ארכיון | אוקטובר, 2016

אך לפעמים

27 אוק

באין מילים
אשת איוב בשנתי הופיעה ושאלתיה
איך אקלל את האל אך היא קפצה פיה
ובאו סֶרְן אוֹבִּי קִירְקֶגוֹר ואביו ושאלתים
איך מקללים את האלים ואין לי מילים

אך לפעמים
לרוב כחנווני, אך לפעמים, לנוכח מות בני,
כמדען; אני מתבונן בזרימת הזמן מאז ועד כאן;
במערבולות הסוחפות אותי ממהמורה למהמורה;
בתמורה שבכול מהדורה. אני מוציא את מטילי גורלי
מן המדורה, ובעודם מלחשים את כאבם הנורא,
אני מצנן אותם בקורט של תבונה טהורה;
ושב וחוזר לסדר על המדפים את הסחורה

מודעות פרסומת

גזירה

18 אוק

סופיות
המתים ספונים בסופיות מקרקע עד קרקע-הארץ השטה בין כוכבים
אנו המתהלכים כאן על פני האדמה, מסתכלים בעיני עפר ואיננו רואים
דבר, גם חצי דבר. עד שילבישונו תכריכים ויטמנונו בקברים כדרך כל בשר

חיתול
הלילה ישוב רחב וקשוב, אני השוכב כאן דומם וכאוב
מבין לאחרונה שגם לזמן אחרית שכמו הראשית הינה הונאה,
תעלול מכושף, חלום קבוצתי משותף ובהפרזה. שבעוד יומיומים
ירד המסך על העלילה ולא ישארו לי עיניים פקוחות לאחיזה
ולמרות שאיבדתי אותך ואי אפשר לי לראותך בשנית,
רוחי מתחבקת עם רוחך בהעזה. צרורים בצרור אחד אנו עפים
מעל הנופים היפים של ילדותך. שָׂהֲדי, אני יודע, אשוב לְבָדִי,
אתה לא נמצא בחדר ממול. לא אצטרך להחליף לך חיתול.

יעמד הים מזעפו
בן אדם, מה לך נרדם? קום קרא בתחנונים!
החיים מחלת ים, געגועים תקפוני אל חוף מבטחים
בן אדם, הן דג גדול ימן לך ממעמקים
הטילוני אל המים הסוערים וארחץ, אטהר מאסונים

מים אדירים
חירבנת לי על הראש. ככה עושים?
הורדת אותי לזנות. אלוהים, אלוהים.
היו לי צרכים. אהבתי אהבת נשים
נולדו לי בת ובנים. עכשיו על הפנים
נפלתי, כעופרת אל מים אדירים

גזירה
רע מרוע ללא הכרה / פשע מרשע בתמורה
לא במחשבה תחילה / אפס, נגע מחלה
אכול אכלה ברוחך / הותירתה חלולה
ואותנו גזורים ממך / ללא כפרה

מִסְתָמָא
כאן, במקומותינו, היכן ששומדבר קורה פעמיים
פעם בהיוולדנו השניה במותינו; תחת שמיים
משובצי-צבאות-כוכבים; או בעולמות אחרים
מִן הַסְּתָם, ישנו יקום ומלואו. על כך אין עוררין

ללא מילים

13 אוק

?Do not the most moving moments of our lives find us all without words

Marcel Marceau

אני ידוע בכינוי "אלטראיגו", הנני ליצן רחוב. אחרי שפני נכוו במלחמת 73 והשתלות העור החוזרות ונשנות עזבתי את הקיבוץ בדרום הארץ. עם חצי פנים התגיסתי ללגיון הזרים. הייתי צעיר ופגוע. אהבתה של תמר התקררה. הארץ נהייתה קטנה מובסת ומחניקה. ביקשתי לי זהות חדשה ובעיקר דרכון זר. הלגיון קיבל אותי אל שורותיו בהרמת גבות, אך כמי שגדל על "כבוד ונאמנות לאחים לנשק" נשמעתי די משכנע לוועדת הקבלה שלא הסתירה את התרשמותה מנסיוני הקרבי. לאחר תום השרות נרשמתי ללימודי תיאטרון בבית סיפרו של ז'ק לה-קוק.  על לה-קוק המליצו בפני אחרי שנכשלתי בבחינת הכניסה לבית הספר למימודרמה של מארסו.  מארסל הזמין אותי למשרדו הצנוע והסביר לי שפני הכוויים יעמדו בדרכי כאמן פנטומימה. אחרי שבלע את רוקו הוסיף: "אני לא מאמין במסכות".  "אבל למה בפריז?" שאל אבי שסבל ממחלת הפארקינסון ובדי עמל. אימי כתבה לי שהוא היה משוכנע שאני לומד אגרונומיה והשתומם על כך שאיני עושה זאת בארץ.

 

הקו שהנחה אותי בהופעותי הקצרות או מה שמקובל לכנות "הפילוסופיה" שלי היתה ונשארה שיכפול תדמית. בימינו קוראים לכך קלונינג. הייתי מכסה את חצי פני הכוויות באריג שחור ומושח את החצי השלם בצבע לבן. הייתי מדמה לעצמי את עצמי בכפל דמות. שתי הדמויות היו נכנסות למעין דיאלוג סוקרטי על נושאים מנושאים שונים שהציע לפני הרחוב באותו הרגע. ז'ק מאד התרשם מאחת מהופעותי ברחוב וביקש שאבוא להרצות על מה שהוא כינה "דיאלקטיקת השיכפול" אך אני דחיתי את הצעתו הנדיבה בטענה: "אין מילים בפי". ז'ק צחק ושילם את הקפה.

 

אחד המערכונים החביבים עלי ביותר הוא "מחכים". הרעיון הבשיל אחרי שקראתי את קפקא אך הוא לבש עור וגידים בהלוויתו של אבי. לפתע ראיתי לנגד עיני את האוצר הבלום שבאומנות החיכוי. לרוב אני מתחיל בפורמאט די סטנדרטי של ק' המחכה בתור ללבלר המחכה ללקוח הבא בתור וכו'. הנושא מתפתח בהתאם לתגובות הקהל ברחוב. בהשראת הרגע אני מאלתר את הזונה המחכה ללקוח, או את הכומר המחכה לבעל הוידוי. הקהל לא תמיד מבין את הסצנה המתגוללת לנגד עיניו אך לעיתים נדירות אין פנכתי מתמלאת על גדותיה במטבעות. אחרי מותה של קתרין אני מופיע לגמרי לבד. קתרין היתה מופיעה בדרך כלל לפני. אני הייתי עוזר בהקמת תיאטרון הבובות הנייד שלה ובאפקטים הקולים. את רוב זמנה הייתה קתרין מבלה ביצירת בובותיה ותוך כדי כך היו מתגבשות עלילות המחזה אשר העלתה על הבימה. אחרי יום הופעות מפרך היינו אוספים את מעט המטלטלים לפולקסואגן ששימש אותנו בנדודינו ומתכננים את ארוחת הערב.

 

"אלתר, אביך היה יהודי מאד צנוע", אמר לי מזכיר המשק אחרי שאחי אמר קדיש.  הוא ואבי היו ממיסדי הקיבוץ והשתייכו לגרעין של ניצולי אנית המעפילים, "פטריה". אחי סרב ללחוץ את ידה של קתרין והיא נבוכה מאד. אמי קטנת הקומה הסבירה לה בגרמנית הווינאית שלה שטוביה חזר בתשובה וקתרין הבלונדינית הטבטונית הגדולה השיבה "ב-Ach so!" הפבלובי שלה.

 

"אלתר, בחיי שזה אתה. בן אדם אני המום!" אני מביט אל הגבר הכבד שיושב מזיע בכסא גלגלים. על השולחן בקבוק מים מינרליים שלחות האוויר המתעבה ניגרת עליו. "כספי?" אני שואל וניגש אל שולחנו. "מאירקה כספי". מאירקה  לוחץ את ידי כשהוא צוחק בהנאה. "אלתר, מתרוצצים עליך סיפורים…חבל על הזמן". אני מתנצל על כך שעלי לארוז את מזוודתי ומבטיח להצטרף אליו ואל בת לוויתו.

הוא: "נפגשים בסיביליה, מה?" "כן", אני עונה. כספי לא שותה משקאות אלכוהולים. הכבד שלו נגוע בסרטן. "הרופאים אמרו לי לפני שנה שלא נשארו לי יותר מתשעה חודשים… אז זהו, מכרתי את תחנת הדלק. במקום לחכות למוות בבית לווינשטיין החלטתי ל'סתובב בעולם." אני שותה מהטינטו הקיצי ומגלגל בראשי את הווריאציה על נושא החיכיון לכליון.

 

למחרת בבוקר אני קם עם כאב ראש מחלחל אחרי ליל שתיה ארוך של יין קיצי זה. אני מתגלח בתשומת לב ומתכונן לעלות על הפולקסוואגן הישן שקתרין ואני כינינו "רוסיננטה" בדרך לגרנדה. לפתע גברו עלי רגשותי. אני יושב על המזוודה הבלויה ובוכה ללא מילים.