ארכיון | יולי, 2017

מַצָּג שַׁוְא

30 יול

האושר במישורים הפלמיים
תמונה מן החיים: חדר ממוסגר סיגנון יאן ואן אייק
הכלה ההרה בשמלה ירוקה, החתן בגלימה חומה
ומגבעת גבוהה ושחורה. דרך המראה נראה הצייר המדייק
בפרטים. אני שומע את הסצנה של רוברט שומן, ״מקומות
זרים ואנשים,״ חודרת מוכרת דרך החלון בצלילים מרככים.

אז
הו, אז התגודדנו דרוכים
בעור רענן, בהירי חיוכים
נבערים מיגון, חפים
מאסון, בְּשֵׁלֵי⁻נעורים.
הו, האור לא חסר הזמן לא נגרר
חלמנו שנצא למרחקים
שנשוב עטורי⁻אותות, בשלים.
אז יצאנו אך אבדנו. טעינו בדרכים
ואת אמרת: איך אפשר שהאהבה
תתפוגג למאומה; שהלהבה
תיכבה לאודים עשנים
והתאבלת הרבה שנים

פנלופה
כאשר הגיבור אודיסוס ישוב לביתו
לא איש ולא אישה אף לא כלבו
ימתינו לו על המפתן
טרויה כבר תשתכח בזמן
אף אחד לא יגלה ענין
בדרכו המתמשכת או בערמומיותו
אפילו פנלופה אשתו הנאמנה
תתקשה להאמין שהזר הוא בעלה אבי בנה
הן יעברו עליה עשרים שנות המתנה בשתיקה
עד אשר ישוב וידרוך את קשתו
להערים על המחזרים, למלוך על איתקה

אני פונה למלאכים
מתי נולדה החרדה? הדני הגיבן
המשוטט ברחובות קופנהגן, מדבר
אודות, ״חיל ורעדה.״ אני מחטט
בכתביו מבקש להוליד את עצמי
ממסדרונות מוחי. מחדרי ליבי
עולה הצעקה החנוקה. הערגה
להחלטה נכונה. על חולות המדבר
גומלת בי האמונה ברוחבם הבלתי נמנע
של החיים — כך נולדת ביתי הראשונה.

עכשיו שנקראתי בשנית אל המזבח
בהר המוריה. אני פונה למלאכים
האוחזים במאכלת העיוורת של השכינה:
הניחו לו לבני לנוח מנוחה נכונה

מַצָּג שַׁוְא
האבל מגלה את שהזמן יכסה
האושר ירוקן את שהסבל ממלא
הֲלוֹם יַהֲלוֹם כאן ועכשיו. לַשַׁוְא שַׁוְא הַשַּׁוְא

בין המצרים
ככה זה כאשר עוברים את הסף / אתה פותח צוהר קטן שקודם לא שמתה לב אליו
האור המועט נופל על דלת ברונזה כבדה / אשר לפני כן לא ידעת על קיומה
שישים ואחת מדרגות ברזל / אתה עומד על גזוזטרא רחבה לפני מזבח האל
שני רקדנים דקים גבוהי קומה / קדים קידות חינניות לשמש שקיעה אדומה
למטה מישור רחב הנטוע כרמי זיתים / אתה משקיף אל ההרים הרחוקים
בקצה היְשֹׁרֶת בין המצרים מונחת גוויה עטופת תכריכים / אתה מתקרב אל המעקה
הפנים פני אימך / למרות העינים העצומות היא מחיכת חינם ללא מועקה

שממה
כינורות אפלים ואבובים מיבבים
חצוצרות מתמרמרות וחלילים מקוננים
תופים מנהמים ונבלים מרעידים
הכל מבכים את בני בנימין. לפתע דממה
מדבריות רחבים עומדים אבלים בשממה

עורבא
בסוף המסע השסע יותך יטויח
חבל הטבור שנחתך ירותך
הבקע יתמלא עפר מהביל ולח
ההבל שכיסה את עמק הבכא יופרך

במפגיע
אלה חיי היחידים / בילתם אין לי אחרים
על סיפונם עלי להגיע לחוף מבטחים
להשליך עוגן במפגיע באיי-הים המשוננים

לִפְנַי וְלִפְנִים
לפני שיסתתם אבי העורקים והלב יתאבן לריגושים
שֶׁיִרְפֶּה הבשר ובלוטת האהבה תיקרע את האפסר
תעמיד את המרכבה לפני הסוסים. לפני שהפה
יתרוקן מנשיקות דודים וכפות הרגליים מריקודים
לפני שהאצבעות הנבונות תתעיפנה מִמַזְמוּטִים; בטרם
תיכבנה תשוקות מתוקות פנים אל פנים. לפני ולפנים

אֶקְזִיסְטֶנְצִיָּאלִיזְם
מכאובותי חמקניים מאם- אר- איי
סבלי משתמט מתרופות נוגדות
רוֹפְאַי טוענים שעצבונותי שקופים
להדמיות ושיקופים אך הסממנים
ידועים. יְדִידַי מיעצים לדבוק בחיים
יומית. לעניות דעתי בעיתי קִיּוּמָנִית

או או
משמעות וממשות של ממש או אישיות קש בודדה
אחוזת אימה וחשש תמידי מהמידי. חיל ורעדה
או שורה של שיקולים טכניים, קטנוניים לכאורה,
הדרושים לאמנות דחיפת אבנים במעלה ההר. זרות
או חירות להתמודד עם אחריות לקבלת החלטות גורליות
מן העבר. בעירום ובחוסר כל תחת השמים המכוכבים
בלי אֵלִים או כֵּלִים אחרים הנדרשים להשלמת המסע הָאַלִּים

טָבִין וּתְקִילִין
כל הסימנים מלמדים שהיקום התחיל במקום צר מלהכיל את החלקים
המרכיבים את הַשָּׁלֵם. אך לא ברור מדוע אנו נדרשים לְשַׁלֵּם טָבִין וּתְקִילִין

מודעות פרסומת

שתי מחשבות אקראיות וחלון חד-כיווני

3 יול

סתימה
כל זה קרה בארץ נוכריה ובשפה זרה. עמכם הסליחה.
בבוקר כאשר צחצחתי את שיני הרגשתי שוב שמשהו אינו כשורה בניב הימני. כבדרך הרגל אני בוחן את החור הגדול שבצד שמאל של הלסת. חסרות לי שתי טוחנות אחרונות. חסרים לי גם האמצעים למלא את החסר. פעם בחודש ביורדי מן התל אני נפגש עם ג׳ורג׳ בבית הקפה שמעבר לנהר. ג׳ורג׳, שמעתה אכנהו ג׳, מתעקש לשמור איתי על קשר. הוא החוליה היחידה שעדין מחברת אותי לעברי המזהיר בהייטק. ג׳ מצליח לשכנע אותי לעבור בדיקה, ״לפני שתאבד עוד שן,״ ונותן לי מס׳ טלפון של רופאת שינים, ״היא זולה אך יעילה,״ הוא מבטיח. על ג׳ אפשר לסמוך. בשובי הביתה אני מתקשר לדר. אולסן וקובע זמן לביקור במרפאתה. למחרת בבוקר אני רוכב על האופנים לתחנת הרכבת הקלה, רוכש קרטיס יומי ואחרי החלפת קו במרכז העיר אני מקדים להגיע לבנין בו ממוקמת המרפאה בכעשרים דקות. מאחר שהמקום נעול אני מתישב על ספסל במסדרון. כעבור כעשר דקות מגיעה בצליעה קלה מטרונית רחבת גרם. היא נכנסת לקלניקה דרך דלת צדדית ולאחר זמן קצר נפתחת דלת הכניסה הראשית. לבושה בחלוק צחור היא רוכנת על פי הפעור. שיער גלי שזרקה בו מעט שיבה אסוף לשביס לבן שממסגר מצח גבוה ובתחתיתו גבות עבות. פניה נאות אך היא אינה מרבה לחייך. היא נראית כנזירה, אני חושב לעצמי. הניב, היא מסבירה, סובל מהידוק לא מאוזן של הלסתות וכנראה במהלך השינה. ״…לפעמים אני מתעורר בגלל זה,״ אך לדבריה הסיבה לכך היא הטוחנות החסרות. ״רצוי להשלים אותן. וחוץ מזה נראה שאתה צריך סתימה במס׳ 14. גם זה אולי בגלל ציחצוח לקוי באיזור זה.״ את הסתימה היא יכולה לעשות היום אך בנוגע ליתר היא תצטרך להפנות אותי לקליניקה המתמחה בשתלים. אני מסביר לה את מגבלותי הכספיות והיא מהנהנת בהבנה. ״נסה במרפאת האוניברסיטה, יש להם מומחה שיכול להיות שהוא עוד מלמד שם.״ היא מכריזה את שמו היפני ומוסיפה, ״השתלמתי אצלו.״
בגלל התור הארוך למרפאה האוניברסיטאית החלטתי לפנות ליעוץ חינם אצל דר. סוזוקי. אני מגיע אליו ביום אפור וגשום של טרם קיץ. לא בלתי רגיל על מפת מזג האויר שבו אני חיי. סוזוקי שואל על דר. אולסן. ״כן… היא איבדה בת,״ הוא אומר בקול אטום ומוסיף, ״הילדה היתה דו-קוטבית.״ לפתע מושלמת לנגד עיני התמונה. שתיקה. גם ב-ג׳ הוא טיפל, ״חצי תריסר שתלים. הכנסנו סדר לפיו,״ הוא צוחק. ״חורים אפשר לסתום, שינים אפשר להשתיל. אבל עד כאן,״ הוא אומר בחיוך דקיק ועצוב. ״מה אתה עושה למחייתך?״ הוא שואל. אני מספר לו שאני מתעסק בטרנספורמציות של החללזמן, מערבב עבר ועתיד, אך איש אינו מוכן לפרסם את סיפורי.
ביקשתי לפגוש את ג׳ בקפה. ״אתם בני משפחת השכול,״ הוא אומר ומניח את סיפלו על השולחן הקטן. בחוץ זורחת שמש בוקר עדינה.
״בנו של סוזוקי נהרג בתאונה.״ ג׳ אומר. "יורי, אתה עוד עולה אל התל?" אני מהנהן.
אולי, אתה צריך למצוא עבודה.
הרכיבה היומיומית לקברו… זה איך שבאים אלי הרעיונות.
מתכנת מחונן שכמוך! למה שלא תחזור לכתוב תוכנה? אנשים זוכרים אותך, יורי.
ג׳ורג׳, התוכנה מגעילה אותי.
יורי, לא אשכח איך אמרת לנו פעם, ״בתוכנה אפשר לעשות הכל. אלוהים ברא את העולם בתוכנה.״
אתה זוכר מה אמרתי לך? אני מביט בו בשקט. כנוצרי אמרתי לך, ״במילה״ ואתה חייכת.

עסק מביך
שוב ניסיתי להבין את הטרקטטוס הלוגי-פילוסופי. מישהו הציע להקשיב לארנולד שנברג. בלילה חלמתי חלומות ששינו את צורניותם. משהו עמוק משמעות לכאורה ובאותו-הזמן מספיק פשוט כדי להתחמק מן ההבנה. תחילת החלום אפופה, מעוננת באפרוריות לחה שעל חוף הים. החולם כמו המשתתפים יודעים על מות הילד. לפני שהערות הקיצה את קיצו וכמו בשירו של ריכרד דאהמל — תמונת הסכל — אני מנסה להשתחרר, לא לדעת דבר חוץ מן הדחפים.
אני שואל, איך השפה אפשרית? תמונות מופשטות של מציאות. כילד חלמתי חלום אפלטוני ובמהלכו אנו שלושה במערה ואני שואל בכוונה מלאה: ״מה פרוש מה?״ כאשר נדמה לי שאני מבין את התשובה אני שומע את אחותי, אשר אז למדה לבחינות הבגרות, צוחקת. התעוררתי על הרצפה. כילד נפלתי לא פעם מן המיטה.
בפרק הסיום של החלום אני מגניב את מאהבתי הצעירה אל חדר השינה. אבי ואימי נמצאים בקומה התחתונה. במסדרון תלויים סדינים. אשתי עושה כביסה. אנחנו מתחילים להתעלס ולהפתעתי הרבה אני מרגיש לגמרי לא מופתע. כאילו שכל הריגושים הנלווים אל המשגל כתובים אות באות כבמדריך למשתמש. אני שומע את עקביה של אשתי מכים על מדרגות העץ. מאהבתי הצעירה מתלוננת על כאב בצווארה. אני ממהר לסיים את העסק המביך הזה. כעבור יום אני כותב לעצמי הערה קצרה לתזכורת: האשליה האופטית של החלום אינה אלא מטפורה לאשליות החוזרות ונשנות בעקביות דיקנית שהתודעה מובילה אותנו בהן בערות. הולכת שולל אשר תמה רק כאשר אנו שוקעים לשינת עולמים — מקיצים אל הקץ הסותם את הגולל על המבוך של עסקינו המסועפים.

ארוע מוחי
לפתע השתרר שקט במוחי. אחרי זמן קצר שבו נהנתי מן השינוי התחלתי לדאוג. הזמזום התמידי איים לחזור אך שוב השתלט עלי השקט הרחב שממלא את המדבר מאופק עד אופק. המשכתי ללכת בכיוון חורש הצאלים חורט במוחי את החוויה. שלווה. עד שזה קרה לא האמנתי שזה בכלל אפשרי. הבדואים הזמינו אותי לאכול איתם. הם קוראים לי ״יא-רייח״ — הנוסע. שמי יצא לטובה בשבט. הם מטגנים ביצים שהטילו התרנגולות שבמאהל ומגישים אותן עם עגבניות חתוכות ובצל בזוק במלח גס ובטעם ארצי. הנשים מביאות פיתות חמות שזה עתה קולפו מן הטאבון. לקינוח פלחי אבטיח קטנטן ותפל. אחרי האוכל מוגש התה החריף והמתקתק. הם בודקים את החליל שלי בתשומת לב ואני מנגן קטע קצר מהבוּרה של באך. חיוכים. הערב יורד. מן הכביש שבמרחק נשמע כלי רכב. עוד מעט תצא השבת ואפשר יהיה לתפוס טרמפים מהצומת. אני לא נושא נשק. בהליכה זריזה אני מגיע לצומת ומחכה. האוויר מתקרר במהירות. בציר הזה נעות משאיות ההספקה. הנהגים בחדה״א עכשיו. יקח קצת זמן עד שאיזה רכב יופיע, אני רועד מקור. לפי שאון המנוע זה מוביל טנקים. יהיה לו קשה לעצור. אני רץ כ-50 מטר. הנהג מסתכל עלי מהחלון. ״מה אתה עושה כאן לבד בחשכה?״ הוא שואל בדאגה את השאלה הצפויה. ״עכשיו רק 8,״ אני אומר. ״בלי נשק? אתה יודע היו מקרים. חיילים יוצאים ולא חוזרים.״ הוא מוריד אותי בכניסה לגדוד. בש״קם מספרים לי שחיפשו אותי — ״טילפנו מהארץ, השמירה שלך ב-2:00, כמו שאתה אוהב,״ אומר לי ניר. אני הולך למבצעים אך הסמב״ץ התורן לא יודע דבר. בשלישות אומרים לי שהמ״פ ימסור לי את ההודעה אישית. זקן מעיר אותי לתורנות שמירה ב-4:30. ״שברו שמירה?״ אני שואל. ״רצינו לתת לך לישון. מזל טוב אחי!״
בגדוד סידרו לי קרטיס טיסה מרפידים והגעתי למחלקת היולדות בבתה״ח בפתח-תקוה לפני הצהרים. י. מראה לי את התינוקת היפיפיה שמאחורי חלון הזכוכית. אנחנו יושבים שלובי ידים בקפה הקטן שליד. אני שקט, ״נדמה לי שאני מאושר,״ היא מחייכת.
יתכן שרשתות העצבים שבמוח מסוגלות לעבור ׳מעבר פאזה פיזיולוגי׳ ומיצרות מצב חדש של תודעה. האיש הצעיר שהייתי לפני ארבעים שנה, אשר שוטט במדבר צמא להתגלות, הפך לאב. מהלך אשר שינה באופן קיצוני את הנדיפות המוחית שסבלתי ממנה לפני כן. אך לא הכל דבש. גם לא יכול להיות. כאשר בננו בנימין נעדר מן הבית, ניסיתי להרגיע את אימו, ״לא מוכרחים לחשוב על התרחיש הנורא ביותר,״ אמרתי לה. אך זה מה שהתרחש.
אתמול פגשנו משפחה שאיבדה את האב למחלת הסרטן. שאלתי את הבת המבוגרת אשר זכרה את בנימין מהתיכון על אבלה. היא סיפרה על הדרשניות הנוקשה שבה התיחס אליה אביה, ״זה מסבך את אבלי,״ אמרה ומחתה את הדמעות מעיניה. סיפרתי לה על רגשי האשם שלי.

המשכים
טיפול שבועי. מישהו הביא טייפ של ״ריטואל.״ ע. הנהג של הצוות השכן גלגל צינגלאך אחת אחר השניה, ״חומר טוב,״ אמר מ. התותחן שלי. אני גמרתי לנקות את המקלעים ובגלל שהם ישבו למטה בסוטול נכנסתי לצריח לנקות את הריצפה התחתית — אני שונא רג׳קטים! ל. מזמזם בקולו הנמוך ״…נו סום דה׳ סוליי…״ שקיעה בסיני.
היה לנו אחד שנשאר מהפלוגה המקורית וחשב שאם הוא יעבור למטבח הוא לא יעשה מילואים כגוזניק (לפיד). שכחתי את שמו, אה! מוטי. אני זוכר אותו תמיד במצב-רוח טוב. איכשהו הוא הצליח להשאר אדיש. פעם דיברתי איתו דרך החלון של הפחון בו עמדה הבירזיה לשטיפת הכלים, ״אני שומע בעיקר את זאפה,״ הוא אמר לי.
מתישהו לקראת הסוף התחלתי להתפרק. הייתי עוקב אחר התקפות הזעם שנבנו בתוכי רובד אחר רובד, שכבה אחר שכבה, עד שהייתי נותן להן להתפרץ. פחדתי שאני משתגע. לפעמים הייתי מחטט מעגלית במחשבתי עד סחרחורת. פעם כמעט נפלתי מהטנק. י. נכנסה להריון ולמרות שכמו שאמרתי לידיד נעורים, ״האופק שלי מעורפל,״ היה לי ברור מה צריך לעשות. כמעט שנתיים אחרי שביתי נולדה פגשתי את מ. בתחנה המרכזית. התחלנו להיפגש באופן אקראי. מ. זכה בזכיון לאיור לחברת שיווק כלשהי, נדמה לי של אפרוחים, היו לו תוכניות ללמוד גראפיקה. הוא גר אצל אחותו. מ. שמר על קשר עם ע. שנשר די מוקדם דרך הקב״ן. ל-ע. היה סטודיו לציור איפהשהו והוא והחברה שלו נראו מאושרים ומעושנים. אחרי שאושפז בעקבות נסיון התאבדות נסענו לבקר את מ. בדירת ידידתו מהמוסד ברמת-גן. י. האמינה שהיא יכולה לעזור לו. היחסים עם י. התנדנדו במשרעות הולכות וגדלות. באחת הפגישות לפני שתלה עצמו על עץ בחצר-הוריו, מ. התלונן על אביו, ״היה באושויץ ולא מבין כלום בחיים.״

מוות טבעי
הוא מת מוות טבעי. אמנם לא זכה לשיבה טובה אך אחרי הכל לא היה איש צעיר. יומיים לפני כן לא חש בקוו בריאותו הרגילה אך ייחס זאת לשתיה מופרזת. הרגלי השתיה שלו השתנו אחרי שנודע לו מפי אשתו על הרומן שניהלה שנים אחדות לפני שנולד בנם השני. המאהב שלה ניסה לחדש את מערכת יחסיהם, אשת המאהב גילתה את האימייל ואיימה בחשיפת המידע. הוא ידע לא מעט אכזבות ותהפוכות בחייו אך ראיית עולמו היתה שמה שאינו ממית מחזק. לרוע מזלם שנים ספורות לאחר מכן איבדו את בנם הבכור. כאמור הוא כבר היה די מבוגר ולמרות שתגובתו הראשונית היתה ״בואי נעשה ילד!״ ההתאוששות לא באה. לקח לו כשנה להתגבר על הלם הבגידה, שנה שבה התכנס אל עצמו ובנה חומה כנגדה. אך כל זה התגמד בהשוואה למות בנם, מוות שהעמיד אותם לפני שוקת שבורה. שניהם, איש עפ״י דרכו שקעו אל אבל כבד שנילוו אליו תנודות ריגשיות קיצוניות. למרות זאת יחסיהם נשארו יציבים. הוא פרש ממעגל התעסוקה והעביר זמן רב בשיטוט בהרים. היא שבה לשגרת עבודתה במלואה ועשתה את בנם הצעיר למרכז חייה. מאהבת שהיתה לו בשנות העשרים לחייו כתבה לו על מכרה שלה שאיבדה את שני בניה, בני 16ו-17, למפולת שלגים. הדבר הוביל לגרושים והאשה גידלה את האח הצעיר כאם יחידה. בגיל 13 הנער טרף נפשו בכפו. האשה עברה לעבוד בבית חולים, ״כדי להיות קרובה אל בניה,״ כך כתבה לו ידידתו. הוא סיפר זאת לאשתו שביקשה לדעת פרטים על הצעיר שהתאבד, פרטים שהוא לא יכול היה לספק. בלילה חלם שהוא נוהג ברכב במנהרה ובה פסי רכבת. הוא מנסה להכניס להילוך קידמי אך המכונית נוסעת אחורה. כאשר התעורר בבהלה חשב שאולי גם הוא יחפש תעסוקה באכסניה לגוועים. אשתו ישבה על כיסא נוח בגינה וכובע כחול ורחב תיתורת על ראשה. הוא הביט בה דרך החלון עסוק בשטיפת כלי ארוחת הבוקר. למרות חריצי העצב ששרטו את עור פניה יופיה העדין נגע לליבו. ״אשוב בערב,״ אמר לה. אחרי סידורים קצרים נכנס לריכבו במגמה לצאת לשיטוט קצר בהרים. כאשר שב לפנות בוקר והחנה את הרכב במוסך, אשתו מהרה אל הדלת, חיוורת. מיד אחר כך התקשרה למשטרה להודיע שהוא נמצא בריא ושלם. ״זה היה מוות טבעי,״ הוא הסביר לה כאשר ישבו לשתות קפה של טרם שחר. ״לכל דבר יש סוף. הסוף יכול לבוא עכשיו או מחר, אולי בעוד שנה…״ אמר והמשיך למות מדי יום ביומו.

פגישה
הוא יכול היה לאחר. או לא להופיע כלל. דעתו היתה יכולה להשתנת מבלי שידע על כך. כך פיתאום זה היה יכול לקרות מתחת לעורו המתוח על פניו הרזות. מאחורי עיניו השקועות. אך הוא דייק. דייק וחיכה. הזמן נאגר כבשלולית. נאצר. אומנם מכונות האספרסו המשיכו להפיק קפה והעיתונים רשרשו אך בהמולה הרגילה הממלאת את אולם ההמתנה חלה לרגע קצר ובלתי מוגדר קריעה. יריעת הזמן נסדקה. הוא הרים את עיניו מפנקסו והסתכל אל הכניסה. היא נכנסה עמוסה בכבודתה. היא אינה נוסעת קלילה. הוא חשב שזה יכול להיות המפנה. עיניהם נפגשו והוא לא הרגיש דבר. ממש כלום. הוא הוריד את עיניו חזרה אל הפנקס המהוה והיא התיישבה עם סיפלה ומאפה. היא נראתה עייפה. הוא הכניס את הפנקס לתיק הצד וקם מן השולחן. עכשיו כבר לא יכול היה לחזור ולשבת ולחכות כאילו שלא קרה דבר. הוא עבר לידה והרגיש טעם מר של החמצה. ״מחר אנסה שנית״ חשב לעצמו ויצא.

גב כפוף
באותו היום היתה לו תחושה שנגזר דינו. הוא עוד לא ידע מה יהיה פסק הדין אך היתה לו תחושה קשה. גורלו עמד להתפקק. שנתיים קודם לכן אישתו בגדה בו ועל כך נודע לו רק אחרי שפוטר מן העבודה. הוריו נפטרו בזה אחר זה ובנו נהרג בתאונה. עם כל אלה התמודד ולא התמוטט. לא נפל לשתיה יתרה. אך באותו היום כאשר לא נבחר לשמש כמושבע הרגיש שפעמון הזכוכית שהכיל את מהלך חייו ואשר הלך והיצר כצוואר בקבוק, הוא פקוק עתה ללא מוצא. לא היו לו חובות לפרוע או מחויבויות לעמוד בהם. חוץ מאשר בחוג ידידיו המצומצם ועם אשתו ובנו לא היה לו איך להעביר את הזמן מבלי להתנצל לפני עצמו על כך שהוא מרגיש כאסיר עולם. הוא רצה לקום ולצאת. לתת לגורלו עירוי דם. אך זה דרש כוחות שלא עמדו לרשותו. גבו לא יעמוד בכך חשב לעצמו ונרדם.

לב זהב
הוא יושב מול הרופאה העסוקה בכריית הנתונים מן המחשב. לפני ימים מספר נתן דם במעבדה. זה היה אחרי שדחפה אצבע חקרנית אל פי טבעתו והציצה אל פיו ואוזניו. גם לליבו וריאותיו הקשיבה. את לחץ הדם מדדה אחות שמנה לפני שהרופאה שחורת השיער ושטוחת החזה נכנסה לחדר בעיקבות דפיקה קלה בדלת. עכשיו הוא יושב לפניה לסיכום תוצאות הבדיקות. הוא אינו איש צעיר אך אינו נזקק לתרופות. היא עוברת בקצרה על הסיכום ולפתע משתתקת. הוא מביט בה והיא מכחכחת בגרונה. ״מצאנו זהב בדמך,״ היא אומרת ספק בדאגה ספק בפליאה. ״חוץ מזה הכל נראה תקין,״ ולאחר שתיקה קצרה היא מוסיפה במעין קונטרפונקט, ״לפחות די נורמלי.״ הוא שואל אם יתכן שהזהב דולף מן הכתרים שבשיניו. היא מחייכת ומנידה בראשה, שוללת את האפשרות בקול כמעט מבודח. לסיכום הראיון היא מודיעה בקולה הרשמי שעליה להתיעץ עם רופאים אחרים במחלקה והיא תודיע לו על בדיקות נוספות שיהיה עליו לעבור. ״קרוב לוודאי שנצטרך לבדוק את הלב מקרוב,״ היא אומרת. הוא מביט בה בשאלה.

על שבעת הימים
אנשים חריפים אך עדינים. אנינים. עיניניים על פי דרכם. סבלניים. כאלה שנוטלים את עיתותיהם בידיהם. הם מופיעים בחלומותי ונמוגים. גזים כציפורים נודדות אל האויר המתוק. אחר כך נשאר מעין חוסר טעם בפה הריק. כאילו נעקרו כל שיניו. המחשבה הנלווית היא על תותבות.
תכשיטים בין ההמון המתחרה ברחובות. טוטפות בין החיקויים הארוזים בקופסאות זולות. לפעמים נדמה לי שאני מזהה אותם ברגעים בלתי צפויים. אני רוצה לגשת אליהם, להציג את עצמי, למשל במילים הבאות: ״מלח מזדקן,״ או משהו בדומה ל-״טול קורה מעיניך״ או קיסם דמיוני מבין שיניך.
כל זה היה יכול להתפתח לגמרי אחרת. אמנם לא הייתי מתמנה לרמטכ״ל אשר לרשותו צבא צדק. אפילו את אות הגבורה אי אפשר היה להעניק לי. ובכל זאת, בין זה לבין הברדק שמתרוצץ כאן במבוך וגועה ללא קול מפרידים מים רבים.

משפחת הנציים
אחרי שהתעוררתי וליבי הולם בחוזקה לא יכולתי יותר להרדם. אמנם לא זכרתי את פרטי החלום הרע אך ידעתי שזה פחות-או-יותר על המלחמה. שכבתי על המיטה מנסה לרוקן את ראשי ממחשבות. ליבי עדיין היכה כנגד חזי באון. כאשר בדירת הפוסטדוקטורנטים שבשכנותי נשמעה המולת הקלחות ורחש השמן במחבטות יצאתי למטבח להכין קפה. ריח האורז המתבשל חדר אל המטבח דרך החלון הפתוח. לרגע נדמה לי שאני שומע דפיקה קלה בדלת. משאית הזבל מתמרנת במגרש החניה והזבלנים כהי העור רצים תוך שהם דוחפים מיכלי פלסטיק גדושים. מוקדם בבוקר. שוב דפיקה בדלת. עכשיו אני כבר די בטוח שזה אינו פרי דמיוני. בכמה צעדים זהירים אני ניגש אל דלת הכניסה ומציץ דרך אשנב ההצצה. שלושה ראשים סבי תלתלים של גברים מזוקנים מצטופפים בעדשת הדג שבקצה הנקב. אני מסובב את הבריח ופותח את הדלת לרווח צר אך רחב מספיק לצפות בשלושתם. לפני עומדים שלושה גברים שזופים וחסונים, לבושים בטוניקות לבנות ונעולים בסנדלים. ריח עז של עשבי בר עולה מהם. ״במה אוכל לעזור?״ אני שואל בחשדנות, ושם לב לפתע שהגבר באמצע עונד כנפי סיירת כלשהי על רקע אדום. הוא מחזיק בידו מגילת קלף הקשורה בחוט צמר לבן. לפתע עולה בראשי המחשבה שהגבר הענוד בכנפי הסיירת הוא אייסכילוס והשניים שלצדדיו הם אוריפידס וסופוקלס. הגבר מבקש שאכניסם ומבטיח ביוונית מדוברת שהביקור יהיה קצר. אני מסביר לו בדי-עמל שהיוונית שבפי די גרועה אך השלושה מניעים את ראשם בהבנה ומחייכים בידידותיות. אחרי מותו של בנימין בני התחלתי ללמוד יוונית אטיקאית. הם חולצים את סנדליהם ומתקרבים אל השולחן הכבד שבחדר האוכל. הגבר עם הכנפיים מתיר את הפתיל ופורש את המגילה על משטח העץ. מלוויו מחזיקים את המגילה בשתי קצוותיה והוא שולף אצבע מוכספת מן הסוג שמשתמשים בו בזמן קריאת התורה. הוא מסמן לי שאתקרב ומצביע על מה שנראה כמו תצ״א. נדמה לי שאני מזהה את ציר האורך "לקסיקון." הוא מראה לי באצבע הכסף שבידו מסלול תנועה ואחרי שחזר והתווה אותו הוא מביט בעיני כמו לוודא שאני מבין. אני לא אומר מילה והוא מגלגל את המגילה וקושר אותה בפתיל שמגיש לו אחד ממלויו. המלווים מחכים עד שאייסכילוס יסיים לנעול את סנדליו ומיד אחר כך נועלים את סנדליהם בזריזות. אחרי שהשלושה יצאו מן הבית אני שם לב שביתי נ. מציצה מהעליה. ״מה זה היה?״ היא שואלת בתדהמה. ״מתחם החווה הסינית,״ אני משיב. ״ראיתה את הכנפיים?״ ״כנפי סיירת עם רקע אדום.״ ״לא! אלה שהיו להם על הגב. מקופלות מתחת לבגד. מלמעלה יכולתי לראות את זה. מדהים!״ נזכרתי שכשהיתה קטנה לָנוּ לילה אחד על חוף הים האדום והיא טענה שראתה מלאך. ניסיתי להסביר לה שזה היה שָׁלָךְ, עוף דורס ממשפחת הנציים.

שתי מחשבות אקראיות וחלון חד-כיווני
בצד אחד של המסדרון האפלולי חלון זכוכית בסיגנון טיפאני בגוונים של אפור. ממקומי על הספסל חסר המשענת אני מזהה את פאורות עץ החיים אפורות כאפר. בצד השני דלת פלדה כבדה אשר בהיפתחה נשמעות נקישות ציריה המבריקים. מן הפתח מגיחה עגלה ממונעת עמוסה בתיקים. העגלה נעצרת ליד אחת הדלתות ואיש נמוך וממושקף פותח את דלת משרדו ונוטל כמה קלסרים. דלת המשרד נטרקת כמעט ללא רחש אחרי גבו. העגלה שבה כלעומת שבאה ועל המסדרון שוב משתלט שקט מעוקר. אני מנסה לשחזר איך נקלעתי אל הספסל מן הרחוב המואר והומה האדם. הכניסה לבנין החקירות תיקנית לגמרי. אני מראה לשומר הסף המנומס את מכתב ההזמנה. הוא לוחץ על כפתור כחול ושתי נשים מגיחות מדלת צדדית ומובילות אותי אל המעלית. אולם הקבלה דומה לתחנת רכבת תחתית. אנו יורדים אל הרציף. אחרי דקות אחדות מופיע בקצה הרציף קרון מואר העושה את דרכו אלינו באיוושה חשמלית. אחרי נסיעה קצרה במנהרות חשוכות אנו יוצאים מהקרון והנשים הרזות חסרות הארשת מעבירות אותי לפיקוחו של גבר ממוצע מידה המראה לי את הדרך במה שנראה כמבוך תת-קרקעי. הוא פותח לפני את הדלת ומצביע על הספסל. אין שום סיכוי לצאת מפה עולה בראשי מחשבה אקראית. אחרי איזה זמן לא קצר מגיח לפתע כמו מעיקול במסדרון מלצר עם כד מלא מים וכוס. אחרי ששתיתי מספר כוסות הוא שואל בנימוס אם ״האדון צריך להשתמש בשירותים?״ אני חוזר לספסל ומגלה שהונחו עליו עיתוני היום וכמה שבועוני רכילות. אני סורק את הכותרות הצעקניות וכבר מתכונן לשהיה ארוכה במסדרון חסר המוצא כאשר לפתע נשמע שמי מדלת שנפתחה לשמאלי: ״הואל להיכנס״ קורא קול נעים. אני קם מן הספסל ונבלע אל משקוף הדלת הפתוחה. הגבר לבוש בחלוק כחול. הוא רומז לי להתישב לצידו על כורסת עור חומה הבולעת אותי ברכות. ״הרגש בנוח״ הוא אומר. הוא מניח תשבץ חצי פתור על השידה שלידו ומשלב רגליים על הכסא שלצידי. ״חסרות לי מילים בודדות להשלמת התשבץ,״ הוא אומר. אני מקמט את מצחי בתמיהה. ״כן. תמוהה, אך כך אנו עובדים ולשם כך זימנתי אותך לענות לי על מספר שאלות.״ בחלון שבקיר אשר ממול לשולחן העבודה הכבד, מופיע לפתע מנקה חלונות המשתלשל בחבל. על כתפו ציפור כחולה. ״הלבלר בחלוק הכחלחל מכחכח בגרונו, ״אל תשים לב אליהם,״ הוא אומר, ״החלון מקוטב חד-כיוונית הם אינם יכולים לראות אותך.״ האיש גומר את מלאכת הניקוי במהירות ומוחה את החלון ביסודיות. הוא אומר משהו לציפור והם משתלשלים למטה. העגלה עם הקלסרים מקישה על הדלת. בשובו הוא מעיין בקלסר כהה שהוא מחזיק בידיו. ״נראה שגם בפעם שעברה לא ידעת לענות על השאלות.״ ״ביזר,״ אני אומר, ״לא זכור לי שביקרתי כאן מעודי.״ נדמה לי שחיי הסתיימו, עוברת מחשבה אקראית בראשי. ״כן,״ הוא אומר אחרי שתיקה תוך שהוא מדפדף בדפי התיק שבידיו, ״גם הביקור הזה ישכח.״

אבני גזית
אבי היה מספר שאביו היה מאוד גאה במקצועו. אני לא הכרתי את סבא אשר נרצח בידי הפשיסטים. אני ואחי הבכור למדנו את מקצוע הסיתות מידיו המיומנות של אבא. רבות משיניו איבד אך זרועותיו החסונות ריבעו את האבנים בפטיש ואיזמל עד גבורות. באבני גזית בונים רק העשירים. לאבי היה מבט ספקני כאשר רכבו של קבלן כזה או אחר היה חונה בחצר על מנת לבדוק את האבנים. לפני שאמא נפטרה היו כל ההזמנות נעשות דרכה. אחר כך גיסתי נכנסה לנעליה. אנחנו ישבנו ליד גל האבנים בעוד היא הריצה את העסק, טיפלה בילדים, בישלה וכיבסה וניקתה. אחרי איזה זמן אחי החל להעסיק סוכנת בית צעירה שהפכה למאהבתו. אבי נורא לקח את זה ללב וגרש את ניקו מהעסק. ״אצלנו, לא עושים דברים כאלה.״ הוא עמד בכניסה לצריף ששימש אותנו כמחסן כלים וחדר תצוגה ולא נתן לו להיכנס. אבי נראה כאריה קשיש בכתפיו המרובעות, זרועותיו החסונות ורעמת שיער השיבה שעל ראשו. הענינים הסתבכו וניקו התאבד. מריה הביאה את ילדו הצעיר לאשתו ואבא נפל לשתיקה. סוניה והילדים עברו לגור איתנו וכעבור מספר שנים אבא נפטר בשנתו. זה היה יכול להיות סוף הסיפור אך במקום להישאר בעסק הענקתי את כל הזכויות לסוניה והצטרפתי לצי הסוחר. מעולם לא היו לי תוכניות או שאיפות. אני חי מיום ליום בצל המאורעות, לפחות עד אתמול בצהרים, כאשר נכנסתי לבית מרזח בהוואנה. אל השולחן שעמד בצל המגנוליה הריחנית ישבו שני גברתנים מיוזעים אשר התחרו בהורדת ידיים. בשולחן לידם ישב ארנסט המינגווי מזוקן ומולו בקבוק חצי ריק של בּרבּן אמריקאי. עם רדת הערב המחזה הלך והתלהט. המינגווי היה כבר כמעט שיכור לגמרי והקרב עדיין לא הוכרע. לקראת חצות המוזג הציע שיוכרז תיקו וארנסט פונה באלונקה.

שם ננוח

2 יול
שנתיים אחרי
שבת בצהרים. כמה פעמים רכבתי על האופניים
ביום קיצי שכזה מבלי לחשוב על סופיות החיים
שמיים ללא רבב, שמש מלטפת, אפילו העורבים
מתנמנמים בשקט הרחב החודר עד הקרביים
אבוא הביתה ואתנמנם גם אני, שנתיים אחרי מות בני
בכי מבית השכנים
בכי תינוק אני שומע. השכנה התהלכה הרה
תשעה חודשים. גם היא ידעה צער נורא, אחיה
מת בשנות העשרים ממנה יתרה של סמים.
הם היו מאד קרובים. לפעמים אבלה מתגבר עליה,
היא אמרה, אך בחרה בחיים. בכי בוקע מבית השכנים
איך שבילים נעלמים
מוזר איך שבילים נעלמים אל קיצם
כאן קרוב, ממש מיתחת לאף, חייו
של יקיר מסתתמים. תם מחזור שנותיו
ואתה לא ידעת שימיו ספורים.
אתה יושב שבעה, אומר קדיש אך יקירך
מחריש. לא כך תיארת לעצמך את העולם
אכזר איך שהחיים באים אל סופם
שם ננוח
עמוק בתוך גופינו החלול בניקבות נסתרות
תחת ברקן וחרול ושית, מסתתרים יערות
קודרים אשר מעולם לא ידעו שמש קיץ
דממת מות סביב. שם אין תוקעים בשופרות
אין מכים בתופים. שם ננוח מנוחת עולמים