ארכיון | אוגוסט, 2016

איש לא יִפָּגַּע

27 אוג

אֲבִיוֹנָה
כמה זמן יש בשלוש-עשרה שניות? (מַבהֵן) בחצי-כוסית וודקה?
חדוות הזדווגות עם אחת שנותנת? עצום את העיניים, האשה הערומה
בין הסדינים היא דווקא חרוז צונן מנעוריך הלהוטים. ספור עד שלושים
כאילו שחייך תלויים (מנגד). התרכז בשדיה המפלבלים.
כאילו שמעולם לא איבדת בן. הקש מספר פעמים במַקָשׁ הָרְוָחִים.
אתה יורה כַּדוּרי סְרָק. איש לא יִפָּגַּע. איש לא יִפָּגַּע.

מה לעשׂות עם זה
לא משקורה לך אלא משת’עושה עם
זה משעושה אותך חזק. אתה נופל, נשׂבר
מתכופף להרים ת’רסיסים. בלי טקסים
משׂרשׂר מספר חרוזים למיחבר
מילולי מתאים עצמך לקתרזיס־פרפטואלי
והוזה. כבר מיום הולדתך נדבקת בחידק
הארעי, מאימך בת־התמותה, רק
שׂאין מה לעשׂות עם זה לעת עתה

שׁוּמָא
אני השור הקשור בחבל הטבור לערוות האדמה
הסוס השואף בנחיריים רוטטים את ריח הפלומה
הצבי המקפץ בין ההרים הערומים מדלג על הגבעות כסומא
גמל בודד עד האופק הנושא דבשתו בדממה

אני הלולין העובר בין הבתרים חלל על הבמה
הניגון בתיבת הנגינה המחזר על הפתחים בערמה
אב שכול ששילם לשמאי-המרומים את מלוא סֵאַת-השׁוּמָא

ואני, איך אומר שירה?
בוקר ערפלי
אלת הפוריות במלתחה מלאה
הואילה לבקר בחלומי
דיברה אלי דבר בקול אפלולי
"הא לך שני בנים," אמרה
ואומר לה: אללי. עוללי, מעשה ידי, טובע בנהר
ואני, איך אומר שירה?
מודעות פרסומת

גם המות

15 אוג

גם המות
השקט שלפני ההשתקה
הרגע שלפני ההרגעה
הנצח שלפני הנצחון
היפה הטוב והנכון
עוזבים כנועים את הזירה
כמעט מוכנים
להודות בכישלון
האדם מביט נבגד בתכריכי הזמן
הכורכים את התקוה אך אין לו
תכניות אחרות
בהעדר דרכים חלופיות
מובס הוא עוצם את עיני עפרו
אך לשווא החיפזון
גם המות מזדמן על פי זמנו

חַיְתוֹ יָעַר
מה עושות החיות הרעות בבוקר בטרם אשכים משנתי?
צובאות על שערי,
מתגודדות על גדרות חיי, ממוטטות את קירות ביתי!
והנה אני,
רץ לחלץ את בני מלועותיהן המנהמים, ממלתעותיהן המפחידות
והן נושכות את ידי

מחצבות השיש

15 אוג

א
אין שום סכנה
שהמילים הבוטות
הנחצבות במחצבות השיש
של עצבוני יעמדו כמצבות
בגן הפסלים העירוני
שיהפכו למוצר צריכה
המוני המודפס בריבוא עותקים
שמשוררים ומבקרים
אשר לא ירדו אל עורקי אסון
ימליצו על פרסים או למצער
ינידו עפעף בהבנה — אין סכנה

ב
את חולמת ונרעדת
ממלמלת דברים קטועים
בנך שנטשך בא אליך בשנתך
חייו הקטומים ממלאים
את עיניך
תמונות מבולבלות
חיים ומוות

ג
שם מעבר, ההרים הכחולים
לו היינו יכולים.
שם בננו בנימין.
בלילות אנו חולמים
שאפשר 
להשיבו לחיים
ומתעוררים.
אנו ההורים,
מביטים בידינו הריקות
בלבבות שבורים.
"לו היינו יכולים,"
נאמר זה לזאת
בצער.
שם, מכחילים המאויים
טרם שחר