
בִּזְבּוּל רָחוֹק שֹׁכְנֵי בָּעֲרָפֶל
דָבָר אָמְרוּ הָאֱלֹהִים
אַךְ אָנוּ נֵשֵׁב עַל-אָרֶץ, בְּשֵׁפֶל
נָדוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע
הַאֻמְנָם, הפּעֲמוֹנָר, העוּגָבָר
וְעוֹשֶׂה השְׁעוֹנִים?
וּמִן-אַיִן יָבוֹא יֶשַׁע

מודעות פרסומת

הרהורי המשך לחיים שלפני המות

26 יול

אנחנו קוראים בספר איוב פרק כ"ח, פסוק י"א: מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר. רש"י מפרש את המלה חִבֵּשׁ בהציעו את ההקשר מסיפור העקדה, (בראשית כ"ב) —  וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ. בהתיחסו אל הציות של אברהם לאלוהים אשר ניסה אותו, אברבנאל מציע שפעולת החיבוש הינה בחזקת "כיבוש החומריות". את המשך הפסוק מפרש רש"י: "חלון יש ברקיע ושמו תעלומה משם תולדות השמש לתקופתו". בפסוקים הבאים אנו למדים על מגבלות הבינה האנושית —  וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה. לֹא-יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ; וְלֹא תִמָּצֵא, בְּאֶרֶץ הַחַיִּים.

בפיזיקה הקוונטית מקובל לתאר את האור כצבר של פוטונים — חלקיקי אור בדידים. התנהגותם של חלקיקי אור מבודדים אלו נקבע בהתאם לאופן שבו מתוכנן הניסוי המתימר ללמד על אופים. כלמר, אם המערכת הניסויית מאפשרת לחלקיקים להופיע בלבוש "גלי" אכן כך יראו התוצאות; אם כחלקיקים, התוצאות תלמדנה על האופי החלקיקי של האור. יוצא מכך איפוא שבגלל הדואליות הזו — הדו-פנים של האור — אי אפשר לשאול את השאלה הבסיסית: מהו האור "באמת". או במילים אחרות איננו יודעים ויתכן שגם לא נדע מהו האור באמת: "זרם של חלקיקים" כפי שהציע ניוטון או "מערך של גלים" כפי שהציע הויגנס (בן זמנו של ניוטון) ויאנג ופרנל כמאה שנים לאחריו. ובהשאלה למציאות הפיזיקאלית בכלל — היש —  אין אנו יודעים מה היא באמת, אלא לכל היותר, יש ביכולתנו לארגן אותה בהתאם לראית עולם כזו או אחרת. זוהי כמובן ההשקפה הקאנטיאנית המתארת את העולם אפיסטמית ולא כאונטולוגיה שאינה תמיד אפשרית; ואשר בענין האור נותנת במה להשקפותהמופיעות כסתירה מושגית מובהקת. בהקשר הרחב יותר ובאופן מטאפורי, בשאלות אשר בהן קימת מחלוקת עקרונית אך אין אפשרות לדעת את האמת מפני שאמת כזו אי אפשר שתתקים. ההסבר המסופק תלוי בנקודת המבט. ממש כמו האורקל של אפולו בדלפי, הסיבילה השתקנית שקצף עולה בזוויות פיה משאירה בידי השואל את הברירה בין המציאות הנעלמה לתעלומת הנמצא אך אינה שופכת אור על התולדה.

אני בוכה נהרות. אנני יכול לַחֲבֹשׁ את בכיי, נחילי נחלים זורמים מעיני. אני עומד מול ליקוי המאורות של בינתי ומחפש פרספקטיבה על מות בנימין.

אם נקודת המבט, הפרספקטיבה הניטשאנית, היא סוביקטיבית, המאורע הוא אוביקטיבי. כאשר תִּזְמֵן הגורל את בנימין והגב' D אל הגשר הצטלבו מסלולי חייהם לכדי עלילה דרמתית, הוא אל המות והיא בעקבותיו לחיים. ברשומה זו הגורל היא מטפורה לבמאי המבים את המחזה רב המשתתפים שאכנהו כאן הקיום האנושי. שני האנשים הללו, בנימין בני והגב'-D לא ידעו זו על זה אף חצי דבר. בינתים נוצר על הגשר פקק תנועה שלכד את עשרות כלי הרכב שהובילו בשעת ערב זו של יום שישי את הנוסעים לבתיהם אחרי יום עבודה. על הזירה משמשים הצופים הלכודים על בימת תיאטרון צרה זו כמקהלה בטרגדיה יונית.

ההסתברות ש-D, אשר כבר רכשה לעצמה כלי נשק להתאבדות לדעת, לְהִזְדַּמֵּן אל הגשר בדיוק בזמן שבו קפץ בני אל מותו היא לכל הדעות זניחה למרות שאינה ניתנת להערכה. מה שכן אפשר לאמר בפסקנות היא שתוצאת המאורע הזה היתה שנוי רדיקלי של תוכניותיה. שבועות מספר אחרי הלויתו פגשתי את D על הגשר. D סיפרה לי שהתפטרה מכלי הירי והחלה בטיפול תראפויטי. לעומת ההתחלה החדשה שהוענקה ל-D, בשבילנו, בראש ובראשונה הוריו ומשפחתו אך לא פחות מכך מוריו וחבריו מהווה מותו הבלתי צפוי של בנימין לא רק סוף מר לחיים צעירים ומלאי הבטחה כי אם מחלה קשה. מחלה שלעיתים נדמה שהיא סופנית. שאי אפשר להבריא ממנה. אנו שחשבנו שהחיים הם בסימן התחדשות מתמדת, מַבּוּעַ של אפשרויות עתידיות, עומדים לפתע אל מול שוקת שבורה, אָבֵלים וַחֲפוּיי ראש. הראש סחרחר ממחשבות המנסות להבין והלב נמחץ מלחץ הכאב המתמיד, רגשי האשם והגעגועים אל בננו. רק לפני כחודשיים, חיינו בעולם שבו אפשר היה לגשר על כל קונפליקט, למחול ולבקש מחילה, להתחיל מחדש יום נוסף בקיום האנושי. זה היה עולמנו והוא היה בבחינת מובן מאליו.

על מנת להתמודד עם עולם שאיבד באחת את מרכיב התבונה שהורגלנו אליו במהלך חיינו דרושות פרספקטיבות. מן הבחינה האופטית גרידא, מהמשאית הקלה שבה נהגה D על הגשר, הפוטונים שהביאו אל עיניה את מחזה הקפיצה של נערי מעל למעקה הגשר ואל הנהר, כמאה ועשרים רגל מתחתיו, הם פוטונים פיזיקלים. האשה האובדנית עצרה באחת את ריכבה ומהרה אל המעקה לחזות בדמות הטובעת. היא מתקשרת מיד לשרותי החירום וההצלה ונשארת שעות ארוכות על הגשר לעזור בחיפושים אחר הטבוע. כעבור כחמש שעות, בשעת לילה מאוחרת, היא מקבלת שיחת טלפון המודיעה לה על מציאת הגופה.הנער האלמוני לא נשא עליו כל תעודה מזהה וקביעת זהותו נדחתה לבוקר שלמחרת. במשך כל אותן שעות אנו ההורים המודאגים אשר תחילה יצאנו לחפש את הנער ובהמשך טילפנו למכרים וחברים לא מעלים על הדעת תרחיש כה דרמטי. אחר חצות יצאתי שוב לחפשו ברכב. כאשר שבתי הביתה כשעה לאחר מכן האם המודאגת מלמלה בצער: ״אני רוצה את ילדי בחזרה…״. ״אין סיבה לתחזיות דרמטיות, לפסימיזם״ אמרתי לה, ״לכול אדם יש אינסטיקנט מובנה לחיים״, והוספתי שקרוב לוודאי שישוב ולפנינו המטלה של איך להתמודד עם התפרצויותיו המרדניות בעתיד. אחר כך נרדמתי.

במהלך שנתי הטרופה הופיע לפני ״הבן האובד״ בחלום. תהליך ׳הראיה׳ המתרחש בחלום אינו מערב מושאים פיזיקלים ובודאי שלא פוטונים אמיתיים הנושאים אינפורמציה ממושאים אלו אל עיניו העצומות של המתבונן, אך המחזה המתגלה לחולם מנחיל לו פרספקטיבה. החוויה הפלסטית שניטשה מכנה בספרו ׳הולדת הטרגדיה׳ כאפולינית, משאירה רושם עמוק על החולם בריגוש הבלתי אמצעי שנגרם לו.

אם להשתמש בטרמינולוגיה הניטשאנית אודות העולם היווני העתיק, אפולון, אל הכוחות המעצבים, אל האור והיפעה, האחראי גם על הגדת העתידות, המציא  בשעת בוקר מוקדמת את בני בנימין בחלומי. אני שעדיין חייתי את אשלית העולם שלפני המות, אשר לא ידעתי על הטרגדיה שהתחוללה על הגשר בערב שלפני כן, חוויתי את שובו של הבן האובד כסימן טוב לבאות. אמנם הוא הופיע בחלומי חיוור ושותק עטוף בצער שאינו אופיני לו אך ראה, הוא שב. בחלומי, בנימין בני מתבונן בשתיקה בי ובאחיו הצעיר העסוקים בגלישה על המחשב המוצב על כוננית בחדר המגורים שמנגד לדלת הכניסה. התעוררתי מעודד וירדתי מחדר השינה אל המטבח להמשיך את מלאכת החיפושים. זמן קצר לאחר מכן צלצל פעמון הדלת ואשתי הכניסה הביתה את הבוחן הרפואי אשר דרש שאניח מיד לטלפון. החדשות הרעות על מותו של בנימין הורידו מסך שחור על עיני. אפלה כבדה השתלטה על מוחי. כך נולדה הטרגדיה. כך הובאו הסבל והייסורים שכעת דומה שאין האדם יכול לעמוד בהם, מעולם הטרגדיה היונית — עולם אקראי ובלתי צודק הנשלט בידי אלים גַּחְמָנִיִים — אל פתח ביתי, אל חיי הקטנים.

עתה מתבקשת הפרספקטיבה הניטשאנית של 'לְמָה' לחיות המאפשרת לשאת את 'האיך'. וכמי שמתקשה למצוא את הפרספקטיבה הזו אני שוקע בעינים דומעות אל חווית האבל, רובי ככולי, כדי שלא אשמש בה צופה בלבד; ממש לפי המלצתו בחיבור –"אנושי, אנושי מדי". כחודש אחרי מותו של בני נערך רסיטל סוף השנה בסטודיו לויולה של מורו. לפי דברי אמה של S הצעירה, שהיתה מאוהבת בבנימין, S ביקשה את עזרתו בביצוע היצירה שהוטל עליה לנגן ברסיטל. מורו של בנימין סיפר לנו שהביצוע רב הביטוי שלא היה אופיני לנערה צעירה זו, נשמע ממש כשם שנשמעה הויולה תחת ידיו של בנימין.  האם מקרה D וזה של S מספקים נקודת התחלה לפרספקטיבה? האם זוהי 'אלמותו' של בני אשר השיב לעולם האמת — עולם האטומים — את אפרו, אך נשמתו מאפשרת חיים חדשים. חיי יצירה. חיים בהשראת אישיותו. דמות אלמונית ל-D ומושא התאהבות ל-S.

כאשר האדם משתעשע עם הרעיון שלחייו אין ערך הוא אינו זקוק יותר לפרספקטיבה אחרת מהחידלון. ממחקרנו החובבני על אובדנות בגיל העשרה למדנו שלמעשה עצמו קודם תהליך קצר או ארוך, קונקרטי או מופשט במידה כזו או אחרת, המכונה אידאיזציה — יצירת מחשבות ודמיונות אודות התאבדות. בשלבים מתקדמים הקורבן נוטה לנתק עצמו ממשפחתו ומחבריו והצעד האחרון אשר יכול להתמהמה או לא להתרחש כלל יכול להיות אימפולסיבי — כבהתפרצות זעם. ככלל התנהגות המתאימה לתפיסה הטוענת שמוחו של המתבגר סובל מחוסר איזון כתוצאה מהעדר לכידות פיזיולוגית בין האונה הקדמית למערכת הלימבית. הראשונה מספקת את יכולות השיפוט, השניה בה מתחוללים ומווסתים הרגשות. תהיה הפרספקטיבה הפוזיטיבסטית הזו קרובה ככל שנרצה אל "המציאות" אין היא מלמדת על מה "באמת" מתרחש במוחו של הקורבן, שהרי אי אפשר לקרוא את מחשבותיו. כאשר הקורבן מחליט לחדול שאלת "החיים שלאחר המות" מורשת לשאריו הקרובים. לרקמה החברתית שבתוכה גדל — הוריו ומשפחתו, חבריו, מכריו ומוריו.

החיים שלאחר המות הם כאן. בלילה, במיטה בהתעוררי כבד לב. בבוקר, במקלחת עם התפרצויות הבכי הראשונות. במהלך היום, מאחורי מסך המשקפים הכהים המסתיר את העינים. קשה מאוד להסתגל לחיים שלאחר המות. החיים שלפני המות מתבוננים בי מאלבומי התמונות, מן הרשימות שכתב וקטעי המוזיקה שהלחין במעין אובססיה דיוניסית. איני מסוגל לקבל את מותו כעובדה מוגמרת. אני רוכב על אופני מרחק של כששה מיילים אל בית הקברות. בדרכי אני חוצה את הנהר שאליו השליך את חייו — כלי הנשק שבו השלים את זממו האובדני — היאוש משתלט עלי. במעלה הגבעה אני נאלץ להפסיק את מר בכיי בגלל המאמץ הכרוך בטיפוס. אני עומד מול קברו הטרי שעדין לא הותקנה עליו מצבה ובוכה. אלו החיים שלאחר המות. והסכנה האורבת בחיים אלו היא התחושה המובילה לטלאולוגיה שהחיים שלפני המוות הובילו אל המות.

ביסוד מושג האלמות נמצאת השאיפה לנצחיות — "כיבוש החומריות". אצל קאנט הנשמה בת האלמות נגזרת מן הציווי המוסרי אשר אינו מושג בשלמות ומשום כך נאלצת הנשמה לטרוח להשיגו לנצח. כאן אף נכנס האלוהים כבדלת אחורית ועולמות-אחרים-שמעבר מתחברים לפתע אל השמים המכוכבים. ניטשה דחה מכל וכול את עולם הצללים של המטאפיזיקה אך לא ויתר על השאיפה לנצחיות. לאור זאת אפשר אולי להבין את עקרון "החזרה הנצחית של הזהה" אשר בא אליו ב-1881 כאשר טייל בסביבות אגם ולפתע נעצר אל מול סלע עצום בצורת פירמידה. לימים ניסה ניטשה לפתח את הרעיון על בסיס מדעי בהשראת האסטרונום והמדען רוג'רו ג'וזפה בוסקוביץ' (1787 — 1711). עקרון החזרה הנצחית מניח שהכול שב וחוזר על עצמו כהעתק מדויק במהלך האינסופי של הזמן. שבחיים אלו אשר בהם הנך גרגר בשעון החול תשוב ותיסחף אל התחתית שוב ושוב עם היפוכו של השעון.

לא! לא ולא! אנני יכול לקבל את המטאפיזיקה הניטשאנית הזאת. לא את זאת ולא את החזרה בתשובה. אני אומר את הקדיש על בני כמהלך קנטיאני. כפרספקטיבה על החידלון. בני השיב טרם זמנו את אפרו — אשר רובו ככולו נוצר במעבי הכוכבים הרחוקים — לבריאה, ובכך חדל האני שלו להתקים. אך אהבתי אליו אינה חדלה. גם לא תחדל. במובנים רבים זו היתה תאונה. יתכן שגם הבריאה הינה אלא מאורע אקראי. גם אם אפשר שהכל יכול לחזור על עצמו ובאינסוף יקומים מקבילים, איך אפשר שאותן מחשבות, שאותה תודעה, שבדיוק אותם מוחות יבראו כדי להכיל אותם? הן אנו, האדם, רק תחנה אנו אל העל-אדם; שאהבתו אינה תלויה בדבר, שהיא אהבה לשמה. לא! אנני מבקש גאולה. איני מבקש נחמה מטאפיזית. זאת הפרספקטיבה שלי, למרות התוהו ובוהו והחשיכה שאליהם נשמטו חיי.

ניחא, אני אומר לעצמי, אפילו אם הדמון הניטשאני יבוא לבקרני באישון לילה ויאיים עלי במחזוריות האינסופית המטפיזית שלו. גם אז הרי זו אהבת הנצח אל בנימין השבה ונולדת מחדש. שאף אם איאלץ לאבדו חזור ואבד לעולם לא תֶּאֱבַד אהבתי אליו.

שבירת כלים

21 יול

שבירת כלים
לפנים היינו כּכלים שלובים
אמנם לפעמים היו מתעבים
מִשְׁקעים בנימים הדקים
המחברים הורים ובנים
שמנעו מן הנוזלים החיוניים
לזרום מבלי הפרעה
אפשר שגם נבקעו סדקים
אך לא העלנו בדעתנו שבירה

אך לא
תמיד בעוברי ליד הנהר
אראה לנגד עיני את הנער
נערי היקר נופל מן הגשר
נחבט בפנים, טובע, בלי פשר
אני עומד חסר אונים ובוכה
אני יודע, שאילו היה מתמזל לו מזלו
היה יוצא מן המים הקרים
חוזר הביתה בצעדים קלים
אל הוריו המודאגים, אל אחיו הקטן
ואני לא היתי עומד כאן
ומקלל את מר גורלו. אך לא

לא כך חפצתי
אני עומד על הגשר ומבקש פשר
בעל מום אנוכי, ליבי נעקר מתוכי
כך אבהה אל המים חבול ומוכה
אפס כי, לא כך חפצתי אני עונה לזרתוסתרא
אמנם ביקשתי שנערי יעבור עלי כעל גשר
אך אילו רק יכולתי היתי נותן את מותי תחתיו לגאולה
לא! אני מוחה נגד השד המבקש לבחון את פשר
חיי כנגד עקרון החזרה הנצחית של הזהה

מְנוּחָה נכונה

19 יול

מְנוּחָה נכונה

אני מקטלג את כל המסלולים בהם הייתָ יכול לנוע נְכוֹחָה בחייך הקצרים;

אני מפרק את הזמן לגורמים; ארועים המשובצים בכרונולוגיה שבין לידתך למותך;

אני מביט בהם כְּבתַּהֲלוּכָה ארוכה; כמעט אינסופית; הזיה בת מניה של הרגעים

שחלקתי עימך; זו דרכי להיפרד ממך לעולמים; לתת לך לנוח מְנוּחָה נכונה;

להפסיק להטריד אותך בשאלות חסרות מובן, כגון, מה… היה יכול לקרות אם

כלים שלובים

17 יול

מים. בעיר בה אנו מתגוררים עובר נהר המבתר אותה לרובעים שממערב וממזרח לנהר. חייו היומיומיים היו מתנהלים בעיקר ברובע המזרחי. עכשיו חיינו מבותרים בין הזמן שלפני מותו ושלאחריו. בין גדות הנהר הרחב מתוח גשר בגובה של כמאה ועשרים רגל מעל למים. בין חיינו מלפנים לחיים שלפנינו עומד קיר בלתי עביר מותו הפתאומי של בנינו בנימין. כעשרה ימים אחרי שובי הביתה מהעדרות של כשבועים וחצי שבהם טיפלתי באבי, מת בני בנימין מות בלתי צפוי. קפיצתו אל מותו — מה שהוא כינה באחד מפזמוניו ״קפיצה של אמונה״ — leap of faith — התרחשה בצעד זריז והחלטי, כך לפחות לפי דבריה של האשה שהיתה עדת ראיה לארוע. אתמול נפגשנו איתה והיא גוללה לפנינו את סיפור המעשה. ״הוא הציל את חיי״ היא טוענת. תמונת קלסתרו שלקחה איתה מן האזכרה שנערכה לכבודו מוצמדת אל דלת המקרר שלה. על קידמת גופה תלוי צלב גדול. ״אני לא יודעת מה אמונתכם״ היא אומרת ״אך דעו שהילד שלכם נמצא במקום טוב״. היא ממשיכה, ״עליכם לזכור את האיש הצעיר והנפלא שבתמונה, לא את זה שאיבד את התבונה״. אני: ״הבעיה היא שהנער שקפץ לנהר לקח איתו את הילד שלנו״. פעם כשעוד היה פעוט לקחנו אותו לפארק השכונתי. למרות שהיה ילד אנרגטי הביע את דעתו על אחד הילדים שרץ בפראות על מבני המשחקים — Das ist nicht unser Kind — זה לא הילד שלנו. כך אמר.

מים, מים רבים זורמים מעיני. חיי נעצרו בחריקת בלמים. אני מדמיין לעצמי את נערי הגבוה והנאה רץ לאורך הגשר… ובוכה. לפי דבריה כמאה וחמישים רגל לפני הגדה הוא פנה אל קצה המדרכה והיא שחששה פן פניו אל הכביש לחצה באחת על דוושת הבלימה ״הוא קפץ מעל למעקה… זה רק בגובה המותניים״. האשה מהרה לצאת מן המשאית הקלהשלה וראתה אותו טובע במים הירקרקים. אימו אומרת: "אולי זאת הייתה תאונה. איש צעיר על סף התבונה, מלא בסמים נבהל מחריקת הבלמים". הנער שלט בשלוש שפות. האם שלמדה סינית בצעירותה לימדה אותו את המשפט הראשון ששיננה, "אני המורה אתה התלמיד" — Wǒ shì yī míng xuéshēng, nǐ de lǎoshī — את המשפט הזה סרס למה שנשמע בשפת אימו כ-נִישְׁ זוֹ שְׁלָאוּשֶׁה — "לא כל כך מחוכם". וִירְקְלִיךְ (באמת) נִישְׁ זוֹ שְׁלָאוּשֶׁה, אנחנו אומרים זה לזו ומוחים דמעות. לאן אתה ממהר בני? ממה אתה נמלט בצעד כה החלטי? אולי בכלל לא ביקש לשים קץ לחייו? הן קודם חצה את הגשר מערבה מבלי לקפוץ. בדרכו חזרה מזרחה ממש לקראת הגדה נקט במה שנראה כמהלך אימפולסיבי. הן היה ידוע באופיו הפזיז והפַּרצָנִי. אולי האמין שיצא מן המים בריא ושלם, הן היה שחיין טוב שלא ידע פחד. שאלות שאין עליהן תשובות. בעוד כחודש נקבל את ממצאי הבחינה של דמו. הבוחן הרפואי אמר לי שהם יחפשו עקבות של כל הסמים שמתגלגלים ברחוב. על גופתו נמצאה מקטרת עישון וקופסא ריקה שכפי הנראה הכילה מריחואנה.

היום אפגוש אותה על הגשר. "אני הולכת לשם לעיתים תכופות לדבר איתו", האישה אמרה אתמול. אקרא לה D. בעבר הייתה D מכורה להרואין, "אני כבר נקיה כמה שנים", היא אומרת.

היא מחנה את המשאית הקלה ופוסעת במעלה הרחוב אל הגשר. היא מתנועעת בכבדות, אתמול הבחנתי בצלקת עגולה באזור פיקת הברך המעידה על החלפת מפרק. הדמות הכבדה בשיער שיבה גזוז ובחולצה הוורודה שלבשה לגופה אתמול מתקדמת אלי באיטיות. D מסמנת לי לעצור ואני מחכה לה באיזור המשוער – כמאה וחמישים רגל מן החוף. לא, היא בלמה את הרכב רק אחרי שראתה שקפץ. היא ראתה אותו "רץ לפניה מרחק של (מה שנראה) כחמישים יארד, על ראשו מצנפת הטרֵנִינג. הוא קפץ קפיצת ראש". היא רצה למעקה וראתה אותו שוקע למים. אחרי שהתקשרה לשרותי ההצלה השוטרים החזיקו אותה שעות ארוכות כדי שתעזור לזהות את מקום הנפילה.  אני: "באיזה מובן הוא הציל את חייך?". היא בחיוך: "…חשבתי על התאבדות". לשאלתי כמה אימננטי זה היה היא אומרת:"כבר קניתי רובה". התנועה זורמת בסאון על הגשר. אני מבקש שתחזור על דבריה. "כבר קניתי רובה אבל התפטרתי ממנו אחרי המאורע. אני מבקרת אצל מטפל וזה הולך טוב". אני נזכר שאתמול סיפרה שהיא לא עוזבת את עבודתה לפני שש בערב אך באותו היום התזדמנה לגשר מוקדם מהרגיל. הגשר נמצא כמהלך חצי שעה בצעדה מהירה מן הבית. בנימין חמק מן הבית בסביבות השעה 5:10 וכארבעים וחמש דקות אחר כך התקבלה שיחת הטלפון שלה בשרותי ההצלה. גם היא קוראת לגשר בשם בני. "אני לא יודעת מה קרה אצלך בבית אבל אני רוצה שתדע שזו לא אשמתך… דע לך שאני מזכירה אותו ואותכם בתפילותי יום יום" אנחנו נפרדים בחיבוק.

עלי להיזהר בקפיצה למסקנות. הפסוק מספר עמוס, הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ, מיצג השקפת עולם שהפטאליזם שלה זר לי. תמיד נזהרתי מן הקסם שבמושג ההשגחה העליונה מחשש שיתגלה כמקסם שוא. אך כבר ברור על פניו שהגב' D ואני נמצאים במצב של כלים שלובים. על כך אמר לי אתמול חיים,  חבר המשפחה, "מדהים איך גורלות מתנגשים".  השכם בבוקר אני קם לאומללותי ונזכר בדבריה על הגשר, "אילו רק יכולתי לקחת מעט מכאבך". על כך עניתי לה מניה וביה, "לא D, זה הכאב שלי. אלה הם חיי".  בשיחה עם חברת משפחה שהיא פסכיאטרית במקצועה עלה ענין הסימנים. רמזתי לה שבמחשבתי צצים ועולים "סימנים" שנתגלו לי כביכול ואשר היו עתידים ללמד אותי על הדרמה העומדת להתרחש. אני שוב חוזר לעמוס — "כי לא יעשה אדני יהוה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". אני כמובן איני נביא. ביני ובין יהוה אין ולא היה שום קשר אמיץ, אם כי בנעורי בגיל מקביל לגילו של בנימין הייתי משוכנע שאקבל מאלוהים מסרים. אני מודע לכך שבמציאות המורכבת המשמשת כיריעת המאורעות לחיינו בחלל ובזמן (מושג השאול מהפיזיקה), ובעת ובעונה אחת הקלעים והתכריכים, אפשר לחשב הסתברויות ולחקור סטטיסטיקה של מסלולי הגורל; ובכל זאת תחושת "הסימנים" אינה מרפה ממני. שרה, הפסכיאטרית, טוענת שזו תופעה מוכרת המלווה את הטראומה העמוקה שעוברים שארי הבשר, הניצולים; ובכן כשר, אך מה ההסתברות ש-D גמולת הרואין שכבר רכשה אקדח כדי לשים קץ לחייה תעזוב את המשרד שלא כהרגלה לפני הזמן ותחזה במו עיניה בנער הרץ בצעד נמרץ על הגשר, עליו היא עוברת יום ביומו, וממש מול עיניה תראה כיצד הוא פונה בפניה חדה אל שולי המדרכה וקופץ ראש אל הנהר?

חיים שהוא גמלאי ובשל כך מצא לעיתים קרובות זמן לחברת הילדים היה רופא במקצועו, רופא משפחה. בנימין שעסק בכתיבה ובהלחנה שיתף אותו בטקסטים שכתב. לנו, הוריו, הוא הראה רק פזמון אחד — "אהבה אבודה", Love Lost — אשר תעד את אהבתו הנכזבת. כחודש לפני קפיצתו הוא הוציא לאור את מה שנקרא בז'רגון העכשווי "טייפ מעורב". ההצלחה של הטייפ בביה"ס הייתה גורפת. תלמידים ומורים כאחד אהבו והעריכו את היצירה הבנימינית שהיום נקראת ונשמעת מאנית. איש לא ראה בטקסטים הקודרים סימנים של דכאון ובוודאי שלא הילך רוח אובדני. אנו שתמכנו בעשיתו היצירתית שרכשנו בשבילו את הציוד להקלטה ראינו בה ערוץ חיובי לעיבוד קשיי ההתבגרות. לא רציתי בשום פנים ואופן להתערב במהלך יצירתו. ביקשתי להשאיר לו מרחב תנועה שבו יוכל לגלות ולפתח את עצמאותו.

על שאלת ערך החיים — the point of life — כתב בני — Waste away to replace our pay with hastily laden containers of fodder for our ashtray — כמי שנהנה מלוא החיך מאומצות בשר עסיסיות קשה לקבל זאת כמשפט מפתח. על הבנת החיים הוא כותב — Am I…just…an idiot?? Life is strange…can I know…what it really is?This Friday night, bites, can’t see the night sky Show me the light, I, don’t wanna fight life .

מבחינתה של D מותו של הנער, שלפני שלמדה להכירו היה בבחינת דמות אלמונית, הפך בשבילה את היוצרות. אולי לא מצאה ערך אך מצאה השגחה. "כך רצה האלוהים" היא כתבה לי במסנג'ר. D מצאה כוחות מחודשים בתוכה על מנת "להילחם בחיים". האם זה מעניק ערך למותו? ובאמצעות זאת לחייו? כמה אנשים עוסקים בהצלת (אפילו) נפש אחת (בלבד)? העובדה שלא בחר בכך הופכת את השאלה לשנויה במחלוקת. האם הוא קרבן של אותה השגחה עליונה אשר זימנה את השניים יחדיו? מה שמציע שההשגחה הינה סלקטיבית ואיסטניסית בטעמה. הרעיון המתחרה שמדובר במאורע אקראי שעליו יש סטטיסטיקה מסוימת נראה הרבה יותר הגיוני ולפחות תבוני.

למשפחות שכולות שאיבדו את בניהם למלחמה, למחלה או לתאונה ישנו צד שלישי שעליו אפשר לגולל את האשמה. אפשר לכעוס על מחרחרי המלחמה, על רשלנות הצדדים המעורבים בתאונה או קוצר היד של הרופאים. אך איך אפשר לכעוס על הנער הצעיר שבמו ידיו הביא קץ לחייו. איך אפשר להתחשבן עם אדם המוותר על הרכוש היקר ביותר שברשותו? וגם שכביכול עשה זאת מרצונו החופשי, בהעדר מכתב המסביר את המעשה איך אפשר להוכיח שפעל מרצונו ושרצון זה היה חופשי מהשפעה כלשהי, בן של סמים או הורמונים? הרקליטוס טען שאופיו של האדם הינו גורלו ואף יעודו. האם הרצון חופשי מן האופי? הן אופיו של המתבגר נמצא בהתהוות.

האם הנער המחונן והרגיש הזה שניגן מזיכרון את השאקונה של באך עמד על סף מחלת נפש? כשם שטען לפני אחד המטפלים שפגשתי, או שיש לכך סיבות פיזיולוגיות? האופיניות לשכבת הגיל המדוברת. הסטטיסטיקה מלמדת שלפחות אחד מ-13 צעירים בקבוצת הגילאים הזו מועדים לנסיון התאבדות. האם זה מעיד על מצבו הנפשי של המתבגר הגנרי? האם תקופת גיל ההתבגרות מהווה סיכון רפואי לסיכויי השרידות של האדם הצעיר? אצטט ממאמר שפורסם בעיתון הרפואי, World Psychiatry, משנת 2005 המסכם נתוני התאבדות לקבוצת הגילאים 15-19 בארצות מפותחות ומתפתחות: "At least a million people are estimated to die annually from suicide worldwide . Many more people, especially the young and middle-aged, attempt suicide ."

במאמר שפורסם ביוני שנה זו בסיינטיפיק אמריקן המתאר את תהליך האינטגרציה שמתרחש במהלך התפתחות המוח של בני העשרה תחת הכותרת, Risky Teen Behavior Is Driven by an Imbalance in Brain Development וכותרת משנה, A mismatch in the maturation of brain networks leaves adolescents open to risky behavior but also allows for leaps in cognition and adaptability,  המחבר מציע נקודת מבט פיזולוגית על מוחו של המתבגר.
המחקר מסתמך על סריקות מוח ב-MRI של תאומים ויחידים ומלמד שהמוח האנושי עובר שלב חשוב מאוד בהתפתחות המערכת המוחית המתבטאת בעיבוי נרחב של קשרים סינפתיים המגדילים את כושר החשיבה באופן בולט — Like Michelangelo’s David emerging from a block of marble, many cognitive advances arise during a sculpting process in which unused or maladaptive brain cell connections are pruned away –התפתחות שלצידה סיכונים רבים בן היתר של התנהגות אימפולסיבית.

בעירנו הסטטיסטיקה מלמדת שאיבוד לדעת מהווה את הגורם השני בתכיפותו למוות של בני הטפשעשרה. למחרת יום מותו הסטטיסטיקה דפקה באצבעות קרות על דלת בתינו והבוחן הרפואי הודיע לנו את הבשורה המרה. אבל מדוע זה קרה לנו? אנו שואלים בחוסר אמון. ובזה אנחנו מתכוונים כמובן לשאלה הקשה: איך תרמנו לכך, במה אשמנו? לא במימד הדתי של בעית האשם אלא מתוך חוסר אונים של הורים אשר לא חסו לרגע על המאמץ ולו הקטן ביותר לתרום לאושרו. האם זו המלאנכוליה הטבועה בי? אני שואל את עצמי. האם זה הזעם שמדי פעם פרץ מתוכי בתגובה לתסכול המתמיד שמאתגר את חיי, את חיינו, חיי האדם. קאנט שואל את השאלה הבסיסית "מהו האדם?", דהיינו, מה הוא יכול לדעת, מה עליו לעשות ולמה הוא יכול לקוות. בני לא אהב פילוסופיה. גם אי אפשר היה לדרוש ממנו שיקרא או יבין את עבודת חייו של איש מבוגר שהתפנית התודעתית שלו, כשם שהיא מתבטאת "בביקורת התבונה הטהורה", התרחשה אצלו בעשור החמישי לחייו.

האם ענה בני על השאלה הקאנטיאנית במעשהו הפזיז? אחד מחבריו היותר קרובים סיפר לנו שכאשר דיברו פעם על איבוד לדעת, בנימין הודיע נחרצות שלעולם לא יוכל לעשות זאת למשפחתו.

תמונת דיוקנו של בנימין עומדת סמוך לזו של הורי זמן קצר אחרי נישואיהם. כאשר הבאתי אותה מעיזבונו של אבי אשתי העירה על הדמיון הבולט בין הבן לסב המופיע בתמונה כאיש צעיר בשנות העשרים לחייו. בנימין היה שחקן שח מבריק. כבר בגיל 8 הצליח לנצח את סבו אשר טען שהתבלבל בין רץ לרגלי. אבי נחשב לשחקן שח חריף ומפולפל ועד סוף ימיו שיחק עם עצמו כאשר לא מצא שותפים למשחק. אפילו בימיו האחרונים ביקש שאביא את הלוח והכלים כדי "שנשחק קצת". כילד מעולם לא השגתי אצלו אפילו תיקו גם שנתן לי צריח או שנים כיתרון וכבוגר לא התענינתי מספיק במשחק. את הלוח והכלים אשר בהם שיחקו אבי ובני הבאתי הביתה כמתנת פרידה לבני. בנימין לא העלה את הסט לחדרו, לא הכריז עליו בעלות. כאשר נפלט מפי ש-'סבא ניסה להתאבד' הוא הביט בי מופתע, הסיר את משקפיו, מחה את דמעות עיניו ועזב את השולחן בדממה. סט השחמט מונח עדיין בחדר המגורים כאבן שאין לה הופכין.  כאיש צעיר ביקשתי "לפדות" את אבי מעברו המר, להעניק לו עתיד מחודש. הייתי מדמה לעצמי איך אהיה לאיכר והוא יהיה עוזרי במשק. אך כאשר הציע לי שירכוש משק חקלאי עבורי נתמלאתי חשש מן השותפות — ביקשתי להתנתק ממנו. סרבתי לקרוא את שם ביתי אשר נולדה בתקופה זו על שם אימו שנספתה בטרבלינקה. הורי קיבלו באהבה רבה את אשתי הראשונה ואימי הייתה מאוד קרובה לביתי. גם את האשה אשר פגשתי שנים רבות לאחר הגרושין קיבלו הורי באהבה מופגנת. עובדת היותה גרמניה לא גרמה להם אף שמץ של אי-נוחות. ביני לבין עצמי חשבתי שבנימין מהווה את התשובה המוחצת לשואה — תשובה בדמות בשר ודם — לידה במקום מוות אפל ומכוער. אהבה ומשפחה כתשובה לשנאה וטבח חפים מפשע. 'כך אנו סוגרים מעגל', חשבתי לעצמי, יורים חיצי תקווה אל העתיד במקום הרעל שפיעפע בעבר הקודר אשר פגע במשפחותינו, שלה ושלי.

בילדותי אבי נהג לספר על תלאותיו בצבא האדום. על אנשים מבוגרים וחסונים ממנו שלא יכלו לסבול יותר את זוועות מלחמת העולם השניה ושמו קץ לחייהם באמצעות נשקם האישי. עכשיו אני כבר לא זוכר אם סיפרתי לבנימין על תגובת אבי הישיש בן ה-92 כאשר הודעתי לו שניסה לשים קץ לחייו. תחילה חוסר אמון מוחלט ולאחר מכן: "אביך מוכרח להיות מטורף… אני מבטיח לך שלא אעשה זאת שנית", כך אמר אחרי שהתעורר משלושה ימי תִרדֶמֶת. אכן, הסטטיסטיקה מלמדת שניצולים שניסו לאבד עצמם לדעת בקפיצה מהגולדן גייט הביעו חרטה על מעשיהם ורובם הגדול, יותר מ-90% מהם, לא ניסו זאת שנית. בפלוגת השיריון בה שרתתי היה תותחן שאביו היה ניצול אושביץ דבר שלא מנע ממנו לאבד עצמו לדעת. גם דודי שעבר את "מסלול השואה" התאבד בשנות השלושים לחייו. ב-"הזהו האדם?" פרימו לוי כותב: "לעולם יחתור אדם להשיג את מטרותיו רק באמצעים המתאימים: מי שטועה משלם את המחיר." בנימין בני, מה היו מטרותיך?

בנימין קרא את הספר וניתח אותו עם אימו, שהיא פרופסור לספרות. בשיחתם הדגיש את הריחוק המדעי של לוי מן המציאות המרה באושביץ לצד שאריות הצלם האנושי שעוד נותרו בכמה מן האסירים ואשר תמכו איש ברעהו, כיסודות המסבירים את סוד שרידותו. בנו של פרימו לוי, רנצו, הסביר את נפילתו אל מותו הבלתי צפוי מדירתו שבקומה השלישית במילים הבאות: "עכשיו כולם רוצים להבין, לתפוס, לחקור. אני חושב שאבי כבר כתב את המערכה האחרונה לקיומו. קרא את המסקנה של 'ההפוגה' ותבין." למרות זאת, מאופי מותו של לוי, דקות ספורות אחרי שקיבל לידיו באדיבות ובחיוך את הדואר מן השוערת היודעת לספר על מצב רוח רגיל, יש החולקים על נסיבות המוות כהתאבדות לדעת ומאמינים שזו היתה מעידה. הן גם קורט וונגוט בן ה-84 מעד על כבש המדרגות בביתו ומת שבועות אחדים לאחר מכן מפגיעות במוחו. בנימין מאוד אהב את "בית מטבחיים 5" של וונגוט.

בני לא הראה סימני אובדנות או תבוסתנות כלשהי. הוא היה בעל אופי לוחמני ובלתי מתפשר. איש לא העלה על דעתו שזה יהיה סופה של השאלה "מיהו האדם בנימין". באזכרה שנערכה לכבודו נגנו כעשרים תלמידי הסטודיו של המורה שלו לויולה את הווריאציה "נמרוד" מ-"אניגמה" של אלגר.  מותו הבלתי צפוי היה וישאר תעלומה בחיינו.

החיים משאירים עקבות בתמונות ובאלבומים דיגיטאלים. הכאב מתחפר בלב בבונקרים ומחילות תת-עוריות. יום יום אני עובר על סף חדרו, כינורו שנדם שוכן באריזה, "הדוב הגדול" על מיטתו הריקה. אני מקשיב לקולו המתלונן בראפ זעפני, בולמוס צפוף מילים על קשיי החיים — Bitch — הוא מכנה אותם. אני מעלעל בדפיו. לעבודת גמר בספרות כתב מאמר קצר על השימוש במטפורת הכלב "במשפט" של קפקא.  לדבריו האדם מורד לדרגת כלב הנאלץ לציית למערכת רודנית המושלת בחייו. את "הכלבה" זרק לנהר והאדווה שיצר היכתה גלים. מותו הבלתי צפוי הותיר קהל גדול של אבלים. מאות אנשים באו להלוויתו ולאזכרה שערכו חברים לכבודו ברובע המזרחי של הנהר. אילו רק ידע עד כמה אהבה אותו הכלבה… בנימין, בנימין בני מי יתן מותי תחתיך.

מים. מים רבים יעברו בנהר, ובמעינות, ובנחלים הנשפכים אליו. אך אתה לא תוכל לטבול בו שנית ולא רק מפני שזה אינו אותו הנהר. ולא רק מפני שהכל זורם. אלא מפני שאינך. ימים רבים יעברו עד אשר ישכח הכאב אך לעולם לא נשכחך. אילו רק ידעת שיש אל מי לפנות, שחיינו הקטנים, ככלים השלובים זה בזה והנוזל הזורם בהם היא האהבה, אהבה שאינה תלויה בדבר — אהבת ההורים — כי גשרים בני נבנים על מנת לצמצם את הפער.

היום קיבלנו אישור מעבדתי על הימצאות קנבינואידים בדם ובשתן של בנימין. הרופא החוקר קבע את סיבת מותו כטביעה.

דִּבְרֵי סְרַק

17 יול

דִּבְרֵי סְרַק

שוב אני חושב על אלמותך; הן כילד עטף אותך

מעין אור. עורך הקורן, עיניך הנבונות; קטעי משפטים

מבריקים העולים בזיכרוני ומכים כברק; הן כל זה

חדר אל ליבות הסובבים אותך; חישמל אותם; שקע

תחת עורם. יצר בהם זיכרון אקראי אך יקר ולו רק

שבכך נשלול את מותך הפתאומי או נקבלו כדבר סְרַק

על קברך הטרי

16 יול

על קברך הטרי

ככה זה היה צריך לעבוד: אתה היית אמור לקרוא קדיש על קברי

אמנם ביני לבין הגורל הבלתי נמנע הזה העובר דרך כל בשר

עוד היה צפוי גם לנו עתיד ארוך ומאושר, כמובן, במידת האפשר.

הכל עוד היה אפשרי. אך ראה המוות כבר שוכן בקירבי

ככה זה אמור היה להיות. הן ניסינו למנוע מראש הפתעות

בלתי נעימות. אך ראה הן באו מתדפקות על דלתינו בבשורות

מפחידות. ככה זה לא היה צריך לקרות שאני אנשק את מצחך הקר

שאמרר בבכי על מותך הנמהר שאקרא קדיש על קברך הטרי

כשם שכשלשה שבועות קודם לכן עשיתי על קיברו של אבי