ארכיון | אוגוסט, 2015

אפשרי

29 אוג

הונאה!
בני איבד עצמו לדעת ואני איבדתי אותו;
אני שואל את מלאכי החבלה שליווהו בדרכו
האחרונה: של מי גָּדַל הסבל, שלי או שלו?
איך אמדוד את אובדני באובדנו?
הזו מידה כנגד מידה? לא כי זוהי הונאה!

משפחות האדמה
ככל המשפחות האומללות אשר על האדמה
גם אנו אומללים על פי דרכינו; שלפנינו לפחות
עוד פתוחות אפשרויות; מסלולים סמוים; חלומות;
אמנם אנו נופלים אל בורות עמוקים; מתגלגלים
בביבים ובאשפתות; אך עדיין ליבנו פועם; עודינו
קורבנות לאשליות מזוגגות על חיים אפשריים;
על משמעות הצלקות. לעומת זאת דרכיך
חסומות כולן בד' אמות הנדל"ן בבית עולם
של קברך; שש אמות מתחת לאדמה.

סוס עץ
לאוּקוֹן, בר מזל הינך שנחשים חנקוך
אותך והבנים; שלא נדרשת לראות
את איליום עירך אחוזת להבות בגלל סוס עץ;
לאוּקוֹן, האלים ששמוך נביא ויועץ הביאוך את הקץ

שמח בגורלך כוהן לאפולו; שמילאת חובתך
וירית חץ; לעומתך, אני אפילו לא הבחנתי
שסוס הוכנס אל בֵּיתי; וכאשר טִבֵּעַ את בני
כל שביקשתי היה להמיר את מוֹתו במוּתי

חִידָת הַכֶלֶב הַחַי:
מִמַפֶּלֶת-הָאַרְיֵה הַמֵּת לא יֶצֶא מָתוֹק
כִּי-יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם כִּי-עֵת וָפֶגַע
יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם, הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד
כֹּל יְמֵי הֶבְלָם וּמֶה עַז הכאב כִּי הוּא חֶלְקָם

אפשרי
אני אומר לעצמי:
אפשרי שנפשך הקרועה מגופך רוקמת בי עור וגידים
שנשמת אפך הטבועה מרעידה את מיתרי ליבי הפרומים
שרוחך מנשבת במפרשי הקרועים

אני כותב את המילים הללו וחושב לעצמי:
כאן על שפת ים העצב האינסופי על גרגרי החול הרבים
מספור; לפני עוד דרך ארוכה. אמנם השנים, הימים, הרגעים,
ספורים; אך הנה אני נכון להשיק את ספינת חיי הרעועים
להורידה אל המשברים, אל המסע שאינו מסתיים בחוף מבטחים

אני מניח את התבונה שזנחת בקרן פינה — ציוד חרום לעת צרה:
בבטן האניה אני טוען צידה לדרך, מטענים למכביר. חלקם
ארוזים בחבילות מוכנות לשימוש במהלך השעות הקשות, בעתות מבחן,
חלקם בתפזורת, לשימוש מידי, גרגרים ופקעות, זרעים של אהבה

אני מדמה לעצמי:
שבעולם הזה הגשמי, את מקומם של המלחים על סירתי הצנועה,
ממלא צוות של מלאכים — משרתים בלתי נלאים של סבלנות וענוה;
לא היצורים המכונפים, הכרובים וחיות הקודש, הן זה עולם של חולין וחולָיׅם;
אולי הינם אותם המלאכים המחויכים, שהיתה מעורר בנגינתך, מפויסים ברוחך

מודעות פרסומת

תנצב"ה

28 אוג

תנצב"ה
לאן שאנחנו הולכים אנו לוקחים איתנו את זִכְרֶךָ בִּצְרוֹר הַחַיִּים
כבכלים שלובים בנפשנו. כִּי אנו הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁהַמֵּתִים יוֹשְׁבֵי חָדֶל;
שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים; אנו הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁתַּחַת הַשָּׁמֶשׁ הַכֹּל הָבֶל;
ואתה מְאוּמָה; שומדבר. וְגם שֶׁאֵין לך מחר לא נִשְׁכַּחֲךָ. בלי לְצָפּוֹת
לְשָׂכָר אנו צוררים את נשמתך ולוקחים אותך מחֻבַּר אלינו כבכבלים
שקופים. ואתה? אין לך ברירה ובא; כי אתה במצב צבירה תנצב"ה

קסנתיפי

25 אוג

קְסֲנְתׅיפּׅי
קסנתיפה, אני אהיה לך לפה; שאי אפשר
לך לשלם תרנגול לאסקלפיוס ולחדול. אמנם
בעלך הנערץ המיר את רחובות חייו בשנת
ישרים, שינה ללא חלומות, אך מה לך בכך?
שגם אם היו השופטים נעתרים לו וקונסים
בשלושים מטבעות, ידוע ידעת שהעדיף להידבר
פנים אל פנים עם הומר והסיוד. ״שילחוה מעל פני״,
ציווה על תלמידיו בשתותו רוש מן הכוס, אשתו
ושלושת בניו בוכיים. לכן אהיה לך לפה קסנתיפה,
לך ולבנים. שבימים, את החיים שאחרי המות,
לחיות אתם נידונים; ובלילות אין שנתכם השסועה
נושא לשיחות ארוכות המלוות בשתיה בנעימים;
בחברת רעים ותלמידים במושב ליצים; עד שתתלבנה
השאלות; עד אשר יואיל השחר לעלות;
שאי אפשר לכם לפדות חובות בּשֶּׂכְוִי; כמִי
ששָׁט בַּטֻּחוֹת בּחָכְמָה, כמִי ששם מבטחו בּבִינָה.

צלקות

24 אוג

צלקות
עוד בוקר רווי דמעות. הרחובות שבהם עברת
דומים לי כעזובים; החנויות שבהן ביקרת ריקות.
שוב געגועים אל קומתך התמירה; התלתלים;
פניך הנאות; קולך הנעים. אולי זה הסתיו בנימין,
המגשש את דרכו אל מות הקיץ. עלי לקבל את הדין;
להמתין לבאות; להיות אמיץ. להעמיד פנים שהצלקות
מקבלות משמעות; שאחרי מותך יתכנו עוד חיים.

קווי מתאר לטרגדיה אקראית

23 אוג

קווי מתאר לטרגדיה אקראית
הניווט בין המאורעות הספּורָדִיִים דורש מַצְפּוּן
הגיבור הטראגי מאבד את הצָפוֹן
חסר מַצְפֵּן ינוע במסלולים מֻצְפָּנִים

ככל נער פרוידיאני מצוי, רכוב על מרכבת הנעורים
סביר שישגה שגיאה אקראית-נוראית
פָּרַפְּרַקְסִיס כביכול; הַמֲרְטִיָה שׁאֵינָה הֶכְרְחִית

פתרון חידת הספינקס מביא עימו אַנֲגְנוֹרִיסִיס לכאורה
עוקץ הסבל בבשר בחיים; הזקנה; בסוף מתים;
הקטסטרופה מקדימה את הקץ. מורישה קָתַרְזִיס תמידי לטהרה

חידה ופתרונה

23 אוג

Amor fati
אני לא מחפש נחמות מטפיזיות אלא פרספקטיבות;
אני יודע שהחומר התורשתי שלי ושל אמך אשר פוענח
אל תוך ישותך הטבועה; אשר ביום מותך שקלה כמאה
שישים וארבע ליבראות, לאורך של מטר ושמונים ושמונה
סנטימטרים; תאים שנבנו במהלך שנים של תבשילים מזינים
מן הקלחות והסירים ממטבחנו; והדאגה והאהבה והתקוה
וכל יתר המבדילים בין הגופה הקרה שנמשתה מן המים
הירקרקים לבין החיים; שלך האפשריים ושלנו השכולים;
אני יודע שצופן זה לא ימשיך להתפענח; אני יודע שעל כך
לא תיתכן נחמה לא בעולם הזה ולא בעולמות אחרים;
למרות זאת אני כואב את כאבך כאילו אתה עוד ממש
כאן בינינו; כאילו שאפשר שכאשר אתה מופיע בחלומותינו
יש בכך רמזים על אלמותך; כי עבורנו מותך הטראגי אינו
מוחק את ישותך ששנשארה בתוכינו; את אהבתנו;
שטופים בגעגועים שאינם ניתנים לרוויה אנו ממשיכים
לפענח את צוואתך מנקודות מבט שונות למרות שלא תיתכנה נחמות

חידה ופתרונה
מי עבר ככוכב שביט בּשְׁמֵי חיינו הקטנים, נסק למרומים ונעלם;
מי הדליק את האופק באורו המבזיק והחשיך לעולם;
מי השאירנו כאן חסרים, ריקים כצללים? זהו בנינו המת בנימין.

אנו שלא ידענו אושר מהו עד שנולד; שמאסנו בחיינו עד זרא;
שאומללים הננו עד מסד; חיים היום בהכרה שלו ניתנה בידינו הבחירה,
לא היינו מהססים להולידו שוב ושוב; גם שאי אפשר לקבלו בחזרה

בין החיים למתים

23 אוג

בין החיים למתים
לפגוש מכר וותיק שאינו יודע, שאינו משער;
לספר בעצירות; ״אתפלל בעדך״, ״תודה״;
הן הבריות מזועזעות עד שורשי הנשמה; להתעורר

בחשיכה; לפרק את הכאב הנורא לגורמים;
אולי כזה היה כאבך נער ורק כך נותר לי לחוש את
נוכחותך; הכאב שהטבעת בנהר.

בבוקר לצאת מן הבקתה אל היער; לשאוף את ניחוח האורנים
התמירים; רוח גבוהה משוררת המנון עתיק; המחטים הירוקים נרעדים;
השלווה היצוקה כזכוכית על ההרים, מטשטשת את זכרונך;

הנה, יומיום אתה שוקע אל חידלונך; יום ועוד יום,
שעה רודפת שעה, רגעים ארוכים; עלי לתת לך למעוד
על המדרון החלקלק; עלי לתת לך לדהות;

ולו רק בוותרי על תפקידי כאביך;
בהפסיקי למשוך בחוטים;
הרי אינך יותר בין החיים.