ארכיון | פברואר, 2017

געגועים

19 פבר

געגועים
אימי הזקנה רכנה על בור הדם השפוך
מתחת לעור פניה העשויות בְּפוּךְ
שתי עיניה, עתה מְעֻפָּרוֹת, הרואות למרחוק
לא כדי לְבַכּוֹת ימיה או לשימן לחוק למאזינים
אחרי שְׁתוֹתָה מן הנוזל השחור אמרה דבריה כיאות,
כי אין דומה לאם בְּצַחֲזוֹת. והאדמה וכל קבריה
רוב קשב מקשיבים ומתגעגעים על החיים

דרכי חתחתים
היו דברים מעולם, אנשים שבים אל ביתם
אודיסאוס כמובן, אך גם אחרים. דרך הים
או בדרכים אחרות. אוהביהם מחכים להם
שנים רבות ולפתע הם מופיעים. פתאום
הם עומדים בכיכר הכפר, כבחלום, תמירים
כעצים. עוטים צלקות מוכרות מתאונות ילדות
רק המתים מתמהמהים בדרכי חתחתים

 

שבעתיים
אודיסאוס, מספרים, מת פעמיים
פעם אחת מידי תלאגונוס בנו, שהרגו
מבלי דעת בחנית המורעלת שנתנו
ופעם שניה באבלו על מות קירקה מאהבתו,
אימו של תלאגונוס, תלאמכוס בנו הרגה בכעסו
כפל כיפליים יסורים נפלו בחלקו
ואני המת יומיום את מות בני, שבעתיים

מודעות פרסומת

גומרים הולכים

15 פבר

גומרים הולכים
א
חלאה וחולי, ומחלה לנחלה
מום ודופי, וְעִוּוּת לִירֻשָּׁה
עִוְעִים וְתַּעְתּוּעִים, וַעֲזוּבָה לְעִזָּבוֹן
ללא חֵטְא וּפֶשַׁע וַעֲבֵרָה לְעָווֹן
ב
ברור שלא עשני לרצונו. שרצון הָאֱלֹהִים
לצון וחריצת לשון, ודברים ריקים?
הֲבָלִים! אֵין לְהוֹסִיף וְאֵין לִגְרֹעַ מִלְּפָנָיו.
אָמָּן, אנו מברכים עָלָיו, וגומרים הולכים

חולצה שחורה

11 פבר

חולצה שחורה
שבעשרה, זיקפה מכאן ועד להודעה חדשה
עטופה חלומות; שיכורה לחרות; חדורה
תחושת שליחות — לעולם! לעולם לא ארצה למות.
ההפסקה הגדולה. הזרוקים מעשנים במחששה
גן עדן למתפלספים. בדרך הביתה ניחוח ההדרים
ושיפרה (שם בדוי); נִפְרָטִים. פיות, פטמות, געגועים.
״זה לא פחד, זו חרדה,״ אני מסביר בטרחנות
עילגת את שאיני מבין, ״ מֵהֶעְדֵּר משמעות בחיים״
אבל חולצה שחורה? ולך עוד לא מלאו שבעשרה, בנימין

מִכְתָּם לשארל בודלר
סוגת השירה העברית (ז'אנר למבינים), בערים ובכפרים,
סוֹבֶלֶת מֵהִתְרַדְּדוּת קְלִינִית. הִפָּרְדוּת הַיְכוֹלוֹת לְהָכִיל
פְּרָטִים מִתְנַכְּרִים של הָאִפְיוּנִים הַצּוּרָנִיִּים. לִסְבֹּל
הִתְפַּרְקוּת צִינִית, לִצְנִינִים, של לִישְׁכּוֹת הַדִּבֵּר הַשּׁוֹנוֹת, ובחרוזים.
מוּכְתֶּמֶת כִּתְמֵי שְׁפִיכָה קְדוּמִים הַגּוֹדְשִׁים אֶת הַשּׁוּרוֹת כְּלַבְלָרִים 

עקמומיות

3 פבר

בעקמומיות הזאת
בעקמומיות הזאת אפשר שהאדם יאבד תמימותו
אך לא את היתממותו; הלב את פעימתו
אך לא את פעיותיו. בעקמומיות הזו אפשר שחייו
יסתתרו עד ללא הכר; עד אשר תחסר דעתו
ותתעכר עליו נשמתו; ובכל זאת אינו חדל להיתמם
בדבר רוממותו; והוא ממשיך וזומם את מזימתו

רושי
שמחתי, כבשת רושי וחרותי
לא איש ולא אשה, אף לא אל
ילסטמוני; אפילו לא מותי

ד"א
דרך אגב, השוא כבר כאן עכשיו
אמנם לרגע הלך לאיבוד אך שב

חיים בהקפה

3 פבר

עובדות
בסוף השפה על סף שתיקה
המילים שעל השפה אינן זמינות
עובדות הקרוצות מדלף חלומות
עושות דרכן אל המידי כבהבזקה

״לא, לא יכול להיות״ אנו מוחים
כמריונטות מצועפות בועות מלמלה
מדקלמים במשלים צפונים
על מצב הצבירה: ״נקבים נקבים,
חלולים חלולים.״ הנפש חסומה

חכמת-מָ-וֶת
אני סובל מלקויי למידה מוּבְנִים
נדבכים של מחשבה ומדפים
עמוסי ספרים מנסים ללמדני חכמת-
מָ-וֶת אך ללא הצלחה. טיפש ותמים
כשם שיצאתי מרחם אימי אני מתבונן
מלא תוכחה וחסר אונים אל דִּרְאוֹנִי
ומתקשה להבין. אילו רק יכולתי להאשים

J'accuse
אני מאשים במצח נחושה
את זירעוני התורשה
ההפרשה החלשה
של הורמונים המווסתים
את רצונותינו החופשים
את אורך הָאָלֵלִים
בטרנסמיטור הסרוטונין
את האלים

בהקפה
דמו לעצמכם שזכיתם בחיים בהגרלה
אתם חוזרים לקזינו ומהמרים על כל הקופה
כאילו שאפשר לקבל חיים בהקפה…מה השאלה?

יבמות
בבוקר קמתי לאט כמו בסרט על האושר
זה היה אחרי ערב ציבעוני שפלש לחלוני
מן העננים. בלילה אחרי ארוחה בשלושה
מהלכים, מלאכים רכים השכיבוני על מיטתי
מלאכית אחת יפת עינים נשארה לשכב איתי
באור שהלך וגבר רציתי להציע לה נישואים
אך היא לא השאירה אפילו את הכנפיים
הייתי לעצמי כשני נוכרים. הסרט נגמר.

בַּמִזְכֶּה, ר׳ עקיבא דורש נאה: לסריס אדם
חולצים חלציים, מפני שהיתה לו שעת הכושר
ומוסיף ומרבה, מה אעשה? נפשי חשקה
כשורה, אדרבא, יתקיים העולם באחרים.

יום שעובר
אני זוכר את מאה טפשים
וחמש, גדוד ככל הגדודים,
נערים צעירים; אף לא אחד
ששים אלי קרב. ימים של בטן גב.
אני משקיף על הימים כמשוחד
חיים ושוקי שרופים;
בן הרוש משותק; המג"ד והסמג"ד
עם צל"שים. בגלל הלווינים הרוסיים
הטנקים נחבאים במחפורות, מוסווים
ברשתות. השמש בקושי חודרת את סופות
החול; מאה טפשים וחמש; הערב מצטבע במכחול;
בוער על האופק במתיקות. בן הרוש היה אומר:
"אתה מריח משהו שרוף?" יום שעובר לא חוזר

מעקפים

3 פבר

מעקפים
פגשתי אותו בחלום. בפעם הראשונה עברתי ליד חזית המקום ורק הצצתי פנימה. בשניה, נכנסתי לגומחה. הוא היה עסוק בבחישת התבשיל האדמדם בקלחת אלומניום מפוחמת. הכירה עמדה ליד הכיור בפינת החדר. הוא טועם מן התבשיל, מכבה את האש ומעמיד את הסיר על אדן הכיור. דומה שאנו מכירים. הוא שקט וגבה קומה. שערו, העשוי בתשומת לב, מכסיף באור החסר. פניו רגועים. לרגע נדמה לי שהוא דומה למנצח הנורווגי ששמעתיו עושה את פר גינט בברגן. שני בניו עסוקים בעניניהם. האחד גבוה וכהה, הצעיר מחייך. הנערים, לבושים בחולצות ומכנסים, חזרו כנראה מבית הספר ונראים עסוקים בהכנת שיעורי הבית שלהם. הוא, לבוש בגדים יד שניה אך במצב טוב, אומר איזה דברים על העסק שלו, כפי הנראה מסעדה. הרוגע העניני והעוני הנעים משתלבים באופטימיזם העמוק שחודר את חלל המאורה. דומה שהאויר חיובי ונוח לנשימה. אני נזכר באשה שעברה על פני אתמול בצרכניה. קצרת קומה וגדושת חזה. האשה לבשה בגד דקיק בצבע ירקרק ובחזית תוואי של עניבה בפסים מלוכסנים באפור ובלבן. תַך החזיה בלט דרך הבגד. מה לתבן את הבר? אה כן, הסוודר האפור שלבש מתחת לאדרתו הכהה משובץ במעוינים לבנים ושחורים. על עורפו תלוי צעיף, כאילו שנכנס זה עתה אל החדר ולא הספיק לפשוט את בגדי החוץ. אולי סולויג עתידה להיכנס ברגעים הקרובים? אולי אראה לו את החור הריק שבליבי והמעקפים אשר סביבו. אך איני מספיק.
איני מטיל ספק בלא מודע. אני מועד מעידה פרוידיאנית ונופל אל זיכרון המפעפע מבור שנתי, הַבּוֹיְג חסר הפנים רודף אותי. "מי אתה?" אני שואל, "אני עצמי," הוא עונה בלי קול. במהלך מנוסתי אני שומע את הרוח משבר את העצים גבוהי הקומה שביער. מיד אני מסיק מכך, שאני מוכרח להיות קרוב לקצה ובודאי עוד אוכל למצוא את השביל שיוביל אותי אל השער. כבר חלמתי את החלום הזה מספר פעמים אני אומר לעצמי בחלום, כאן אין קַפַּנְדַּרְיָאָהּ — נקל לגמל לעבור בנקב המחט. מן התווך ממנו עשויה השינה אני שומע את ריקוד הטרולים, צלילי הפסנתר חודרים את מעטה הקורים העוטפים אותי כגולם. בתוך הנרתיק מתגלמים מגופי המתפרק חיים חדשים.
בעקמומיות הזו אפשר שהאדם יאבד את תמימותו אך לא את היתממותו. האדם נזרק אל היער אך מנסה לבער לעצמו קָרְחָה שבה יבנה את בקתת חייו הרעועים. בבוקר, ברוח הקרה, אני מטפס לבית העלמין על האופניים. אני מנשק את אבן המצבה ונותן לחלום שחלמתי, בבוקר טרם נודע לי על מותו, למלא את החור שבליבי. בחלום הוא עמד בפתח והשקיף עלינו — אני ואחיו הצעיר — מבלי להגיד דבר. אני שוב מדמיין לעצמי את עוני הרוח הנעים ששרר במאורת המוות הנקיה והחמימה שבה פגשתיו לאחרונה. את שני בניו הנעימים, הרי הם נכדי. אשרי עניי הרוח, אשרי האבלים.