רפואה עירונית

25 מרץ

Snip20190428_1

Ring out, wild bells, to the wild sky,
The flying cloud, the frosty light;
The year is dying in the night;
Ring out, wild bells, and let him die.
Ring out, Wild bells, Alfred Lord Tennyson

 

יום אחד מעדתי ונפלתי על הישבן. קמתי מן הריצפה ובמבטים מהירים בדקתי את התגובות מסביבי. העמדתי פנים שאיני נבוך ולו כזית, ולמרות הכאב הבוטה בעכוז הימני צלעתי הלאה עד אשר התיישרתי פחות או יותר. במשך היום המשכתי בעיסוקי כרגיל תוך כדי התעלמות מהמיחוש ואי הנוחות. מה איכפת לי, אני אומר לעצמי, אף אחד לא מכיר אותי כאן. בערב כאשר התפשטתי בדקתי לפני המראה במקלחת את האזור המכאיב, אך רק אחרי ששיקפתי את האחוריים במראת יד, יכולתי להבחין בכתם כחלחל וחסר צורה שכמו קועקע בעכוז והתפשט אל ירכתי הגב התחתון והמותן. בלילה התקשתי לישון. אמנם ניסיתי להחליף תנוחות, מן הגב לצדדים וחוזר חלילה, על הבטן כבר איני ישן שנים רבות, אך הכאב אשר עכשיו כבר החל להקרין אל הרגל לא הותיר לי מנוח. נזכרתי שלפני זמן לא רב חבר השאיל לי כדור טניס להקלת כאבים. נורא פשוט, הוא אמר, בהפעלת לחץ מבוקר על הפקעות הנוצרות בפציות שבין רקמות השרירים, אתה מזרים דם אל האיזור הפגוע ומאיץ את ההחלמה. מצאתי את הכדור במגירת שידת הלילה שליד מטתי וניסיתי למצוא תנוחה שתפוגג את הפקעת הדמיונית שהקרינה את הכאב. אחרי זמן מה קמתי ממשכבי והתיישבתי לקרוא במטבח. בהתחלה זה הלך די טוב אך גלי כאב שהתפשטו לכיוון הברך החלו לתקוף מחדש עד שלא יכולתי יותר להסיח את הדעת. שוב קמתי והתחלתי להתהלך הלוך ושוב בחלל הבית. נזכרתי שקראתי איפושהו שטיפוס מדרגות הוא תרגיל יעיל להפגת כאבי גב והתחלתי לעלות ולרדת על גרם המדרגות בין הקומות. אחרי מספר פעמים נזכרתי בכך שקורט וונגוט מעד על גרם המדרגות בביתו, נפגע בראשו וזמן מה אחר כך נפטר כתוצאה מן הפציעה. איבדתי את התלהבותי למדרגות ונכנסתי חזרה לדירה. הכאב העיקש המשיך להציק. אחרי איזה זמן פתחתי את ארון התרופות ובלעתי שתי גלולות של משכך כאבים ששמורות עימי למקרה של שתיה מופרזת. חזרתי למיטה והצלחתי להרדם עד הבוקר. התעוררתי מעודד וזמזמתי לעצמי בסיגנון בוב דילן מילים שהתחברו לי כמעט ספונטנית:
לצאת ממבוכים, כטרובדור, עם גיטרה על הגב,
לסכם את הכשלונות המתערמים במספר אקורדים ובקצב מחושב:
זה לא אני, ילדתי; ואל תהרהרי בכך פעמיים. הכל בסדר!
אתמול ביקשתי שתשתרעי על מיטת הברונזה, עכשיו תקופת האבן;
ובינתיים, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. גשם כבד עומד לרדת בחלונות,
כמו אבנים מתגלגלות במדרונות ההרים. זה לא אני, ילדתי ואין כאן אשמים.
ביום מן הימים הרוח תנשב תשובה לכל השאלות… דה, דה דה.
שווה פרס נובל, אני אומר לקלסתרון המשקיף עלי מן המראה, בעודי מתגלח. אמנם הכאב עוד היה נוכח אך בעמימות. איך גבר בגילי מנסה להתיישב על כסא במסעדה ומחטיא? ברור, אני אומר לעצמי, נעצת מבטים באשה שעברה במדרכה ממול. נורמלי לגמרי.
בעודי בודק את נחירי אפי השעירים הכתם שעל אישיותי משך את תשומת ליבי. בעבר הכתם היה קטן או אפילו דמיוני. אפשר היה להתעלם ממנו, אך כעת הוא בלי צל של ספק, בנמצא, לפחות באור ובזווית האלו. בנסיון להפיג את הדרמה, אני שואל בקריצה ובמבטא גרמני, את הדמות בראי: ״נשאלת השאלה לקראת מה זה הולך להתפתח? האם עלי לקחתו לרופא?״ הדמות במראה עונה ללא קול שרופאים לא מתעסקים בדברים כאלה. מי שמע על כתמי אישיות? כתמי שמש, בהחלט! כתמי עור וכיוצא בהם, גם, אך כתמים על האישיות?
בדקתי שוב את איזור המותן והגב התחתון. החבורה הכחולה כמו קיבלה חיים חדשים ופרחה בנימים ארגמניים על העכוז. החלטתי לבקר במרפאה.
כאשר התבקשתי לתאר ממה אני סובל בטלפון סיפרתי לאחות בקיצור נמרץ על הנפילה והכתם הפירחוני שמתנוסס על עכוזי. לבקשתה דירגתי את הכאב על סולם מאפס לעשר באיזור השלוש-ארבע והיא קבעה לי תור לעוד יומיים. במהלך השבוע הכאב שב ונחבא אך לא נעלם לגמרי. גם התפרחת הארגמנית כמו שיחקה מחבואים עם המראה שבידי.
אני שוכב חשוף על הדרגש. לא רואים שום תפרחת, אומר הרופא. הוא מפעיל לחץ על איזורים שונים בגב התחתון אך אינו מעורר כאבים חדים בשום מקום. אני נאלץ להסכים איתו שנראה שהחבורה הולכת ומחלימה. זה לוקח כשלושה שבועות, הוא אומר, ובגילך קצת יותר. אבל אם אתה כבר כאן ובהתחשב בגילך ובלחץ הדם שלך אז בוא ונעשה לך בדיקות כלליות.
כאשר יצאתי מן המרפאה ועל אמת ידי תחבושת מוצמדת באגד מידבק ראיתי אותה בשנית. היא עברה מולי לבושה בסוודר לבן ומכנסי חאקי ארוכים. גון פניה חיוור, ועיניה הירוקות מתבלטות על רקע שיער השיבה הקצוץ הממסגר אותם. סובבתי את ראשי אך היא המשיכה לצעוד מבלי לשים לב.
בשלישית ראיתיה ברכבת. היא ישבה בקרון השמור לרוכבי אופניים. למרות שבקרון היו מספר מקומות פנויים נשארתי לעמוד וכמו מהופנט הבטתי באישה השקועה בקריאה. היא מרימה את עיניה מן הספר ומביטה בי קצרות ושבה אל סיפרה. אחרי נסיעה לא ארוכה אנחנו יורדים בתחנה הסופית. היא צועדת בצעד זריז ולמרות המותן המציקה לי אני עוקב אחריה ממרחק בטוח. היא נכנסת למתחם מימי הביניים ואני מחליט להחרות אחריה. באחד האולמות מוצגת תערוכה של אמן בן זמננו. אני נכנס לאולם אך מאבד אותה.
התקשתי להתרכז בעבודות המוצגות אך לאט לאט נכנעתי לצבעים והצורות. אני עומד מהופנט לפני פקעת של נימים בגווני אפור שספק מגלים ספק מסתירים חללים סבוכים זה בזה. אני מתקרב ונבלע אל תוך האווירה הכבדה ושוב נסוג כדי לקבל פרספקטיבה של כתם דמוי שורש שבשוליו הוא מרבה רגלי חרקים משוננות, שעירות.
לפתע אני מבחין בשכנתי הזזה לצד בניסיון למנוע התנגשות. אני מסתובב אל הגברת ומתחיל להתנצל אך המילים נתקעות בחיכי הניחר. הגברת מחייכת חיוך קל ומפלבלת בעיניה. אני עומד פעור פה והיא זזה למוצג הבא. עכשיו קשה לי להתרכז. מחשבתי מקפצת כמו נחליאלי וליבי מחיש את קצב פעימותיו. אני מגניב מבטים לאחורי ולצדדי. נדמה לי שהיא עומדת מעט לשמאלי ומאחורי ומתבוננת במוצגים אשר כנגד הקיר ממול. האולם הגדול כמעט ריק ממבקרים. השעה היא שעת אחה״צ. לא היתה לי כל כוונה לבקר במבצר הזה הבנוי כחיקוי לטירה מימי הביניים. מאוחר יותר, בדרך חזרה שיחזרתי את כוונותי המקוריות. באולם נשמעות נקישות של סוליות עור על רצפת הבטון הממורטת. מכיוון המסדרון בין שני האולמות מופיע גבר כהה עור במכנסיים סגולים והדוקים הטחובים אל מגפי עור חומים. הגבר גבוה ורזה ובמקטורן אפור, ניגש אל הגברת האפורה והם מתחבקים באיפוק אך בחום. אני משיב את ראשי אל הקיר שממולי. ליבי צונח בקירבי. כאשר נשמעו שוב נקישות הסוליות הגנבתי מבטים מהירים אל הכניסה. השניים נראו בדרכם החוצה. חיכיתי דקות אחדות לפני שפניתי לשירותים שבקומת הכניסה. אחרי שקיבלתי את תיק הגב והמעיל במלתחה יצאתי את הבנין בתחושת ריקנות. במרחק, על השביל המשובץ חלוקים, בין שני עצים גבוהים הצומחים בצידי שער הטירה, אני מבחין בשתי דמויות ההולכות במנוחה שלובי זרוע. כדי להתנתק מהזוג האלגנטי, נעצרתי במסעדה שבמתחם ושתיתי אספרסו בעמידה.
אין סכנה שאחלק איתם את קרון הרכבת לעיר, אני חושב לעצמי, ויוצא בצעד מתון אל התחנה. אני שוב יושב בקרון המיועד לנוסעים עם אופניים. ממולי זוג הומואים מטופחים וטובי מראה בגיל העמידה. אחד ענוד עגיל אוזן גדול המשובץ בספיר כחלחל והשני נושא איתו מזוודת מסע צהובה על גלגלים. השניים מרכיבים משקפי קרן גדולים לפי מיטב האופנה. שערו הכהה של הגבר הענוד בעגיל, קלוש, זה של בן זוגו צפוף ואפור ופניו מזכירים לי שחקן קולנוע הוליוודי יפה תואר. מספר מושבים מהם יושבת אישה עטופה במטפחת שחורה ולבושה בגדים רחבים ושחורים. היא עוצמת את עיניה הכחולות ופניה המסוגפים כמו כבים באחת. מן הקרקפת הקרחת המתגנבת תחת המטפחת אני מזהה מיד שהיא חולת סרטן. איך הגעתי לטירה המוזרה הזאת שבסוף הקו של הרכבת המהירה?
אני שב הביתה. שומר הסף של חנות היודאיקה שבבניין מנופף לי לשלום. במבטא רוסי כבד סיפר לי פעם שהיה בעבר מתאגרף ומצביע על שיניו החסרות. מתי נגמרת המשמרת? עוד שעתיים, הוא אומר בקול חרוך מעישון. ואחר כך? הביתה להתקלח ולצפות בטלביזיה. מה יראו? לא יודע, אולי סרט, הוא משיב.
בדירתי, בקומה הרביעית בבנין הישן שבו אני שוכר, אני מביט החוצה על החלונות המוארים בבנין שממול לחצר הפנימית. כל חלון והחיים שבו. חלקם מכוסים בווילונות, חלקם פתוחים לאיוורור. צלליות נינוחות עוברות בחדרים. בחדר אחד דולקות מנורות קריאה ממול לקיר מכוסה ספרים. חתול שחור לבן מנמנם על אדן חלון אחר. אישה בשביס לראשה מגיפה את החלון הפתוח ונעלמת מאחורי הווילון. ילד קטן בוכה בקול, עכשיו מצטרפת אליו תינוקת. עורב בודד קורא קריאות עצובות. ושוב היונים בקריאות ערב נעימות. אולי אחלום על זיוה. אני נכנס לחדר השינה הקר ונשכב במיטה הרחבה. בסוף יתברר שהיא דיילת אני אומר לעצמי על סף שינה ונרדם. כאשר התעוררתי באישון לילה, בדרך לשירותים ראיתי שאור עוד דלק בכמה חלונות. מזגתי לעצמי כוס וודקה צוננת והתיישבתי בחשיכה אל שולחן האוכל העגול שלצד חלון המטבח. בבנין ממול, שתי קומות מתחתי, חלונות חדר הרחצה מהבילים. אישה חשופת חזה, מגבת כחולה כרוכה לראשה, ניגשת אל החלון המזוגג בזכוכית חלבית ופותחת אותו. הבל מיתמר מן החלון החוצה. האישה מסתובבת והגב הורדרד נעלם מן המסגרת. האור כבה. כעבור איזה זמן שוב נדלק האור וצללית גבר נראית ליד הכיור. הגבר המזוקן מצחצח את שיניו ליד המראה. אני עוזב את עמדת התצפית שלי, לוגם את שארית הוודקה ומציב את הכוס הריקה בכיור.

התעוררתי מאוחר בבוקר לקולם הרם של פעמוני הכנסיה. אני לוגם בהנאה את הקפה החזק ומאזין לשיח היונים למרות האפרוריות שהחליפה את ימות החמה האחרונים. ניסיתי לעיין ברשימותי אך כאשר הגעתי אל הכתם הן היו לי לפתע לזרא. מה אם הזמן הוא אריג שמיתריו ניטווים על הכישור. המיתרים שוזרים-מחברים מאורעות בדידים לכאורה אך משום שדבר גורר דבר על הפלך נכרך מיתר. במטפורה הזו בד הזמן נארג מן המיתרים הרבים ולרוב בשני כיוונים. מן העבר אל העתיד, ולרוחב ההווה, שתי וערב. הנול הוא העט והתוצר הסופי הן הרשימות האלה שמכסות יותר משהן מערטלות. אם האורגים הינם משני המינים הרי אל הפלך יושבת רק האישה — ידיה שילחה בכישור וכפיה תמכו פלך — כך לפחות בשבילי, חפש את האישה. היונים מתכוננות לקינון כנראה, הדור הבא כבר קורא מגרונותיהם. השבוע פגשתי בחדר המדרגות שכן שאמר לי שהוא רישת את המרפסת כדי למנוע מן היונים בנית קן. ״הן משאירות לכלוך נוראי,״ אמר.
עוד מעט אצא אל העיר השוקקת ברחובות. פני אל המוזיאון. אני הולך ללמוד את הפורטרטים של הרנסנס ולא אפסח על רמברנדט. הפורטרטים העצמיים שלו מלווים אותי מנעורי. החקרניות השתקנית הכמעט מדעית, ההתבוננות הבלתי משוחדת אל האישיות. איך אפשר בכמה מריחות מברשת, בכתמי צבע דוממים להאיר את הדבר הערטילאי הזה אך בה במידה כה מוחשי, האישיות. עלי למנוע שקיעה אל מצב של דכדוך כרוני אני אומר לעצמי מול הכתם הנראה עמומות במראה.
רמברנדט צייר את דיוקנאותיו העצמיים בסגנונות שונים, אפילו במהלך שנה אחת, אפשר ששני פורטרטים עצמיים יופיעו על הבד בטכניקה שונה. אמנם רבים מהציורים שיוחסו לו נחשבים היום לזיופים או לעבודות של תלמידיו אשר ציירו חלק מדיוקנאותיו, אך אלו שנחשבים לעצמיים מדברים בעד עצמם. האם אפשר לזהות בדיוקנאות האלו את התהפוכות שעברו עליו? כבעל הכנסה יפה מציוריו אך כמי שלא הקפיד בהוצאותיו, נאלץ לפשוט רגל. הוא התחתן עם אשה שמתה עליו בגיל 30. התאהב במשרתת בת 21, ונתבע ע״י מאהבת מבוגרת ממנה שהאשימה אותו בהפרת הבטחת נישואין. חפש את האישה.
שלושה מילדיו מתו בינקותם, וטיטוס, הרביעי מבין ילדיו, מת בגיל 27, שנה אחת לפני אביו. חפש את השטן. למרות שבעליהם של ציוריו הם עשירים מופלגים, רמברנדט סיים את חייו כעני מרוד. כעשרים שנה אחרי קבורתו בקבר אלמוני של הכנסיה, הוצאו שאריות הגופה מן הקבר וכמנהג הכנסיה בעניים, באותם הימים, הושמדו. לעומת כל זאת, עבודותיו עדין עימנו וכאשר יהפכו למק תהינה הרפרודוקציות איתנו. האדם, נידון לכליה, אך רעיונות רוחו, היופי הזה המכונה לעיתים נצחי, נשאר איתנו לזמן רב.
למרות הקלישאה שהיופי הוא בעיני המתבונן אני מחפש את הכתם הזה בפורטרטים של האומנים הגדולים. הן לא יתכן שאלו שידעו להתבונן ביופי ולזהות אותו בכל קפל וקמט, נכשלו באיבחון הכתמים. הרי הכתם מוכרח להמצא בנשמתו של המחזיק בו. איך אפשר שאיש לא תיאר אותו לפני כן? איך אפשר שהוא נמלט מעיניהם החדות של אמנים, במיוחד אלו המתבוננים בדיוקנם העצמי ומקפידים לתעד אותו בדיוק רב ולפרקים. אני נמצא כאן באירופה על מנת לחקור את מאות הפורטרטים הללו. קבעתי את מושבי בברלין ואני מתכנן לבקר בכל המוזיאונים המפורסמים ביבשת.

השיחה שהתפתחה ביני לבין המטפלת שלי אחרי שהתוודתי על הכתם לגמרי לא נעמה לי ובעקבותיה החלטתי לעזוב את עיר מגורי בארה״ב וללמוד את הנושא באירופה. תחושת האשם שמלווה את השורדים היא תופעה ידועה, אמרה. המריבות שלכם אינן דבר חריג, אפילו לא האחרונה, בבוקר בו עזבה את הבית. לא סיפרתי לה שבלילה שקדם לנסיעתה ישנתי בסיפריה ובבוקר אפילו לא נפרדנו זה מזו. כאשר שמעתי את דלת הכניסה נטרקת שמעתי קול פנימי בתוך ראשי, ״…אינך מוכרחה לחזור.״ בפגישה הסופית עם הפסיכולוגית הודעתי לה על החלטתי ולמרות שהיא הזהירה אותי מפני פעולה נמהרת מהרתי לשריין לעצמי טיסה ולא היססתי לשכור דרך האינטרנט את הדירה הגדולה והמוזנחת הזאת בקומה הרביעית בבנין השייך לקהילה היהודית. כאן בשרלוטנבורג, ברחוב נאה ומטופח מצאתי אריח נחושת הנושא את שם משפחת אימי, מרוצף אל המדרכה אשר לפני אחד הבתים. אבני מעד, הם מכנים זאת כאן, ותפקידם להזכיר לעוברים ושבים את הכתם המכוער על ההיסטוריה.

כשפגשתי את זיוה היה עוד שמה זינה. זה היה על חוף הים בזיקים לפני כ-30 שנה. חזרתי מן המעבדה בגרמניה כדי לסיים את כתיבת עבודת הגמר שלי. זיוה נפשה ביחד עם חברה שעליה עוד אספר בהמשך. דיברנו גרמנית, שפה שהכרתי מן הבית ואשר חזרה אלי במשנה תוקף במהלך שהייתי בגרמניה.
הלילה במיטה, ברוכבי ער על סוסי מחשבותי, עלה בדעתי שההתעסקות הזאת בכתם קשורה לרפרודוקציה של דיוקן עצמי של רמברנדט בן ה-52 שקניתי במוזיאון בניו יורק כאשר זיוה עוד היתה בחיים. הרפרודוקציה הממוסגרת במסגרת עץ ובפיתוחים בגווני כסף היתה תלויה אצלנו בספריה כאשר על הקיר מנגד הפורטרט העצמי המפורסם של דירר. עכשיו נדמה לי שניגודי הגוונים בין מסגרת העץ המוכספת, אשר התקנתה עלתה הרבה יותר מהרפרודוקציה עצמה, הדגישו את הכתם הארוך והאדמדם על לחיו הימנית של האמן. אני רוצה להדגיש, כתמי עור אינם כתמי אישיות, אך בחפשי הסבר לתחושת ההכתמה הזאת על האישיות אני מוצא עצמי מתחנן לפתיל מקשר, יהיה חלש ככל שיהיה. אני, כמו מרבית הבריות, איני עתיד להשאיר אחרי שום חותם או כתם על הבד. לא רק זה, לפי מיטב ידיעתי אין ולא יהיו לי ילדים. את הליכלוך הנוראי שהם משאירים לא אצטרך לסבול.

הערב ברכבת הפנים עירונית עלתה בדעתי, בקווים כלליים, תוכנית מחקר של הפורטרטים אשר תשפוך אור על הכתם המדובר. עם שובי הביתה התיישבתי אל השולחן העגול במטבח ועיבדתי את התוכנית להצעת מחקר מפורטת. כוונתי היא לשלוח אותה לאוצרים במוזיאונים השונים אשר בהם נמצאות העבודות המדוברות. אחרי הכל, עולם ומלואו מחפשים אחר החומר והאנרגיה האפלים ביקום הפיזיקלי, מדוע שלא יתאפשר בכמה צילומי רנטגן של הדיוקנאות לגלות כתמי אישיות? ניתוח מדויק של פרמטרים שונים בפיזיונומיה של האמנים, מה שמכונה היום בעגה המקצועית של הבינה המלאכותית כלימוד עמוק, יכול ספק את הסחורה. היכולות החישוביות של ימינו מבטיחה פריצת דרך בניסוח הכמותי של תופעות שקודם לכן נאלצנו לתאר באופן איכותי בלבד. כל מה שמוטל על החוקר הוא לנסח בדיוק נמרץ את המטריקה, לחדד את השאלה ולהציע את הדרך הנאותה אשר עליה אפשר לצעוד בביטחון אל מתן התשובה. אי אפשר שבעיות המנוסחות היטב תישארנה בלתי פתירות לזמן רב. לרשותנו עומדים מקורות חישוביים בכמות אינסופית. אין סיבה שעם האלגוריתם המתאים לא תימצא התשובה. אילו רק אפשר היה להפיק את הדי.אן.איי. שלו השלב הבא יהיה לחפש מתאם עם החומר התורשתי של האמן.

אך מה השאלה? שואלת אסטריד אשר הזמן לא היטיב עם מראיה. את אסטריד, חברתה הקרובה של זיוה פגשתי לעיתים מאד רחוקות. מתי התראנו לאחרונה? היא שואלת. אני תולה את המעיל על הקולב ודוחף את הצעיף לשרוול. אסטריד מאמצת אותי אל תבנית גופה המגודל. בדמעות בעיניה היא אומרת בקול שבור, אני מאד מצטערת. אני מהנהן בלי להגיד דבר ומצטרף לשולחן שבפינת החדר הצדדי של הקפה הקטן והנעים שהיא בחרה, כי אפשר יהיה לנהל שם שיחה, היא אומרת. לא מנגנים כאן מוזיקה ורוב הלקוחות הם קבועים. גם אני כאן לעיתים מזומנות כאשר אני צריכה לנהל פגישות מן הסוג הזה.
אחרי שיחת חולין קצרה ומיד אחרי שהרטבנו את גרונותינו בבירה הטריה והמרעננת, אני מנסה להסביר לה את נושא המחקר אך שוב ללא הצלחה. אתה יודע שאני לא אישה בעלת כישורים טכניים, היא טוענת. אני מסביר בסבלנות שאם אפשר שגרפולוגים או קוראי כף יד יזהו, ולו רק בקווים כלליים, את אישיותו של האדם, מדוע שאי אפשר יהיה לעשות זאת באופן אנליטי על הדיוקנאות העצמיים של אמנים ידועים? יותר מזה להשוות לדיוקנאות שבהם אין חשש שאישיותם מוכתמת. לדוגמא, המלומד בחדר עבודתו משנת 1645, אשר לפי מיטב ידיעתי נמצאת בפראג. אני ממשיך בשטף, אם האישיות היא תכונה המתהווה מהפרמטרים הביומטריים אז אפשר גם לזהות את הכתמים… זה נשמע לי קפקאי מסכמת אסטריד. כעורכת דין אני יכולה להגיד לך בוודאות שכתמי אישיות אינן קבילות כראיות בבית משפט. אסטריד צוחקת ואחרי שתיקה קצרה אנחנו מזמינים סיבוב נוסף של בירה.
דרך אגב פראג, היא אומרת, אתה יודע שבאותו קיץ אשר בו שלושתנו נפגשנו על חוף הים זינה ואני ביקרנו בפראג? זיוה, אני מתקן, ומניד את ראשי לאות שלילה. אני לא זוכר שהיא סיפרה לי על כך. הו! זה היה מאלף לבקר את הגטו היהודי ואת מעונו של קפקא. היית שם? היא שואלת ואני מדווח על גיחה קצרה שעשיתי לעיר כדי לבקר מוזיאון. כן, גם את הבית שהעמידה לרשותו אחותו ואשר בו קפקא כתב את ״רופא כפרי״ ביקרתי.
היא צוחקת צחוק מתגלגל אשר זכור לי מהעבר כאחד ממאפייניה הבולטים: הדודי הזה, או מה שלא היה שמו, זה שאסף אותנו כטרמפיסטיות, רצה להשכיב את זינה ואחר כך הציע שנעשה זאת בשלשה. סירבנו והוא זרק אותנו מהצריף שלו בפנימיה. כך הלכנו באמצע הלילה לחוף הים ובבוקר פגשנו אותך. כן, אני זוכר. מראה שתי הנערות העסוקות בתרגילי יוגה על החוף עלה בחדות בעיני רוחי. לפתע מרצינות פניה הרחבות ודמעות מתנוצצות בעיניה: ממש נורא לאבד אותה ככה. אני בוהה מעל לראשה אל חלל הקפה. אסטריד וזיוה שמרו על קשר הדוק במשך כל אותם שנים. זיוה היתה עוצרת בתחנות הביניים ולעיתים תכופות היתה נפגשת עם חברתה הקרובה. אנו קובעים להיפגש במשרדה כדי לדון בתביעת הפיצויים נגד חברת התעופה. אסטריד התמחתה בתביעות להשבת רכוש יהודי גזול לצאצאי קורבנות השואה.

החבורה על הגב התחתון עוד מטרידה אותך? אני משיב בשלילה. תמונת הדם די נורמלית לגיל, אומר לי הרופא, כדי לטפל בלחץ הדם עליך למתן את השתיה ולעסוק בפעילות גופנית. לרוב הפציינטים עוזר לאבד שלושה עד חמישה קג׳ מהמשקל. אני מספר לו שאני מרבה ללכת ברגל הוא מציע שניפגש בעוד מספר שבועות. לעת עתה אני משאיר את הטיפול התרופתי להחלטתך. קנה לך שרוול מדידה ואם לחץ הדם אינו יורד ארשום לך מרשם מתאים. הרופא קובע לי פגישה ואני יוצא את המשרד הגדוש מבקרים אל אויר הבוקר הקריר והגשום. בדרך הביתה נעצרתי בבית מרקחת כדי לקנות מד לחץ דם. כאשר יצאתי התחזק הגשם הטורדני ואילץ אותי לחפש מקלט בקפה סמוך. אני דוחה את יסורי המצפון הקלוריים ומזמין מאפה וקפה כפול ליד הדלפק. המלצרית מציעה שאשב ואני מפנה את ראשי כדי לחפש שולחן. ראשה עטור שיבה קצוצה מרובעת בולט על רקע סוודר כתום בעל שרוולים רחבים ובפניה השקטים הנשקפים מן המראה הצמודה לרוחב הקיר משובצות מעשה חושב העינים הירוקות רחוקות. אני מגניב במהירות מבטים אל הפנים שבמראה. מה אני בדיוק רוצה ממנה? אני נוטל עיתון מן הכן וניגש לשולחן סמוך. לפני שאני מתישב אני מברך אותה בבוקר טוב והיא עונה באיפוק מחויך. המלצרית הגבוהה בסינר תכול מביאה את הקפה והעוגה ומניחה אותם על השולחן. אני לוגם מן הקפה ופונה אל מכרתי העלומה בגוף שלישי, כיאות: מוזר… רק הקיץ הגעתי לעיר וכבר יצא לי להיפגש איתך כמה פעמים.
אני מקווה שאתה לא עוקב אחרי בחשאי, היא אומרת ברצינות מסוימת, אך איני זוכרת שנפגשנו. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותך.
לא היתי יודע איך לעשות זאת, אני משקר, אמנם לא ניפגשנו אך נתקלנו זו בזה.
לא זכור לי דבר מעין זה, היא אומרת וחוזרת אל הנייד שלה. אני טומן את פני בעיתון ומנסה לסדר את רגשותי. היתכן שכל אותן הפעמים בהן החלפנו מבטים אינם נושאים עבורה בדל של משמעות? אפילו לא כזית? אחרי שאני מניח לעיתון וחוזר אל הקפה היא שואלת בגוף שלישי: מה מביא אותך לברלין? אם מותר לי לשאול.
יצאתי לשירותים. אני שוטף את ידי ובוחן בדקדקנות את פני במראה. דומה שהבהרת חסרת הצורה המתנוססת על אישיותי בולטת עתה כאות קין. כשחזרתי לשולחן הגברת כבר לא נכחה בקפה.

בלילה חלמתי שגופתה של זיוה לכודה בתוך קרחון בגרינלנד, כחרק קפוא בגוש עינבר. צינה נוראה איימה לשתק את ליבי. אני מתבונן בעור פניה המתוח ומבקש לבקע את הקרח הכחלחל בו היא לכודה. התעוררתי. מן החלון הפתוח נשבה רוח קרה שהרעידה את הווילון. אני מתישב אל השולחן העגול במטבח וקורא שוב את מכתב התשובה של אוצר המוזיאון בברלין. במשפטים קצרים הוא מודיע לי שדן בהצעת המחקר שלי עם מומחים והם החליטו שאין בה ממש. מיד נזכרתי במכתב הדחיה אשר קיבלתי מאת כתב עת מדעי כאשר ניסיתי לפרסם רעיונות בלתי בשלים על מנגנון הצנזורה של הסינגולריות של חור שחור. זה היה זמן לא רב אחרי שהמטוס שבו עבדה זיוה נפל מעל גרינלנד. מאחר שלא נמצאה הקופסא השחורה אי אפשר היה לקבוע בוודאות מה גרם להתרסקות. אני שוקל בדעתי להשיב לאוצר כגמולו ולהזכיר לו שבתמונת הפרדת האור מן החושך שבקפלה הסיסטינית מיכלאנג׳לו החביא בצואר האל אברונים של מוח האדם. אני לוגם מן הוודקה הצוננת ומשקיף אל החלונות החשוכים ממול. כאשר ביקרתי מכר ותיק שלי שעשה לעצמו שם בתחום, הוא הצדיק את החלטת המערכת ורמז לי להעזר בייעוץ פסיכולוגי. זה נשמע כצילצול מוטעה על פעמון נכון, אך לא כדאי לערבב תחומים, אמר לי, מדע לחוד ותרפיה לחוד.
גם המטפלת שלי טענה שעלי להשלים עם מות זיוה. הנח לה למות, אמרה לי. הנח לה לנוח.
זיוה, אני אומר בקול רם, אני לא יכול לתת לך למות, ופורץ בבכי. אני רוצה לשכב איתך בקרחון הכחלחל הזה לעולמים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: