ארכיון | אפריל, 2019

מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה

5 אפר

כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ תהילים מ״ט, י״ח

שמי אלעזר בן פדת. בעודי כותב את השורות הללו מהדהדות קריאותיו של יוחנן בר נפחא, הוא רבי יוחנן, באוזני. כמי שהיה עד למהלך הדברים החלטתי לספר את סיפור מותו של הרב כשם שהיה, כלמר, כפי שחזיתיו. ההחלטה לעלות על הכתב את הסיפור העצוב אודות סוף ימיהם של מורי ורבותי, ר׳ יוחנן ור׳ שמעון, גמלה בליבי חודשים אחדים אחרי מותם, כאשר יום אחד נקריתה אלמנתו של לקיש על דרכי לציפורי. היא, האלמנה, נראתה אמנם כאחת מדלות העם אך פניה עוד הצטיינו ביופי שבו נודעו היא ואחיה בצעירותם. בשערה נזרקה שיבה אך עיניה הגדולות, בערו כאבני פטדה המשובצות בחושן. העינים האלו לא הותירו לי מנוח כל אותו היום והלילה ואורן העז המשיך לנקר במוחי למשך ימים אחדים.

אחרי שעשיתי מספר ימים בציפורי יצאתי לדרכי חזרה. כדי להספיק ולהגיע לטבריה לפני כניסת השבת יצאתי את ציפורי השכם בבוקר. בגלל בריאותי הרופפת העמידה הקהילה הבבלית לרשותי אתון. בהתחשב במאמץ עמדו לפני כשמונה שעות מסע. לקראת חצות היום נעצרה האתון ומאנה לסור מצילו של עץ חרוב אשר עמד בפאתי שדה. נראה שהגיע מועד המנחה, חשבתי לעצמי והודתי לבהמה תוך שאני טופח על צווארה האפור. נדמה לי שהשדה הוא אחד השדות שהיה שיך ליוחנן ומכרו כדי שיוכל לפרנס את משפחתו בעודו עוסק בתלמודו. שבעבר הביאני לכאן כדי לעודדני שכידוע אי אפשר לעבוד שני אדונים. אסור לנו להפוך את התורה לקרדום חפירה, שכרינו אינו בעולם הזה היה אומר. לגמתי מעט מנאד המים וחלצתי את סנדלי מכפות רגלי המאובקות. כתנא אני זוכר כל מאמר מפי דוברו ומיד צפו ועלו בזיכרוני דברי רבי זירא: אם ראשונים מלאכים, אנו בני אנוש, ואם ראשונים בני אנוש אנו בני חמורים. ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ולא כחמורו של ר' פינחס בן יאיר אלא כשאר חמורים. קשרתי את האתון בצל עץ החרוב וזרקתי לפניה חופן שעורים משק הצידה. השקפתי בסיפוק על האתון הזקנה אשר לא בחלה בשעורין וחשבתי לעצמי שגם שאין היא אתונו של ר׳ פינחס, נראה שהשיעורין הועשרו כדין.

עברתי על המנחה בראשי ובהגיעי אל ״אתה חונן לאדם דעת,״ נזכרתי בדברי לקיש שהיה אומר, אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. לפתע התברר לי כשמש בצהריים שעלי לשמש כעד ולספר את סיפור מותם של ר׳ יוחנן וריש לקיש כדי שהדורות הבאים יוציאו ממנו מתוק מעז. חרובים לא נותרו על העץ ולכן חיזקתי את נפשי בדבלה ובקומץ שקדים מן הצידה שבתרמילי. זו איננה עתידה להיות מלאכה קלה אני חושב לעצמי וחובש את האתון, אך עלי להשלימה בטרם יכלו ימי.

אף שיכנוני "מרי דארעא דישראל," איני מגיע לקרסוליהם של המאורות הגדולים, מורי הדגול ר׳ יוחנן בר נפחא, שתורתו תורתי, והמשנה לו או כשם שר׳ יוחנן כינהו לפני יהודה הנשיא, כף ידו השניה, הוא ריש לקיש. ובכל זאת נדמה לי שיש בסיפור קורותיהם איזה לקח עמוק ללמדנו שראוי לשטחו לפני הקוראים. שכן קורותיהם של מעמיקי חקר שכמותם, אשר לא רק שהקריבו את פרנסתם על מזבח תלמודם אלא כשם שיתברר את חייהם, וזאת ממש כשם שלקיש היה נוהג להגיד: אין דברי התורה מתקיימין, אלא במי שממית את עצמו עליה. הסיפור שאני עומד לספר אינו פשוט להבנה ודורש עיון מעמיק כי אחרת אפשר לטעות בעוקצו.

חיבה יתירה היתה לי לרבי יוחנן שהיה בעל נגעים ויסורים אך מאן לקבלם כיסורים של אהבה ודחה מכל וכל את שכרם. פעם בחלותי נכנס אצלי ובעודי שוכב בחדרי האפל גילה את זרועו והחדר הוצף אור. כה מתוק היה האור וכה עצום היה יופיו של יוחנן שפרצתי בבכי. ראה הרב שאני בוכה ושאל על מה ולמה. שאם על כך שמחמת חוליי לא יכולתי ללמוד תורה, הרי שלא כל המרבה אלא ההתכוונות לשמים; ואם על מזונותי הדחוקים, גם על כך לא ראוי לבכות שהרי לא כל אדם זוכה לשני שולחנות; ואם משום בנים, ״הרי לך עצם בני העשירי אשר שיכלתי!״ כך אמר ובכיי התגבר כמעין. אחרי שנרגעתי קמעא עניתי לו שאני בוכה על כך שיופי כשלו יעבור מן העולם ובתגובה פרץ אף הוא בבכי. אחר איזה זמן שאלני אם נודעת לי חיבה ליסורים וכאשר עניתיו, כשם שלמדתי מפיו, שלא היסורים ולא שכרם, הושיט לי את ידו והקימני מן הדרגש עליו שכבתי וכמו נרפאתי באחת.

אכן יופיו של ר׳ יוחנן היה משול לזוהר העולה מגביע כסף המלא בגרגרי הרימון המונח בין אור וצל. וגם שידע שיופיו אינו מן העולם הזה הוא עצמו היה בכל הוויתו איש העולם הזה, עולם אשר רובו ככולו היא המשנה אשר מבלעדיה אין לנו דבר. הגולים הבבלים אשר שבו ועלו לציפורי מספרים על יופיו של יוחנן כדלקמן. יום אחד כאשר רחץ ר׳ יוחנן בירדן, הבחין ריש לקיש ביופיו ומהר לקפוץ אל המים גם הוא. לקיש אשר בעת ההיא לא עסק בתורה, היה בעל גוף והשמועות מדברות על כך שכאיש צעיר אף מכר עצמו לקרקס. על כל פנים לפי הגירסא ששמעתי מאת הבבלים, בעת ההיא עשה לקיש את פרנסתו כראש חבורת שודדים אשר הפילה את חיתיתה בדרכים. הימים היו ימי אנרכיה במלכות רומי הרשעה וכל דאלים גבר. לפי גירסא זו פנה יוחנן אל בעל הגוף בלשונו העוקצנית ואמר, חמוש בחוסן רב שכזה מוטב שתפנה לתורה. לקיש לא נשאר חייב וענה, יופי כשלך ראוי לנשים.

אפשר שלקיש מאס בעבריינותו כאשר קיבל את הצעתו של יוחנן לחזור בתשובה ובתמורה לכך יקבל את אחותו היפה ממנו לאשה. לקיש אשר השאיר את בגדיו וכלי נשקו על הגדה המזרחית לא שב על עקבותיו וכבר באותו היום עשה דרכו לציפורי כדי למלא את חלקו בעסקה. כל זה קרה לפני שעזבתי את בבל ובאתי ללמוד תורה תחילה עם חנינא בציפורי ולבסוף בבית מדרשו של ר׳ יוחנן בטבריה. למען הדיוק במסירת הדברים אזכיר שלעומת הבבלים מספרים האמוראים של ארץ ישראל שמינקותו היה ריש לקיש מסור ללימוד תורה ודרך ארץ, ושמעולם לא היה עבריין. אם היה זה יופיה הנדיר של האשה, היא אחות יוחנן, או המיאוס אשר מצא בחייו כליסטים אשר החזירוהו בתשובה, בשתי הגירסאות הכל מודים בעומק ידיעותיו ורוחב למדנותו של ר׳ שמעון לקישא, אשר היה אומר: לא נברא הירח אלא ללימוד.

חריף לשון היה לקיש ואף אני זכיתי להצלפותיו בפסיקות אשר בהן נחלקו דיעותינו. פעם אמר עלי לפני חכמים, ״זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא?״ זהו עולמם של חכמי המשנה, עולם של מחלוקות לשם שמים. כי מאז שעשה ר׳ יוחנן את המשנה עיקר, כולם זכאים להשמע ולכן רבה המחלוקת, כי קנאת תנאים תרבה חכמה. המשנה מלאה מיסתורין שבין הקב״ה לבין ישראל וכדי לשמרו מכל משמר עלינו לשננה מפה לאוזן. כי אם תיכתב יעשוה הנוצרים לשלהם כשם שעשו עם תורתנו הקדושה. גם זאת למדתי מר׳ יוחנן אשר פעם אחת אפילו ביקש להביאני בסוד המרכבה אך סירבתיו. לא מענווה אלא מפחד סירבתיו, פחד שרק עתה, בנסיבות מותו של מורי ורבי יוחנן, חדרתי אל עובי קורתו. כי כאשר נכנסת באדם הרוח, מחשבותיו ותחבולותיו אינן ידועות אף לו עצמו.

ליבי, ליבי על אלמנתו של ר׳ שמעון לקיש ויתומיה. כאשר באה אצל ר׳ יוחנן וביקשה שיתפייס עם בעלה דחה אותה בקש. ולכאורה, כאילו כבר ידע שבר פלוגתא שלו עומד למות, ציטט לה מדברי הנביא ירמיה: עָזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה וְאַלְמְנוֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ. האשה ההמומה יצאה את ביתו וחזרה אבלה וחפוית ראש אל בעלה אשר נפל למרה שחורה וסירב לצאת את ד׳ אמות ביתו. על מה נחלקו יוחנן ושמעון? המחלוקת ביניהם נפלה בבית המדרש כאשר היו דנים בשאלת טומאת כלי זין: הַסַּיִף וְהַסַּכִּין וְהַפִּגְיוֹן וְהָרֹמַח וּמַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה? שאלו.למרות שהסכימו ביניהם שמשעת גמר מלאכתם, נחלקו על מָתַי גְּמַר מְלַאכְתָּם. אולי מפני אופיים, שנפש יוחנן היתה ככבשן ושמעון אשר תמיד ניסה לצנן את רוח רבו, נחלקו דיעותיהם כאש ומים. יוחנן אמר: מִשֶּׁיְּצָרְפֵם בְּכִבְשָׁן, ושמעון: מִשֶּׁיְּצַחְצְחֵם בַּמַּיִם. על כך ענה יוחנן מניה וביה ובלשון בוטה: לִסְטִים בְּלִסְטִיּוּתוֹ יוֹדֵעַ.

תחילה נפלה שתיקה עבה באולם. היטב הכרתי את השניים ופעמים רבות שמעתי את ר׳ יוחנן מתלהט. אך אפילו שמספרים שלקיש היה שודד בצעירותו הרי זה שנים שחדל מעבריינות וחי חיי לימוד לצד רבו המפורסם. הן ר׳ יוחנן היה עד לכך שכל שלימד את לקיש, ספג ר׳ שמעון כבור סיד עד שהפך לגדול בתורה. היבטנו בשניים אשר נאלמו דום ואחר כך זה בזה תמהים כיצד יפול דבר. דומה שלכולם היה ברור שבאולם זה עומדים להיחתך גורלות. ואמנם אחרי זמן מה כמו יצאו דבריו של לקיש מבור חשוך. ובכן, איזו תועלת צמחה לי מן העסקה? שאל לקיש בשקט הנפשי שכה איפיין את הדרך בה היה מתמקח עם רבו, שהרי שם נחשבתי לרב וכאן אני נחשב לרב. לרגע קט התמלאתי תקווה שהאויר שהיה כמו מעובר בדחיסות, התפתחויות בלתי ניתנות לתחזית, יוליד פייסנות ומן המחלוקת העזה יצא המתק הנעים לכל חיך כאשר הצדדים החלוקים מישרים ביניהם את ההדורים וקהל הצופים מתרווח בהקלה. אך לא כך נפלו הדברים. ר׳ יוחנן ענה לו מיד, במה שנתפס לפחות בדעתי, כדברים הנגועים בפגם הגאווה: הוֹעַלְתִּי לְךָ, שֶׁקֵּרַבְתִּיךָ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, אמר. שלכאורה, ר׳ יוחנן הוא זה הממונה על כנפיה.

איני יודע אם גם האחרים אשר היו עדי שמיעה למוצא פיו מצאו בכך דופי. אך כמי שהכיר את תורתו, חיברתי את דבריו לדעה נחרצת אחרת ששמעתי ממנו כאשר נדרש לאיוב. לעומת לקיש שטען שאיוב לא היה ולא עתיד להיות, דומה שיוחנן מצא דופי בהתנהגות הקב״ה בהשוותו אותו לאדון המוסת בידי עבדו, השטן. אז, חשבתי לעצמי שקיימת זהות בין דמותם וגורלם של השניים, שיוחנן אשר ידע יסורים כה רבים הוא איוב. בשומעי את דבריו האחרונים אשר לא זכו למענה מידי ר׳ שמעון, חשבתי לעצמי שמי שמרשה לעצמו להשוות את הקב״ה לאדון מוסת אפשר שתכנס בו רוח שטות ויחטא בגאוות עילוי בין גאונים. ריש לקיש כמו איבד את כוח הדיבור ויצא את בית המדרש כדי לא לחזור שנית. רק אחרי שנעדר ימים אחדים הלכנו לבקרו ונודע לנו מפי אחותו של יוחנן, היא אשת לקיש המפורסמת ביופיה, שבעלה חולה מאד ולא יקבל את פנינו.

גם ר׳ יוחנן נעדר מבית המדרש ונדמה היה ששבתה החכמה מטבריה. כדי להשיב את יוחנן אל בית מדרשו התבקשתי לבוא אצלו ולשמש לו כעזר כנגד בלימוד. שכן כבר היו דברים מעולם. פעם, אחרי שנעדר לתקופה ארוכה התבקשתי למלא את מקומו, ובהיודע לו על מינוי המחליף שב מיד אל בית המדרש ולקח לידיו את כתר המלכות. בינתים קרה אשר קרה ור׳ שמעון, המכונה ריש לקיש, החזיר את נשמתו לבורא. צער גדול נפל על כולנו. לצד זה שעסקנו בהחייאת אלמנתו ויתומיו ביקשנו להשיב את הלימוד אל כותלי בית המדרש אך האבל העמוק ותחושת האסון המר שנפל בחלקנו הקהתה את חריפות הדרשנים. לפיכך נעתרתי לעלות למעונו של ר׳ יוחנן ובליבי התקווה שאם לא יעלה בידי להחזיר עטרה ליושנה לפחות אפשר שיהיה בידי לעצור את ההדרדרות אל תחתית התהום.

ידעתי שבבואי אליו כדי לפייסו עלי לנסות ולתמוך בכל דעה שיציג. שמחתי בליבי שניאות לקבל אותי במעונו ובאתי אצלו יום אחד אחרי השלושים כולי מגויס למטרה הקדושה אשר עמדה לנגד עיני. ר׳ יוחנן ניסני בכל אשר דרש וכאשר לא נכשלתי למצוא ברייתא שתתמוך ותסייע לדרשתו התכעס שבעתיים. וכי איני יודע שיפה דרשתי? הצטעק. הן זכור לך שעל כל אחת מדרשותי היה ר׳ שמעון מקשה שני תריסרי קושיות ואני היתי מתרצן אחת לאחת. כך היו הדברים! אמר והשתתק. גם אני נדמתי. זכר מחלוקתם על טומאת הכלים שבה ועלתה בזיכרוני. רציתי לשאול אותו מדוע כינה את לקיש ליסטים אך לא רציתי ללבות את להט חמתו. יוחנן החל ללחוש ולהיאנח: היכן אתה ריש לקיש היכן אתה. ניסיתי להרגיעו אך הוא פרץ בבכי מר. קירבתי את גופו אל חיקי וליטפתי את שיבתו. גופו של יוחנן רעד ובין געיות בכיו קורעות הלב היה חוזר על שאלתו בקול רווי דמעות: לקישא! אייכה… כך בכה כשעה שלמה וברדת הערב השכבתיו על דרגשו. למחרת בבוקר החזיר את נשמתו לבוראה.

אוי לי כי צר לי על אלמנת לקיש ויתומיה. מאז מותם של השניים עצוב כאן מאוד. עצוב וחשוך. אך אסור לנו להיכנע לדכדוך. יום יום אנו הולכים לבית המדרש ולומדים ושונים כאילו השניים עודם בינותינו. לפעמים בעומדינו אל מול קושיה שאיננו יכולים לה, אנו דומים לבהמות הבוהות אל מול שוקת שבורה. וככאלו אנו חוזרים ומעלים את גירתם של רבותינו, זכר צדיקים לברכה. אני, ימי ספורים, כך נתגלה לי בחלום, אך מה יהיה על הדור הבא? איזה לקח ילמדו מן המחלוקת הנוראה הזו? שוב ושוב עולים באוזני קריאתיו קורעות הלב של יוחנן, ״אייכה לקיש, אייכה…״ ושוב ושוב נדמה לי שבכך מודה יוחנן בכך שליסטים הינו. הוא ולא אחר ואין לו פדות.

כך הן דרכי הקב״ה אשר ביום השני ברא את שמי הרקיע ממים ונתן בהם אש, הם הברקים, ומאז אינם נפרדים. וכדי להזכירנו יראת שמים מה היא, הוא שולח לנו דמויות אמיצות הדבקות בתורתו הקדושה כדי להסעיר את דמיוננו ולהראותינו דבקות מהי. דמויות אלו המעוררות השראה, אם באופים או ביופיים, באומץ רוחם, או בחריפותם וכי״ב, מעוררות את רעבוננו לאצילות הנפש והתפרקותה מכל מה שהוא קצר מועד ובר חלוף. תהי נשמתם צרורה בצרור החיים, הם אשר נתנו את נשמתם על תלמודם.

מודעות פרסומת