ארכיון | אוקטובר, 2017

מליחות

29 אוק

מליחות
מטבעות הלב, שטרות טבין ותקילין. חוזים
שלא יופרו שנים אחרי שתיבש הַדְּיוֹ. לעולם.
גם אם תאבדנה בין טיפות הגשם בשקיפותן
תִּצְטָנַּעְנָה באבק הזמן מן הכאב; לַמְרוֹת
שמליחותן אינה נסחרת בשערים גבוהים. דמעות

מודעות פרסומת

הערה דקדוקית

24 אוק

הערה דקדוקית
אני שוכן בארץ שחונה
במדבר הזה בו מצהיבה
השכינה מרוב חול, אני פונה
אל תבונתי הנותרת להשראה
בשפת תפילה דייקנית אני
פונה אליה, הסבלנית: הקלי על סיבלי
אני אומר לה, לפני השתתקות המילים
לפני האלוהים, לפני הפרטים הקטנים

פרגמנט על נסיון נואש

21 אוק

"מי שבא אלי ואיננו שונא את אביו ואת אמו, את אשתו ואת בניו, את אחיו ואת אחיותיו ואף את נפשו שלו, אינו יכול להיות תלמידי״ הבשורה על-פי לוקס פרק י"ד, 26

אני רוקק על העור המיובל, משפשף את כפות ידי ונוטל את כת הגרזן הנשען על גזע העץ הכרות. החלטתי להוריד את הכפפות. אני מרים את עיני וסורק את היער העבות שסביבי. זו אינה החלטה רציונאלית? אולי, אך אין בכך דבר שירתיע אותי שיעצור אותי מלהכות בעצים של היער האפל הזה עד אשר אברא אותו. אני שומע מישהו מפזם. חלום מוזר. אני מתעורר במה שנראה כחדר במלון ומנסה להבין היכן אני. מתאם מהיר של העובדות מאפשר לי להבין שאני בקופנהגן. עם ההבנה מתרחבת בי תחושת הקלה. ״לא הכל אבוד…״ אלו היו מילות הפזמון. את המנגינה איני מצליח לשחזר. צהרים, אני יושב על מרפסת בית הקפה, השמש נעימה, המקום מלא מפה לפה. סופסוף אני מגיע אל המחשב. אחרי בוקר ארוך של שיטוט בעיר אני מתישב אל שולחן העץ הקסרקטיני ומתחבר אל הרשת. היומן שלי נקרא ״בעקבות קירקגארד״.
תחילה לא שמתי לב אליה אך אחרי שמדדה אותי במבטים ארוכים הישרתי עיני ופגשתי את עיניה. היא מחייכת. אני מוריד את עיני אל המיצג אך מתקשה להקליד. מחשבתי מתבזרת. לפתע ניגש אלי כלב דני ענק נועץ בי את עיניו החומות ומקשקש בזנבו. כעבור רגע הוא מתרומם על רגליו האחוריות ממקם את הקידמיות על כתפי ודוחף את ראשו אל חיקי. אשה בהירת שיער ונמוכת קומה שיושבת על הספסל שמאחורי קופצת ממקומה וממהרת אל הכלב, ״עצור קלימקוּס, עצור!״ היא גוערת בו. הכלב מתרפק עלי בעינים מתמוגגות. הקפה צופה במחזה. האשה מתנצלת בדנית, מאפסרת את הרצועה לקולרו של הכלב והשניים חוזרים לספסל ממנו הגיעו. קלימקוס תוחב את לועו אל קערת מים מפלדת אלחלד ומלקלק בקולניות.
אני שוב מרגיש את עיני שכנתי. אני פונה אליה ומחייך, ״כלב ידידותי,״ אני אומר באנגלית. ״כנראה שאתה מאוד מיוחד בשבילו,״ היא עונה. אני מחייך במבוכה והיא מוסיפה, ״יש לך כלב?״ אני משיב בשלילה ולרגע נראה שזה סוף השיחה, אך לא, ״אני מאמינה שלכלבים יש חושים שאיננו מכירים.״ אני: ״אינטואיציה כלבית?״ היא מהנהנת, ״במעבדה שלנו אנו מנסים להבין אם לבעלי חיים יש מה שאנו מכנים אינטואיציה למצבים מורכבים.״ כמי שאסור באזיקי המחשבה הקירקגוריאנית אני חושב על אינטואיציה מנקודת מבט של הפארדוקס שלו הדן בנסיון הנואש להשיג מה שאין ביכולתה של המחשבה לחשוב. ״האם אינטואיציה היא צורה של מחשבה או כלי הכרתי אחר?״ היא מביטה בי בהשתוממות. בשיחה השקטה שמתפתחת אני מספר לה שהגעתי לכאן ברכבת, ממקום שאני מכנה, ״ירושלים של מטה,״ ובמזוודתי כל כתביו של קירקגארד.
אני מכיר את הפארדוקס מנעורי אלא שבשלב מסוים במבוך המינותאורי של חיי מצאתי דרך להימלט מסדרת הנסיונות הנואשים להשיג את המבוקש. אני מנסה להתחכות אחר מהלך התפתחות הרעיונות שבכתביו כתוצאה של מניה דיפרסיה, אני אומר לה. את רואה, אם סירן סבל מדו-קוטביות אז אפשר להבין את הערצתו לאברהם כאפיזודה של מוחו החולה. תארי לעצמך, שאת רואה את אחד משכניך מתכונן למסע עם בנו ובאמתחתו מאכלת בוהקת ועצים למדורה. כל אדם אחראי היה מתקשר לשרותי החירום, לא?
יוטלאנד נמצאת כחמש שעות נסיעה מכאן. אני מתכנן לצאת לערבה בה התרחשה דרמת הקללה. הסלע על הגבעה אשר ממנה קילל אביו את אלוהים. אבן הפילוסופים אשר הפכה, כמו באלכמיה, את הנער, מיכאל פדרסן קירקגארד, — רועה הצאן הרעב והרועד מקור — לסוחר בגדים אמיד בעיר. הסוד הנורא שהאב סיפר לבנו ביום הולדתו ה-22. ״רעידת האדמה הגדולה״ של חייו כשם שהבן כותב ביומנו.
שנים אחדות לאחר התאבדות בני יצא לי לפגוש שכן שחזר משהיה של חמש שנים במחיצת אימו החולה. ״נתתי חמש שנים מחיי״ הוא אמר לי בענווה. ״לא איני איש דתי,״ הוסיף, ״אך מי היה מטפל בה?״ הרבה יותר קל לו לתאר לעצמו את החיים כפועל יוצא של הנדסה גנטית שערכו חייזרים מן החלל החיצון. אני מכיר את הדיכאון מבפנים אמר לי ומנה לפני את נסיונותיו לאבד עצמו לדעת, לראשונה כנער בן 15. גם בנו ואימו הובחנו בדו-קוטביות, ״אני לוקח תרופות נגד דיכאון על בסיס יומיומי,״ אמר לי. נפרדנו בחיבוק.
כילד ביקשתי להימלט מהכאב הקיומי שחשתי בכל הוותי. לו רק הייתי יכול להתאבן, הייתי מהרהר לעצמי בשבילים הבודדים שאליהם יצאתי כדי להשקיט את רוחי. מה כבר אפשר להגיד על מוחו של נער בן 16 ששם קץ לחייו? הן הטובים שבידידי קירקגארד הצעיר לא ידעו דבר על המלנכוליה, אשר ממנה לעולם לא יוכל להיפטר, כשם שכתב ביומנו. קירקגארד מורי ורבי, מה אפשר להגיד על מצבו של הנער הזה שבערב יום ההולדת של אימו הוא חומק מן הבית אחרי שהטיח באביו שהוא שונא אותו ומתאבד בקפיצת ראש מן הגשר אל נהר הנמצא כמאה ועשרים רגל מתחת לרגליו?

לפני שיצאתי ליוטלנד ניפגשנו שנית בבאר לא רחוק מהעיר החופשית, קריסטיאנה. אין לי תיאבון לנשים. בעבר כאשר הייתה מתגברת עלי התשוקה לבּלאבּר הייתי יוצא להטיל את הצלצל בליויאתניות הצפות בבתי המרזח בעיר ולרוב מחטיא. בגלל הרעש שהקימה הלהקה בבאר אי אפשר היה לפתח שיחה. קבענו שאחרי שאשוב מיוטלנד ניפגש בדירתה לארוחת ערב צנועה. ״לא אין לי אלרגיה לחתולים. גם לא לשום מזון. אביא איתי בקבוק יין אדום.״
איזבל מציגה לפני את שלוש הגרציות העונות על השמות, "עבר", הלבנה, "הווה" האפורה "ועתיד", השחורה והעיוורת. אחרי הארוחה הצימחונית אנו יושבים על הדיוואן ושותקים. שלושת החתולות שקודם התקהלו ליד מכונת הכושר העומדת ליד החלון הרחב באות להתרפק אצלה. היא מלטפת אותן כמו באופן מכאני. ״אתה יודע שאני כרותת שד?״ היא אומרת בעצב ומשתתקת. לא, אני לא יודע, אני גם לא יודע איך להגיב. אני לוגם מן היין ומגניב לעברה מבט. איזבל נראית כאילו איבדה את הרוח ממפרשיה. מה אומרים לאמזונות אשר נאלצו לכרות את שדם במלחמת הישרדות? לפתע נפלט מפי משפט בנאלי. ״לא הכל אבוד…״ אני אומר ונבוך. ״חבק אותי אחאב,״ היא עונה.

בין המתים

10 אוק

בין המתים
עיני אינן דומעות ליבי לא נשבר בקרבי
אך מה הן היללות המחלחלות את עפרי?
מי זה המתלונן בשנתי? מקונן, מפריע את מנוחתי.
מי הם הזרים המבקשים להעירני מקברי
לפתותני בזכרונות מתוקים? מי אתם שתספקו
כפיים מתקשים להאמין, מפללים מוכי סנוורים?
ראו במו עיניכם: אין לי אחים על פני האדמה
כאן שארי בשרי, כאן, בין המתים

מחלות ילדות
אהבות עוברות ושבות כמחלות ילדות
הן נכנסות רכובות על מרכבות הבחרות
כמגפה ומותירות את גופותינו חלולים.
אנו שחשבנו שהננו חסינים, חוזרים ונדבקים
בחיידקיהן הנעלמים, נדלקים כמו בהחבא
בלהבה. בהיכבה, נשמותינו אשר לרגע דימינו
אותן מחוברות, מתצטננות ושוב נעשות בדידוֹת

לב אבן
חרש, לבוש חליפת דמעות
כמכניס תֶּבֶן לַעֲפָרַיִם
בא המוות אל טרקלין הָחַיִּים
בלב אבן יקשיב למקוננות
הסופקות כַּפַּיִם
יֵשׁ טַעֲנוֹת, אֵין טַעֲנוֹת; יֵשׁ אֱלוֹהִים
אֵין אֱלוֹהִים; אפס, אין מה לעשות
תַּחַת הַשָּׁמָיִם

עוּלוֹ שֶׁל זֶּה
מִי אֲשֶׁר אָזְנַיִם לוֹ לִשְׁמֹעַ יִשְׁמָע
וַאֲשֶׁר אֶת־נַפְשׁוֹ יִשְׂנָא וּבָא לְהֵעָקֵד
עַל-בָּמוֹת-יָעַר-בְּהַר-הַמּוֹרִיָּה, יְנוּקֶּה
אֲשֶׁר יֶאֱמַר, שָׂדֶה קָנִיתִי, אִשָּׁה לָקַחְתִּי, נַקֵּנִי
אַשְׁרֶיךָ, אוֹמְרִים לוֹ, שֶׁנִגְמַלְתָּ מֶעוּלוֹ שֶׁל זֶּה

שְׁקִיעָה

5 אוק

שְׁקִיעָה
מַלְכוֹת שָׁמַיִם לְבוּשׁוֹת תַּחֲרַת⁻אוֹר
שֵׂעָרַן קָשׁוּר מְאָחוֹר בִּפְתִילֵי תְּכֵלֶת
פַּעֲמֹנֵי זָהָב וְרִמּוֹן וְצִיצֵי⁻זָהָב טָהוֹר
וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה אֹרֵג לְתִפְאָרֶת
אוּלָם, הַמַלְכוּת פְּרוּצָה
לְאוֹרְכָּהּ וּלְרוֹחְבָהּ, זָהָב וּמָוֶת
הַשָׁמַיִם בּוֹעֲרִים בִּכְלִמָּה מָזְהֶרֶת

חצי המלכות

5 אוק

חֲצִי הַמַּלְכוּת
טלי לך את הצליל הזה התלוש מליבי הצועני
שלך הוא, זמזמי אותו בשפתיך המלאות
שיני הזהב שבפי עדות שחצבתיו ממחצבות
שנותי האפלוליות. עוד מהדהדות ממנו פרסות
הסוסים הרתומים לקרון נדודי הצבעונים הטביעיהו בעינייך הכחולות

עשי בו כרצונך לושי אותו בלשונך אמציהו אל חזך
רקקי אותו, הכי על ריצפתו בעקביך המחודדים
ובצאת הכינורות במחול שֵׁדַי עצרי את נשימתך
ומדדי את הצעדים: שניים לפנים, קידה, צעד וחצי חזרה
מלכתי בין המלכות, מַה בַּקָּשָׁתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ הגבירה

זכרונות
אני זוכר זכרונות שמעולם לא מצאו את מקומם
אלה אינם חלומות או שאיפות, גם לא הזיות
דמיוניות, אלא געגועים עמוקים לחיים שאפילו
הקיים באפרוריותו היומיומית אינו יכול למחקם

דמיון מסוים

2 אוק

חדשות רעות
כמה פעמים בני זוג אומרים זה לזו, אני אוהב אותך
ויוצאים מן הבית אל הרכב, מקשיבים לרדיו בדרך
לעבודה. יוצאים להפסקת צהריים שולחים טקסט או
שניים. מטלפנים, מקבלים הוראות, רשימת קניות
מסיימים עם להתראות ושבים בערב לחדשות רעות

דמיון מסוים
כל דבר שקורה הוא חלק מסיפור ארוך ומייגע המשתרע על פני פרקים ארוכים
ומשעממים. הגיבורים העייפים לא יודעים עדיין שמה שמתרחש רוקם אור וצללים
שאפשר שהמשקע המילולי שנוצר בשולי העלילה ימצא דמיון מסוים עם החיים

כאשר כוח הכובד
כאשר כוח הכובד עוד היה קיים ועקמומיות המרחב הייתה
תופעה אופקית גרידא אז היינו נופלים ונחבטים באדמה
עכשיו כאשר הכובדיות אינה אלא תכונה של החללזמן ואתה
אינך בין החיים, הניסוי שערכת, נפילה חופשית אל מימי הנהר
הקרים, מחלק את הזמן העובר לשני חלקים שאינם משתווים
העבר והעתיד אשר היו זה לזה כתאומי צבייה אינם מתאחים
למאי נפקא מינה שיעשה שלום במרומים? אלה כוחות מדומים!
אתה אמנם הלחמת את החלל הדחוק של קיברך עם הזמן שהקריש
אך אני עוד מתהלך כאן פרוד ומסוכסך ומתקשה להשריש