ארכיון | נובמבר, 2017

עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ

30 נוב

עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ
מול האינסוף שנתן ולקח מול ההכרח לקבל את שנלקח
בין שֶׁגְּזֵלַת בני הינה דבר תבוני או טרוף אקראי, קיומי הארעי
נעשה יותר מופרך. באין ברירה אני מרכין ראשי מול השְׂרָרָה
מנוצח בידי גורל שסרח. לא לכל בעיה יש פיתרון לא כל דלת
מובילה למסדרון, אֵם לֹא-תֵדַע מַה-יֵּלֶד יוֹם. אך לא בְּקִבָּעוֹן
יש חַיִּים אחרי מות-הבנים. הורים העולים לקיברות ילדיהם לִפְרָקִים
אִמָּהו֗ת ובידותיהן פרחים. לא לְכָל-קֵץ תִּכְלָה לא לכל-בֵּן כַּלָּה
משפחה, ילדים. לא כל אושר סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

מודעות פרסומת

בְּכׂה וּבְכֺה

29 נוב

בְּכׂה וּבְכֺה
אין אֶל מי לפנות. אין אֶל מי. אין אֵל. אין
מילים לְתַנּוֹת מַקמַקִים בקינות. הבן
האובד שב דהוי בחלומות, באור החסר החודר מן
החלונות, עטוף תכריכים. על הזירה הצרה יורדים
הקלעים. האדם נוצר בתשוקה וחושק באשה
ומוליד ילדים; חיי את חייו הקטנים בין שמחות ומריבות
ושבירת כלים; והולך בְּכׂה וּבְכֺה הלוך וּבָכֺה

כמי שאישתקיל מילוליה

23 נוב

כמי שאישתקיל מילוליה
יום יום אני עולה להר המוריה אך בני איננו עימי, גם המלאך
בשלב זה בחיים חסר לי צחוקו הנעים. אלוהים אדירים הראוני
את העולה הגם שאנני מסכים. שָׂהֲדי בַּמרומים, יום יום אני עולה
אל ההר מרוד וחדל אישים, בצעדים קטנים. האבנים הכבדות
הצומחות בליבי מאיטות את תנועתי, גם תפילתי משותקת בַּסְּבַךְ
יום יום אני כובש את בכיי ומטפס ועולה כמי שאישתקיל מילוליה

מי?
מי מקיש על חלומי? מצליף זלעפות
מַכִּישׁ אֶרֶס בִּגְּחוֹנִי. מי הדובר?
התעורר! הקול אומר: עלי לסחוט
את האור המתוק מן העינים,
ליבש מן הגוף ליחות, לרוקן תענוגות
לרסק עצמות. לשוא תזיל דמעות

מה?
מה יש לי לבעלות? הן אף זרעי נטמן באדמה ולא יבשיל פרות
נפש מתבלה? קומץ של מחשבות על סופיות? אהבה נבגדת?
זכרונות משופשפים שיאבדו לזקנה? מה? מציאות בלתי נמצאת?!

כל דעביד
כל דעביד רחמנא לטב עביד
והופכם כעביט ושופכם עבר
על עתיד, טוב על רע
ומצילן מכיסופי דשמייא
ומתיר אזיקיהם ומפשיטם
ערומים מנשמת החיים
והם מלאטים לחש כחש:
איה ריבון עולמים? ואינם נרחמים

בְּאָוּלִיס וּבִתְחַפְנְחֵס

5 נוב

בְּאָוּלִיס
בלילה בצאת עדרי החלומות מתַבְנִיות השינה
עולות שבע אחיות כִּימָה מול צִבְאוֹת הכוכבים;
על הבימה לצד איפגניה הישנה יורדי הים החסונים;
קהל הצופים ממתין לרוח נכונה בעליל. מאחורי הקלעים
נזממים גורלות העלילה — כְּסִיל לֹא יֵדָע זאת — אַמּוֹת הַסִּפִּים
לא יָּנֻעוּ; המים ירגיעו; האש עוד לא אחזה בעצים

כָּאן בִּתְחַפְנְחֵס
מָה אֶקֹּב וּמָה אֶזְעֹם
מָא אֲלוּטֵיהּ דְּלָא לָטֵיהּ
אֲתָרְכֵיהּ דְּלָא תָּרְכֵיהּ
שֶׁהֲרֵי הוּנַף הַקַּרְדֹּם
וּבִתְחַפְנְחֵס חָשַׂךְ הַיּוֹם