ארכיון | מאי, 2016

דרך הסבל

31 מאי

ויה דולורוזה
אני לא מאמין שדרך הסבל אֶנָּצֵל.  ויה דולורוזה;
מבלי להתנצל אני מוכן להכריז שאין
לו משמעות; שלהתעסק איתו, זו מְעֵין
דת המאלילה את האדם ומעלה אותו לקורבן
בּוֹזְמָנִית. לְלֹא צֵל שֶׁל סָפֵק, המצב מחורבן
עד זָרָא, מאופק עד אופק. וכמו בטרגדיה יוונית
טעות לעולם חוזרת לטוות את חוטי העלילה
אמנם הכאב משמש סימן-אזהרה
אך היסורים הם יסורים של אהבה

לְהִתְיַסֵּר
על משכבי בלילות, אני אומר,
הנה נָדַמְתָּ סֶלָה. דּוּמִיַּת-מות.
כְּכָּל-יֹרְדֵי דוּמָה גם אתה שרוי
במנוחה נכונה. ראוי שֶׁאֶחְדַּל
מֵרְגּוֹז, מוטב שאפסיק לְהִתְיַסֵּר

מודעות פרסומת

לֹא יָקִיצוּ וְלֹא יְקוּמוּן

28 מאי

לֹא יָקִיצוּ וְלֹא יְקוּמוּן
אֶרְאֶלִּים חֲשַׁשׁ יַהֲרוּ, מִעִמְקֵי שָׂפָה יִצְעְקוּ חָמָס
מַלְאָכִים צוֹק וְצָרָה יְיַלְּדוּ צַר וּמָצוֹק, וְצוּקָה וְקַשׁ
בְּאַשְׁמָה גְדֹלָה מַר נִבְכָּיוּן, נִלְעַגֵי לָשׁוֹן אֵין בִּינָה
אַךְ שֹׁכְנֵי עָפָר לֹא יֻחֲיוּ, לֹא יָקִיצוּ וְלֹא יְקוּמוּן מֶאֶרֶץ נִדָּה

אינה כָּבָה
אני רוצה שתדע שאהבתי אליך לא תגווע
שאני אביך, לומד ממך כל הזמן; שכל פעימה
של ליבי שכל דמעה מעיני שכל הגיגי, דע
שהם צרובים בזכרונך וקינאתי לך דולקת
כשלהבת יום וליל בליבתי הפצועה ואינה כָּבָה

עד שאעור שנית

23 מאי

לפתע הייתי מאד בודד
אמנם לצידי שכב המות חולה וחמקמק ומרקד
גופו מרצד קשקשים קשקשים ארוך וגמיש ומצודד
אך אני חשתי בדידות בת אלמוות
נצחית
ונעורתי משנתי להדליק את המנורה בשקט
הלילי להביט בספרים המוערמים על השידה
ולמרות שידעתי שאף מילה כתובה אינה יכולה
להציע מזור ובוודאי שלא גאולה נגעתי בהם בחיבה
מלטפת באצבעותי ועצמתי את עיני בשאלה ושוב כיביתי האור
עד שאעור שנית

 

מה הרבותא?
מטפחת בכיס הבגד לקינוח הדמעות; לשיפור ההופעה;
לעומת זאת שברון לב הוא ענין אישי מִכֹּל וְכֹל; ולמרות
ששמעתי שגור בפי הבריות שאין שלם מן הלב השבור, מה הרבותא?
שמן הסדקים הבלתי נראים אוזלים הרגעים העכשווים והעתידיים
כתלויים על בלימה. וגם ששמעתים אומרים שזהו גשר צר מאד;
שאנו רק נערי שליחויות שאינם רואים את התמונה בגדול;
אני מקשה לשאול: לְמַאי נַפְקָא מִנַּהּ? הרי אין בגדה מנגד רפואה

מן השמים

19 מאי

מן השמים

מן השמים נלחמים בך, שאול, בך וביהונתן בִּנְךָ
הנה נטשוך האלוהים, גם צִבְאך שדוד, מִרַגְלִי ועד שׁוֹעַ
חללים חללים, על הרי בגלבוע. הן מַלֵּט נפשך לא תוכל,
המלך, מן השמים מתנכלים אליך לקרוע ממך את ממלכתך
פול על חרבך, שאול, אתה ויהונתן בִּנְךָ, כי מן השמים מתעמרים בך

 

על ערימת הזבל

אעוץ לך עצה, אומר קהלת שהיה מלך בישראל
לאיש מארץ עוץ היושב עם הרעים ומתגרד
עד מות על ערימת הזבל: ״הבל הבלים הכל הבל״
את זאת יגורתי ולא אכחד משיב איוב הרצוץ
ומוסיף לשאול עד חורמה: ״והחוכמה מאין תצוץ?״

זמן כוכבים

19 מאי

זמן כוכבים
"כל חיי אהבתי, שבתי ואהבתי, שבתי ואהבתי, אבל את מי אהבתי? אומר לך: אהבתי את הדמות הפנימית אשר נשאתי בלבי, הדמות אשר על ידיה ביקשתי להיגאל. נשאתיה דרך המצוקה והקשיים של החיים האלה, אך לא נגאלתי. עדיין אני מלא אהבה." פנחס שדה

המילה הראשונה חסרה. אני עומד לפני הדלת ומהסס ללחוץ על כפתור הפעמון החשמלי. אני אומר לעצמי: הן עליתי את כל המדרגות בתקוה שהמהלך יוכתר בהצלחה. כאן על המפתן פתאום עזבה אותי האינטואיציה. חוסר בטחון מרוקן את מוחי ממחשבות. אני מתבונן בעדשת חור ההצצה בעיני היחידה ולפתע פתאום מצלצלות באוזני הרמוניות משונות הנשמעות כשני צ׳לים בשיחה. אני מתכונן לסוב על עקבי אך הדלת נפתחת. ״פה דיאז, יקירי!״ היא קוראת בקולה ומסובבת את ראשה אל החדר שמאחוריה ממנו מהדהדים צללי הצ׳לו. ״במה אוכל לעזור לך?״ היא עומדת יחפה ולראשה שביס ארגמני. עכשיו ברור לי שטעיתי בכתובת. ״חסרה לי מילה״ אני מנסה להגיד אך אומר ״סליחה, נראה שטעיתי בכתובת.״ הדלת נסגרת מאחורי בעודי יורד במדרגות. פתאום אני נזכר, המילה הראשונה הייתה, ״כברה״. אני נזכר בכל המהלך כמו בהלוצינאציה. הייתי אמור לעמוד מול הדלת הפתוחה, לקוד קידה ולדקלם בטקסיות: ״כברה, הותרת את ליבי ככברה גבירתי היקרה!״ לישר את גבי לצודד את ראשי… אבל זו לא הגברת הנכונה. ראיתי אותה לראשונה בביסטרו ברובע המזרחי. היא ישבה לצד גבר יפה תואר, רקדן כפי הנראה, ברעמת שיער מאפיר ואף דקיק, מולם שתי נשים. החבורה ניהלה שיחה נינוחה. באפה הקטן התנוצץ נזם זהב נקודתי. היה לי קשה להסיר את מבטי ממראיה שכמו היפנטו אותי. כאשר ביקשו את החשבון מהרתי לשלם במזומן ויצאתי לארוב לחבורה מן המדרכה ממול. הרקדן באפודה אדומה ובקסדת כסף פתח את המנעול ושיחרר את אופניו ממתקן הקשירה כאשר הוא נועל את השרשרת הכבדה מתחת לאוכף. החבורה מתפרקת, שתי הנשים פונות לריכבן והרקדן דוחף את האופניים תוך כדי הליכה כשהגברת לצידו. במרחק אני מבחין באישה החוצה את הרחוב, דוחפת עגלת קניות. מכונית אדומה שועטת בכיוון האשה. אני צועק במלוא ראותי: ״היזהרי!״ הרקדן והגברת מסובבים את ראשם. כלבם של אחד האורחים בקפה שלצד הרחוב נובח כנגדי בתוקפנות. נדמה לי שהיא אומרת שוות נפש ובקול צרוד מסיגריות, ״אחד מן הימים הללו…״ כן גם לי נמאס אני חושב לעצמי. איבדתי את עיני הימנית בתאונה בנסיבות צבאיות במהלך אימונים לפשיטה נועזת לעורף האויב, רטיה שחורה מכסה את עיני. אני חי על דמי נכות שמאפשרים לי עצמאות מסוימת — דמיון בלתי מוגבל — אך כאבי ראש תדירים. בשנה האחרונה אני מתגורר בבודפשט מקום הולדתו של אבי אך הסצנה הזאת היתה יכולה לקרות בכל עיר גדולה אחרת. למשל במדריד. אני נהנה מהאלמוניות ומחסום השפה. לצד ההונגרית המאד מוגבלת שלי אני בעיקר מתקשר עם הסביבה בצרפתית. לפעמים כאשר הכל מאוס בעיני אני נוסע ברכבת הקלה עד לפרברים הגובלים ביער ומבלה מספר שעות, לכאורה, הרחק מן הכרך הבנוי והתנועה הקולנית שלו. כך עשיתי היום. להפתעתי אני מזהה על ספסל בשביל דמות היושבת מכוסה עד ראשה במעיל. אני מאיט את צעדי כדי להביט מקרוב בדמות אך מבלי להעצר. נדמה לי שאני מזהה לרגליה של הדמות נעליים ירוקות כמו אלה שהרקדן של אתמול נעל לרגליו. מצידו המרוחק של הספסל אני מזהה תיק וורוד מן הסוג שאפשר לתלות על סבל האופניים אשר גם אותו ראיתי אתמול בידי הרקדן. ״זה הרקדן״ אני אומר לעצמי. הדמות כמו קפואה על הספסל, אינה זעה. אני ממשיך הלאה. במהלך הטיול ביער שכחתי מן המחזה המוזר ואלמלא זוג נאהבים שהתנשק ארוכות וברוך על הספסל כאשר עשיתי את דרכי חזרה לא הייתי נזכר אפילו במאורע. עכשיו שאני חש את הכברה במלוא עוזה אני אנוס לחשוב על געגועי המטפיזיים לבת לוויתו של הרקדן; ולרקדנית הפלמנקו במדריד שקראה לז׳נדרם בתואנה שאני מביט בה ארוכות; ולפני כן הנערות בבית הספר. בטראם בדרך לעיר אני מוציא את יומני הכרוך בעור מכיס מעילי ומשרבט את המילה החסרה. יומני מהווה אלמנק מדויק של כל המילים החסרות לתיאור מצבי כאדם. כל מילה חסרה מוצלבת עם קווי האורך והרוחב והסיידריאל טיים או מה שנדמה לי שמכנים בעברית זמן כוכבים.

זאת הקללה

9 מאי

זאת הקללה
אני אורסטס בן אגממנון מלך הַאָרְגָיִים
אשר הקריב את איפיגניה ביתו הבכורה
כדי להעיר את הרוחות על המים;
אל המפרשים. כל זאת באאוליס
מקום מעגן הסירות וכמצוות כלכיס בשם האלים

כך היו הדברים לפני כעשר שנים
בעודי צעיר לימים וכעת חיה, הֵנָּה שבתי;
הלוֹם, אל אלקטרה אחותי השניה
להמית את אימי קלימנסטרה
שנקמה את דְּמֵי הקורבן כדברי הקללה

היום אנעץ את חרבי בין שדיה מהם ינקתי
הֲלֹא כזאת הורני אפולו וכה תוסיף ותסייע אתנה האלה

בהדרגה

9 מאי

איך להכיל
איך להכיל את התוגה? האינסופית
בבקרים: מחשבות טריות, בערבים:
מרטיני או שניים. כמובן הספרים
עבודת הגינה. מומחים ממליצים
על מדיטציה טרנסצנדנטלית. תפילה
טפלה, טלית, תפילין. איך להעביר
את הימים? במצוות, התחייבויות
חברתיות, טבילה במעיינות חמים

 

שעת כושר
שושנים אדומות לפנות בוקר
מן החלון הפתוח נכנס רוח בלתי נראה,
יללת רכבות. אני שאין לי אל מי
להתלונן, שהתעוררתי שנים רבות
אחרי השואה, הרחק ממישורי ההריגה,
שכבר איבדתי את אבי ואמי ובני בהדרגה
אין לי היום על מה להתרונן חוץ משירת
הציפורים המאופקות וכמה מילים חתומות
בשוועת צער. אין לי נחמות קוסמיות
או תיקווה סמויה לשעת כושר