ארכיון | אוגוסט, 2017

הָעֵצָה

28 אוג

הָעֵצָה
וִיהוָה צִוָּה לְהָפֵר אֶת הָעֵצָה
הַטּוֹבָה.
יִקָּחֵנִי הָאָפֵל אָמַר בְלִבּוֹ אֲחִיתֹפֶל
שֶׁחָבַשׁ חֲמוֹרוֹ וַיְצַו אֶל מוּתוּ בְּאֶמְצַע
הַיּוֹם
טָרַק בִּמְחָאָה דַּלְתּוֹתָיו וַיֵּחָנַק אֶל אֲבוֹתָיו

לַמְרוֹת עֵצוֹת מֵרָחוֹק
נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה כִּי מַר הַמָּוֶת לַגּוּפִים
מַר וְנִמְהָר. כִּי לוֹ הַמָּרוּת לוֹ הָאַדְנוּת
כִּי לַמְרוֹת עֵצוֹת מֵרָחוֹק לָנֶצַח נָמוּת
מָרִים. מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים, מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים
שְׁמָנִים מְמֻחָיִם, שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים
נִשְׁתַּטֵּה. כִּי מַר הַמָּוֶת לָחַיִּים

תֵּשֶׁר
תחילה נפרצו בקיעים בחומת הבקיאות
איתם נסדקו הבטחונות המוּבְנִים בוודאות
שלכאורה אפשר להיות מתוּשָר. והותירוּני
משולל שטר ערבות לזכות להיות מאושר

בזמן המרדים
כאשר אנו מושרים בנוזל התמים של שנתנו
חלומותינו מפליגים על האַל-זמן אל איים
לא ממופים של הכרתנו. לפתע אוזלת רוחנו
מן המפרשים. אנו מתעוררים טבועים בזמן המרדים

יֵשׁ מִי שלא נולד
יֵשׁ מִי שֶׁיִּשְׁכַּב עִם אֲבוֹתָיו בְּשָׁלוֹם; אחרי שנים רבות
הוּא בָּא בְּשֵׂיבָה; תַּרְדֵּמָת עולם נוֹפֶלֶת עֲלָיו; יֵשׁ אחרים
הכורעים על בִּרְכַּיִם אך תפילותיהם נופלות על אָזְנַיִים צוֹבוֹת
וְיֵשׁ מִי שלא נולד ואין לו עיניים לראות חלומות נגוזים

צוואה
אל תקרעו את בטני ואל תלבישוני בגדי יקר, הן מת אנוכי
אל תספידוני בנאומים מתקתקים, כי זו דרך כל בשר
אל תיבנו לי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים סָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר
יקירי, בקץ ימי הורידוני אל הבור בוכיים, הן כל ימות חיי הסתפקתי בצער

מודעות פרסומת

פרקטלים

12 אוג

"מה שלפילוסופים יש להגיד אודות המציאות הוא לרוב מאכזב כשלט שאתה רואה בחלון ראווה הנקרא, כאן מגהצים בגדים. אילו היתה מביא את בגדיך לגיהוץ היתה יוצא מרומה מפני שרק השלט למכירה." סורן קירקגור

פרקטלים
כאשר הגענו אל הגשר הלך והתברר לי שאיני נלהב לצאת בהרכב גדול אל ההר. חום היום ובמיוחד הלחות היו כבר גבוהים מן הרגיל, הבטתי למעלה אל ראש הרכס, כ-750 מטרים של טיפוס מאומץ. אמנם כשבוע לפני כן קנינו נעלים מתאימות ובמלון ציידו אותנו בתרמילים וכלונסאות תמיכה לטיפוס; ובכל זאת, הרצתי בראשי את השיחות שיכולות להתפתח עם גיסי וגיסתי ולמרות השבחים שאשתי הרעיפה על הנוף המרהיב הצפוי לנו לא הרגשתי מדורבן למסע בן כחמש שעות. לבסוף השתמשתי בתירוץ הגב הכואב הנשען על מקרים מן העבר. היבטתי בקבוצה המתרחקת חצוי אך חזרתי למגרש החניה לפרוק את התרמיל מעל גבי ולנעלו ברכב השכור. לא היו לי נעלים קלות להחלפה ולכן צעדתי בנעלי הטיפוס אל המסעדה הממוקמת בפאתי המגרש. חשבתי לעצמי שאשתה קפה ואאסוף את מחשבותי, עוד שעות ארוכות לפני, עיתותי בידי, ציינתי לעצמי בלא קול. בדרך החלטתי לסור קודם אל השרותים הציבוריים כדי להקל על הלחץ שרק עכשיו שמתי לב אליו. לפני צעדו אם ושני בניה הצעירים אשר הקדימו אותי בכניסה אל חדר השרותים הקטן שנדפו בו ריחות רעים. האם נכנסה לשרותי הנשים ואני חיכיתי על המרפסת עד אשר יתפנה לי מקום. כאשר נכנסתי למסעדה שוב ראיתי אותם, הנערים חבושים בקסקטים של שחקני כדור בסיס עם אימם שעל ראשה רעמה פרועה של שיער ערמוני. הנערים התיישבו ליד גבר נעים שנראה כאביהם. האם החזיקה מגש שעליו צלחות וספלים. כאשר הניחה את המגש על השולחן יכולתי לקרוא את הכתובית שהתנוססה על חולצתה האפורה — לחיים ללא אהבה אין ערך — הודיעה החולצה בצרפתית. אני מוציא את פנקסי ומתחיל לצייר.
נושא המחקר שמעסיק אותי לאחרונה הוא בתחום מערכות פרקטליות המוגדרות על ידי תוואים אקראיים. התוואי מוגדר כפתרון לבעיית N-מלכות על לוח שחמט במימדים N x N מבלי שאף אחת מהן תאויים ע״י אחרת. אני מנסה לבדוק את פרמטר הסדר במערכת. בינתיים אני רושם את תווי פניה של האשה מזיכרון. אני מוקסם מן הפרקטלים, ככל שאנחנו גורעים אנו מוסיפים, ככל שאנו מפחיתים מן השפה היא הולכת ומתרבה, הולכת ומסתבכת. האשה עוברת במעבר הצר שבין הכסאות מאחרי גבי. המשפחה מסיימת את ארוחתה הקלה, חובשת את תרמילי הגב ויוצאת לדרך. אני שולף את הטלפון הנייד מכיסי וכותב לשותפתי הסמויה למאמר המתפתח שהמערכת משמשת כמטפורה לאנטי-גרביטציה. המלכות דוחות זו את זו ומבטיחות שעקמומיות המרחב תתבטל.
הקשר עם לידיה נוצר אחרי שקראה מאמר משלי שבו התיחסתי למערכת פרקטלית כאל מטפורה לחור שחור. כמו הרבה מעבודותי גם את המאמר הזה לא קיבלו לפירסום בעיתון מדעי ולכן הצגתי אותו באתר חלופי ברשת. לידיה קראה אותו, העירה מספר הערות והתכתובת בינינו הלכה והתעבתה. איני יודע דבר עליה. כמוני גם היא מופיעה על אתר המחקר בו אנו מפרסמים את עבודותינו ללא תמונה. ניסיתי לחפש את שמה במנועי החיפוש אך הרשת לא העלתה דבר חוץ מאשר תיאור המשרה, פרופסור זוטר במחלקה למטמטיקה, ומספר לא מבוטל של מאמרים שהשתתפה בכתיבתם. אני מוסיף קווים לדמות המצוירת ומוסיף כותרת, "ללא חנינה״. עתה נדמה לי שהדיוקן שתחת עפרוני הצליח לתפוס את ארשת פניה. כאשר הסירה את משקפי השמש מעיניה היה נדמה לי שהן עצובות. לפתע נראה לי שיש בידי פריצת דרך. נראה שאפשר לחשב את מעבר הפאזה בין מצבי הצבירה. אני מתמצת בפינקסי את המרכיבים הכללים של החישוב. בינתיים הזמן עובר בעצלתיים. אני מזמין לעצמי בירה צוננת ונקניק לבן, הנחשב כאן למעדן מקומי. אל המסעדה נכנסים שני גברים לבושים במכנסי עור קצרים ומגבעות מנוצות לראשם. הם מניחים את מה שנראה כאקורדיונים על הריצפה ליד השולחן וניגשים לדלפק. אחרי שיחה קצרה ולבבית עם המוזג השניים חוזרים לשולחן, מסירים את מגבעותיהם ומכתפים את האקורדיונים. אני חושב על קביעתו המפורסמת של ניטשה שמבלי מוזיקה החיים יחשבו לטעות. חזרתי אל הרכב ונרדמתי לקול הדואט הרחוק שעלה מהקצה השני של מגרש החניה. לפני עוד שעתיים עד אשר הקבוצה תחזור מן הטיפוס להר. אני יוצא אל הנחל בכיוון שממנו הם אמורים לחזור. לפתע אני מקשר את העובדה שהאוניברסיטה שבה עובדת לידיה ואשר אינה רחוקה מכאן, לאפשרות לפגוש אותה פנים אל פנים. אני חוזר למסעדה כדי להתחבר לרשת ושולח לה דואר אלקטרוני. בערב כאשר נחזור למלון אקרא את תשובתה: ״אני כרגע בחופשה עד סוף השבוע אך אפשר להיפגש בשבוע הבא.״
כעבור ימים אחדים אני נפרד מאישתי ובנה, אשר בהתאם לתוכניותינו הקודמות יצאו לברלין, ומתישב בקרון רכבת מהירה בדרך לאוסטריה. לידיה תשלם את שהותי במעונות הסטודנטים ממילגת המחקר הצנועה שלה. נלהב מן ההזדמנות אני נזכר בימים בהם עבדתי פנים אל פנים עם עמית למקצוע. שנים רבות עברו מאז, שנים קשות. שנים שבהם ניסיתי לפרסם שירים במקום מאמרים מקצועיים אך גם זה ללא הצלחה. שנים של טלטלה וכישלונות. שנים אשר בהם הרגשתי כאסיר עולם ללא חנינה. שבע השנים הרעות של רבי כהנא אני מסכם לעצמי ומעיין בפינקסי. שלרב כהנא היה מום בשפתיו שגרם לרבי יוחנן לחשוב שהשועל שהחזירו למעמד של אריה מחייך חיוך של ניצחון ובחולשת דעת המית את תלמידו. אחרי שהתחרט על מה שקרה הלך יוחנן אצל מערת קבורתו של רבי כהנא והתחנן לפני הנחש אשר שמר את קיברו ואשר זנבו היה נתון בפיו שירשה לתלמיד להיכנס אצל רבו וביקש עליו רחמים והחזירו לחיים.
אל הקרון נכנסת אישה צעירה עם כלב שרות ומתישבת למולי. נדמה לי שעל הקולר האדום שעל צוואר הכלב חרוטה כתובית באותיות גוטיות לבנות — לראות זה להאמין — הכלב רובץ לרגליה. הרכבת מתחילה לנוע והעיר חולפת במהירות הולכת ומתגברת בחלונות הקרון. העיוורת מחטטת בתיקה, מוציאה אוזניות ומתחברת אל נייד, נדמה לי שאני שומע את ליאונרד כוהן. אני נרדם וחולם שאני טובע בנהר. אני מתעורר בתחושת מחנק ובולע אוויר בפה פעור. הכלב בוחן אותי קצרות וחוזר למנוחתו. זיעה שוטפת אותי. אני מוחה אותה בכף ידי ומתקן את מקום הצווארון הרטוב שעל עורפי. הרכבת נעצרת ושתי נערות צעירות מצטרפות אל זוג הספסלים הממוקמים זה מול זה. הנערות מפטפטות בעירנות ובקולות צחוק. לפני הרבה שנים, כאשר עוד הייתי ילד, אחי הבוגר ממני טבע בים ביום חורף סוער. הורי מיאנו להאמין שהוא התאבד אך אני ידעתי בידיעה ברורה שזו היתה תוצאה של אהבה נכזבת לנערה אשר מאז שיקמה את חייה וקראה את שם אחד מבניה על שמו, ראובן, גם שלא היה בכורה. אני לעומת זאת הבנתי שלעולם לא אוליד ילדים.
גרץ, היא עיר יפה שמשמרת את הקסם ההבסבורגי על הטירות והארמונות, הכנסיות ומבני האוניברסיטה שנוסדה בעיר לפני יותר מארבע מאות שנה. משרדה של לידיה ממוקם בבנין למטמטיקה. אני מנסה למקם את מקומה במפה שבידי ומחליט לעבור קודם במכון ע״ש לודביג בולצמן. הפיזיקאי המלאנכולי אשר סבל מביקורת קשה מצד מדענים רבים בקהילת הפיזיקה של אותם ימים, מדענים אשר התקשו לקבל את האטום כמציאות. מדוכא ומוכה חולי בולצמן תלה עצמו במהלך חופשה משפחתית ועל מצבתו חקוקה משוואת האנטרופיה המפורסמת הקובעת את כמות אי-הסדר אשר במערכת.
דלת משרדה של שותפתי הסמויה פתוחה אך אין איש במשרד. אני בוחן את הכתובת הגדולה שעל הקיר שממול לשולחן הכתיבה הכבד– לאהבת המספרים — מודיעה הכתובת בצרפתית.

איך יוצאים מכאן?

5 אוג

איך יוצאים מכאן?
איך יוצאים מכאן? אני שואל ומגשש בידי
הרועדות את קירות המערה הלחים בה
אני כלוא. הן כבר היו דברים מעולם
ולא רק בחלומי, למשל רחם אימי
אך אלו לא היו כה קשים לפיתרון השנוא.

אוֹת קַיִן
כבר הייתי נכון ללבוש תכריכים ולצאת אל האין
אך למראה ההרים המִתַּמְּרִים מוצקים לנגד עיני
דחיתי את תוכניותי והסרתי מעל מצחי את אות הקין
אֶפֶס, כי מה החיפזון, אי אפשר שהחידלון יסתדר בלעדי?

בטנא ריק

3 אוג

בְּקַשׁ
אהובתי רוחצת צווארה בחלב, מוֹשַׁחַת פטמות שדיה הצחורים בדבש
את מחלפות שערה השחורות היא סורקת במסרקות צדף נוטפים שמן
זית זך. כך היא עומדת על כפות רגליה הקלות מול המראה, בטנה
ערימת חיטים, ומהמהמת בקול משכר מזימרת ציפורים
בעוד אני נֶאֱחַז בְּקַשׁ בהתעוררי אל מזימת הבוקר, משובש

שפע
בלילה העבים השחורות נעצרות על גבות ההרים
ומורידות את בִּרְכַת⁻הגשמים מן הגבהים
עם שחר הפרות יורדות במדרונות הירוקים
בפעמונים מצלצלים ועטינים מלאים
הבוקר, אני עומד בטנא ריק ומלקט את השפע במילים

πάντα ῥεῖ — ״פַּנְטָה רֶיִי״
רְאִי! הכל בזרימה.
אנו באים ויוצאים מן הָמַרְאָה
בזמן הנוקף כבאשליה,
בָּבוּאוֹת משתקפות על קירות
הָאַסְפַּקְלַרְיָה.
רְאִי! את ואני בתמונת הָרְאִי
"רְאִי בתוך רְאִי"