טַלִּיתָא

שָׁנָה אַחַר שָׁנָה
טַלִּיתָא הַקְּטַנָּה חָלְתָה עַד־לָמוּת. וְכַאֲשֶׁר אָמַר לָהּ:
אַךְ־יְשֵׁנָה אַתְּ, קוּמִי נָא! טַלִּיתָא קָמָה. וּמֵאָז שָׁנָה אַחַר שָׁנָה
הִיא קָמָה וִיְּשֵׁנָה. כַּאֲשֶׁר בִּנְיָמִין בְּנִי עֲזָבַנִי, אָמַרְתִּי לוֹ:
קוּמָה נָא וְהִתְהַלַּךְ! אַךְ הוּא כְּבָר שָׁבַק חַיִּים, שָׁנָה אַחַר שָׁנָה

דַּוְקָא

דַּוְקָא
דַּוְקָא כַּאֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי שֶׁכְּאֵבִי הִתְאַבֵּן וְשָׁמַם
כְּשֶׁכִּמְעַט כְּבָר הֶאֱמַנְתִּי שֶׁבִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה
יַבְלִיחַ דּוּמָם אוֹר עָנַו; הִבַּטְתָּ בִּי מֵעֵבֶר לִכְתֵפֵךְ
הַקָּרָה וּבָחַנְתָּ אוֹתִי בְּעֵינֶיךָ הַמְּחַיְּכוֹת, הַמֵּתוֹת
עַכְשָׁו, מִתְּמוּנַת דְּיוֹקָן הַתְּלוּיָה בְּחַדְרְךָ
וְנִבְקְעָה בִּי עוֹגַמְתִּי וְהֵחֵלָּה לְדַמֵּם טִפִּין, טִפִּין
מִן הַנִּקְּבוֹת הַטְּחוּבוֹת וְהַחֲלָלִים הַדְּחוּסִים שֶׁל
לִבָּתִי הַפְּצוּעָה וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא אֶתְקוֹמֵם
לַמְרוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִי לְהַשְׁלִים עִם אָבְדָנְךָ

חֶבְלֵי פְּרִיחָה
מָה מַרְגִּישׁ הָעֵץ כַּאֲשֶׁר הַנִּצָּנִים מִתְכַּדְרְרִים
עַל עֲנָפָיו? וְכַאֲשֶׁר הֵם נִפְתָּחִים אֶל עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ
וְהַדְּבוֹרִים מְזַמְזְמוֹת עַל פְּרָחָיו עֲסוּקוֹת בִּרְבִיָּתוֹ
מָה הוּא מַרְגִּישׁ כַּאֲשֶׁר פֵּרוֹתָיו מִתְגַּלְּמִים
לְהָפִיץ אֶת עֲתִידוֹ? אֲנִי שֶׁשָּׁכַלְתִּי אֶת בְּנִי בִּנְיָמִין
בְּעוֹדוֹ נַעַר, בְּאִבּוֹ, שָׂמֵחַ אֶת שִׂמְחַת הָעֵץ בְּלִבִּי הַמִּתְחַמֵּץ