הכל בגלל מסמר — For the want of a nail
אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, יַעְזֹרוּ; וּלְאָחִיו, יֹאמַר חֲזָק. וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת-צֹרֵף, מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת-הוֹלֶם פָּעַם; אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא, וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט. ישעיהו מ״א
החיים אינם ישות כמותית. כאשר מאחלים לך שנים רבות הכוונה היא שבמשך כל אותן שנים תינתן לך האפשרות לעבוד על מפעל חייך עד להגשמתו. כאן כמובן נשאלת השאלה מהי הגשמה ואם יש לה מידה בלתי תלויה בעיני המתבונן? האם אפשר למדוד את ההתקדמות לקראת הגשמה זו? ופלוני שהקדיש את חייו להשלמת מפעלו, בין שעלה בידו או לא, איך סופדים לו? ואולי לא פחותה השאלה, איך והיכן נקבע מפעל חייו של האדם, האם מרצונו החופשי ומכוח דמיונו מחליט בן אנוש שכזה וכזה יהיה מפעלו? הסיפור שלפניכם, קוראים יקרים, דן בשאלות אלו בלי כחל ושרק. הסיפור הוא סיפורו של איוב אויב הסדר הטוב.
אתמול נודע לנו, ידידיו של איוב, על השואה הנוראה שנפלה עליו. החדשות על המכות הקשות שספג הגיעו יותר מהר מהולכת הקול במקורי עוף השמיים. בהתחלה חשבנו שראוי שנעלה על ריכבנו ונצא בחיפזון אל ארץ עוץ. אך אחרי התייעצויות החלטנו שעשיית הדרך על בהמות מסע בטוחה יותר בעונת השטפונות. מארבע רוחות חבשנו את בהמותנו ונועדנו להיפגש ליד האבן השואבת בדרך לאחוזתו של ידידנו הנערץ, הצדיק המפורסם בענוותנותו, איוב. אני הצעיר שבין הרעים ושמי אליהוא בן ברכאל הבוזי.
איוב עשה את הונו האגדי בחרושת המסמרים. אמפריית המסמרים של איוב אשר העסיקה את בניו ובנותיו במשרות שונות סיפקה מסמרים מכל המינים והגדלים לבתי עסק ומפעלים שונים ברחבי העולם העתיק. איוב נהג לספר בקולו השקט, שהרעיון ביקר אותו בחלום. בחלומו ראה איוב כור היתוך וכאשר נעור הידהדה בו מיד התובנה שעליו לייצר מסמרי ברזל. התקופה היא תקופת הברונזה ואיש עוד לא העלה בדעתו לקבוע מסמרות ברזל. אמנם קמו לאיוב מתחרים מאיי הים ועד ארצות התבואה, אך שום מפעל לא השכיל לייצר מסמרים טובים כשלו. שיירות גמלים הובילו את מסמריו במדבר ואניות הסוחר בים. אך כל אלו לא שינו את אמונתו המוצקה בדרך הישר ודבקותו במנהגי אבותיו. למרות עושרו שהלך והאדיר המשיך איוב לנהוג באורחותיהם בענווה תוך שהוא מפזר את הונו בצדקה לנצרכים ובצדק למטרות נעלות. מהשיחות שניהלנו כאשר אבי שלחני להיות שוליה במפעלו, קיבלתי את הרושם שחרושת המסמרים לא היוותה מטרה בפני עצמה, אך על סימליותה לא הרבה דברים. ״מסמרים מחזקים את המרקם האנושי,״ אמר ולא באר.
סופות חול עזות משתוללות עתה בארצות המדבר. השיירות הנעות בדרכים נאלצות לחדול ממסעותיהם ולמצוא מקלט מהרוח המצליף כבשוטים. באור הלוקה אנו מסתתרים באוהל שהקימו החמרים על קרקע מורמת ומפללים שיבוא הגשם ויטהר את האויר הצהוב והכבד מגרגרי החול. הזקנים טוענים שזה שנים אחדות כבר שהאקלים אינו שומר על תבניותיו מימים ימימה. הבצורת דוחקת קבוצות של שוסים ושודדי ים המתנפלים על ערים במחוזותינו והשמועות מדברות אודות ערים שלמות שקרסו בין כתוצאה מרעידות אדמה קשות או התקפות של פולשים. באויר מנשבות רוחות רעות המבשרות שואה.
יותר משבאתי לחפש ספר לקריאה באתי לראות את הזבנית הנאה העובדת בחנות לממכר ספרים יד שניה שליד האופטיקאי שם התקנתי עדשות חדשות למשקפי הקריאה הישנים שלי. כבר אז, בעת התוועדותנו זה לזו, שקענו בשיחה על סיפורו של זולה, השיטפון. נדמה לי שהזכרתי לפניה את אחת התמונות מן הספר יוריזן של וויליאם בלייק אשר תחתיה הוסיף בכתב ידו — באוני מים עד נפש. אני מדווח לזבנית על כך שהתחלתי בחיבור הסיפור על איוב והמסמרים ואנו מחליפים רשמים על גירסתו של יונג בענין זה. הזבנית הנאה למדה פסיכולוגיה לתואר ראשון וכתבה את עבודת הגמר שלה על קרל גוסטב יונג, בשימת דגש על סיפרו, תשובה לאיוב. אני מזמין אותה לארוחת ערב בפיצריה שברובע ואנו קובעים להיפגש מיד אחרי הסגירה.
ג׳מימה לא שותה יין אדום כי זה גורם לה למיגרנות. גם לא בירה, היא אומרת, בגלל הקלוריות. היא מסתפקת בסלט כרוב-על סגול וגרוס עם אגסים ואגוזי המלך. תוך כדי שהיא חותכת בסכין ובמזלג את פרוסת הפיצה שהסכימה לחלוק איתי היא אומרת שזו חנות הספרים שהכי אהובה עליה בעיר. אני מביע הסכמה ולוגם מגביע היין שבידי.
כאשר נכנסנו בשער אחוזתו של איוב היה נדמה לי שהנכאים כמו שזורים באויר. שקט מכביד עטף את המקום. החמרים הובילו את בהמות המסע אל המרבץ ואנחנו צעדנו בלב כבד לצידו של סוכן הבית שחור העור אל עבר מבנה האבן שבסוף השביל, מרחק של כמה עשרות צעדים. כאשר התקרבנו אל הבית ראינו שתי דמויות ישובות דוממות על תלולית עפר לצד הבוסתן המפורסם של איוב. התמונה שהתגלתה לעיננו עצרתנו על עקבינו וכאיש אחד פרצנו בבכי תוך שאנו סופקים כפיים כלפי מרום וזורים את עפר רגלינו לשמיים, כמנהג אבותינו. על התלולית ישב איוב עטוף בשק, ובשערו הגזוז שזרקה בו שיבה טרם זמנה, אפר. על רגליו וזרועותיו נראו אבעבועות טריות שהיה מגרד בהן בחרס שבידו. אישתו ישבה לרגליו והתייפחה בקול חרישי. הרופא, שהופיע מן הבית עם אחד העבדים, ניגש אל איוב וניקה את פצעי השחין הזבים ברטיות מושרות שהדיפו ריח מרווה חלוטה. איוב לא הוציא מילה מפיו ואישתו המשיכה לגנוח תוך שהיא ממלמלת דברים בלתי ברורים. כאשר טרוניתה הגדישה את סאתו, ענה לה בקול מפייס: ״הן קיבלנו את הטוב כמובן מאליו ואת הרע לא נקבל?״ נפלנו לשתיקה שנמשכה שעות וימים. למרגלות התלולית בראשים חפויי שק ישבנו מפוחדים ודוממים.
יש לי חולשה לשיער אדמוני. על ראש אשת איוב, כמו על ראשה של ג׳מימה, התנוססו מחלפות שיער אדמוני בגוון הנחושת. בכותבי את השורות האלה עולה בזיכרוני דיוקן פניה החיוור עטור בשאריות פקעת השיער שגזזה לאות אבל.
סוכן הבית סיפר לי שמה שציער את אשת איוב היה מותם של הילדים, ״מה היו חטאיהם?״ ספקה כפיה בהביטה אל הרקיע.
איוב עצמו סיפר לנו שתמיד חשש שחייהם המתוקים של ילדיו אינם תורמים ליראת אלוהים ומשום כך היה מעלה קורבנות בעבורם. היה נדמה לי שבנימת קולו, סוכן הבית השחור, ביקש להדגיש שצערה היה יותר על מה שהעלל לילדיה מאשר לה ולבעלה. שאחרי הכל הם אלו שניספו באסון הנורא הזה.
גם כאן סתיו. עלוות העצים בוערת בגוונים חומים-אדמוניים. בילדד סיפר לי שאשת איוב הציעה שיקלל את האלוהים ובכך יביא סוף מהיר ליסוריו. אך איוב, לטענת בילדד, נמנע מכל פעולה נמהרת כדי לא להקשות על אישתו עוד יותר, ״מה יהיה עליה אם יבוא עלי מותי באחת? הן גם היא סבלה דיה את השואה השטנית שהופלה עלינו.״ לנגד עיני שוב הופיע הבלדר אשר סיפר בחרדה על נחיתתן של הבשורות הקשות זו אחר זו כבמחזה אבסורד: ״תחילה מקרי השוד והגזל, זה אחר זה, ובעוד זה מדבר בא אחר ומדווח על שריפה; ושלישי על שוד הגמלים; ואם בכל זה לא היה די, בא הרביעי וסיפר על הרוח הנוראה שהפילה את הבית על בניו ובנותיו אשר ניספו בין ההריסות. למרות זאת,״ המשיך הבלדר בהערצה, ״כקברניט נאמן לאומנותו, לא נכשל איוב מלאחוז בהגה הספינה הטרופה, שהמשברים האיומים איימו לשברה כליל, ובתקווה שיעלה בידו לנווטה לחוף מבטחים, לא חטא בשפתיו.״
לפי מיטב זיכרוני, צופר התפלמס שיתכן שאיוב לא היה משוכנע שאם יקלל את האלוהים יבוא עליו מותו בחטף, ״הן דרכי האל אינן ברורות,״ טען. ״ומה אם דווקא מן השטן יזכה לרפואה?״
דברי אבי המנוח עלו בזיכרוני. אבי היה נוהג להדגיש לפני, ״שמול רוחות עזות מוטב להתכופף כקנה סוף מאשר לעמוד זקוף כאלון.״
הערב שוב נפגשתי עם ג׳מימה אשר העניקה לי במתנה ספר מרוט יד שניה העוסק בתחריטים של וויליאם בלייק לספר איוב. ״איך מתקדם הפרוייקט?״ ״לאט,״ אני עונה. ״אולי האיורים של בלייק יעוררו אצלך השראה.״ אני מודה לה תוך דיפדוף מהיר בדפי הספר. ״בלייק מענין״ אני אומר, ״אך אני לא רוצה שהוא יזהם את מחשבתי,״ ומניח את הספר על הכסא הריק שלידי. נדמה לי שעיניה השואלות משדרות אכזבה. אני מנסה להחליף נושא ומעיר על צבעוניותה של עלוות העצים בשדרה הנאה שבה ממוקמת הפיצריה. כאשר המלצרית נראתה קצת פחות עסוקה רמזתי לה שאנחנו מוכנים. שוב הזמנתי את היין האדום מן הפעם הקודמת. במאמץ לשפר את האווירה אני מבקש מג׳מימה שתראה לי איזה מבין האיורים הכי קרובים לליבה. ״השביעי!״ היא קוראת בחום ונוטלת את הספר מידי. ג׳מימה מציגה את התמונה ואחרי הפסקה קצרה מסבירה בקול נרגש, ״בגלל תנוחות הידיים. כולם חוץ מאיוב מרימים ידיים, אישתו עד גובה כתפיה והשלשיה מעל לראשם. רק ידי איוב מונחות בהכנעה לצידיו. הידיים אומרות הכל… כל מה שאפשר להגיד.״ בתוכי מזדחלת ערגה אל ידיה זרועות הנמשים שאצבעותיהן נשוכות ציפורניים. אני רוצה לאחוז בהן ברכות, כאב את כף ידה של ביתו הקטנה, אך במקום זאת אני ממולל את המפית הכתומה והמוכתמת שעליה עמד גביע היין שלי.
בערבים היינו חוזרים מתלולית העפר אשר עליה קבע איוב את משכנו אל מלון האורחים שהעמיד לרשותינו. עייפים מעמל האבל היינו לרוב מתכנסים אל תוך עצמינו. מדי פעם בין הדממות הארוכות ולרוב אחרי ארוחת האבל הקצרה שבה היינו משיבים את נפשנו היתה מתפתחת שיחה לפעמים קצרה ולפעמים ארוכה שבה החלפנו את רשמינו מן היום. אני מאמין שבערב היום השמיני, ערב היום בו קילל איוב את יומו, שבנו אל המלון סחוטים ומבוזבזים. באותו הערב לא דיברנו איש אל רעהו לא דבר וגם לא חצי. שותקים סעדנו את פיתנו ומיד פרשנו אל מיטותנו. קודם לכן, בתשובה לקינתו קורעת הלב של איוב, קרא אליפז את החלכא והנדכא איוב לאתגר מפורש: ״אל תלאה נפשך בקירבך ואל תיפול רוחך רענו הנערץ! עמוד בנסיון ואל תיבהל. קופה רושמת לאל ובה רשומים מעשינו מהקטן שבשרצים ועד הגדול שבנחשי הבריח. הכל נשמר ונזכר ועל כל דבר ינתן שכר.״ כך טען אליפז לפני איוב כאילו שהבורא מינהו לסניגורו. פני איוב נפלו. עטוף שתיקה עבה הוא תקע את מבטיו בקרקע התל וסירב להרים את עיניו כדי להביט במנחמיו. מבוכה נפלה עלינו. בינתיים כבר קרבה שעת השקיעה והאויר התקרר. אישתו של איוב רמזה לנו לעזוב את התלולית וכך עשינו. אחרי שפרשנו איש אל פינתו ניסיתי להירדם על משכבי, אך מחשבתי נדדה סחור-סחור תרה את הבעיה הקיומית עליה הצביע איוב . איך זה שבעולם שבו חוק וסדר, שבו לכל מאורע קיים כביכול גורם מניע אשר הביא לקיומו. ביקום שבו אין מסובב ללא סיבה האפשר שגמולו של צדיק יושב לו שלא כצדק? או כשם שאליפז איש תימן ניסח זאת, הַאֱנוֹשׁ, מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק?
״זוהי עמדתו של קרל גוסטב יונג,״ אומרת ג׳מימה. הפעם נפגשנו לארוחת צהריים שהיא התעקשה לשלם את הוצאותיה. זה אולי אחד מימות החמה האחרונים לכן התישבתי אל שולחן צר הממוקם על המדרכה שלפני הפיצריה והמשקיף אל השדרה הנאה. ג׳מימה חצתה את כיכר הרחוב השקטה והתקרבה בצעדים קצובים כספינה אל הנמל. בלב מוצף שמחה נפנפתי לה בידי כדי לאותת על השולחן אותו בחרתי. ״יונג כתב את הספר בסערה,״ היא מספרת. ״נדמה לי שבזמן כתיבתו של הספר היה חולה ואפשר שכתב היד מושפע מדימדומי מחלתו.״ שוב סלט של כרוב-על עם אגסים ואגוזי מלך. בשבילי בירה ונתח פיצה. היא מוסיפה שכאשר סיפרתי שדמות איוב שלי נבחרה להיות חרשתן של מסמרים, נמשכה אליו כבחוטים. ״אני לא רוצה להשפיע על כתיבתך אך מיד חשבתי שהמסמרים הם מסמרי הצליבה שקבעו את גופו של ישוע אל הצלב.״
״אך זו אינה דעתו של אליהוא,״ אני עונה לה. ״לפי אליהוא, ריבון העולם אינו חנווני. מספיק להביט על שמי מרום בליל-אין-ירח, כאשר צבאות הכוכבים מתגודדים מאופק עד אופק. בלילה שכזה ברור לכל מאן דבעי שמעשי האדם בין בחטא או בחסד אינם מעלים או מורידים ליקום ולבוראו. מאי לו נפקא מינה אם האדם חי בחטא, היש בכך לשבש את הסדר הקוסמי? ואם הוא צדיק גדול, היש בכך לברוא כוכב?״
למחרת היום איוב לא נשאר חייב לאליפז. ״אורחי ורעי. דרך ארוכה עשית מתימן עד עוץ לנחמני בנפילתי ברם דברים תפלים ונדושים השמעת. הגם יתום תתקוף בלשונך המליצית? אדרבא הואל נא בנדיבות ליבך הרחב ובחדות עיניך הרואות כל ליעצני מֵאַיִן תָּבוֹא הַחָכְמָה וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה.״ אחרי שתיקה הוסיף איוב בקול שקט: ״תארו לעצמכם שהחיים פועלים במצב סקירה מהיר לאחור. אתם צופים בכל הסאגה הזו פרט לפרט, טיפין טיפין עד לפרטים הזעירים, איך ההשפעה חוזרת לסיבה. לפתע נכנס הדמון של ניטשה, עוצר את הסליל ושואל אם אתם מוכנים להמשיך. מה האופציות שעומדות לרשותכם? שימו לב לכך שחוץ מן החלק הדורש דמיון כל היתר הוא בבחינת טכנולוגיה של תקופת האבן.״
ג׳מימה התיתמה מאביה שנים ספורות אחרי שאחותה הגדולה מתה ממנת יתר של סמים. ״ליבו לא עמד בזה,״ אמרה. ״אמא נפלה לדיכאון. עברו חודשים עד אשר מצאה כוח בעצמה לשוב לשיגרה. אך קשה להגיד שהתאוששה. היא אפילו הפסיקה להתרחץ. היתה יושבת במרפסת ומעשנת. שערה ועור פניה האפירו כאפר.״ סבתה, אשר בעלה הראשון איבד עצמו לדעת באה לגור איתן. הסבתא והאב של אמה התגרשו זמן קצר אחרי שנולדה והאב לא הקפיד לשמור על קשר. אחרי איזה זמן השתיים עברו לגור במדינה אחרת והקשר איתו נותק לגמרי. ״אימי גדלה ללא קישרי משפחה. ללא אחים ואחיות, דודים או דודות, בני דודים וכדומה. סבתא אשר ירשה הון מסוים מבעלה הראשון עבדה כספרנית.״ ג׳מימה עוצרת את שטף דיבורה ולוגמת מכוס המים הגבוהה. הפעם אספתי אותה בריכבי מחנות הספרים ונסענו למסעדת דגים שיצא לה שם טוב בעיר. ״אחרי מות אחותי ואבי ולצד אם שהתקשתה לתפקד הרגשתי שאיזו קללה נוראה רובצת על המשפחה.״ ג׳מימה משתתקת. מלצר מצועצע העוטה מסכה נגד קוביד והמעוטרת באיור של חור שחור ניגש אל שולחננו. הוא מושך את המסכה, מתחת לסנטרו ומדקלם את תפריט הערב בתיאטרליות. אחרי שהוא עוזב להביא את המשקאות ג׳מימה מוסיפה שסבתה היתה אומרת שדברים כאלה קורים יותר ממה שאנשים חושבים ואסור לקחת את זה אישי. ״׳לא צריך לחפש את המסמר הקטן שנפל מפרסת הסוס עליו ישב המצביא, שהפסיד את המערכה…׳ כך היתה אומרת. היא היתה ג׳נג׳ית נאה ותמירה שתמיד היו לה מחזרים. רק בשבוע שעבר הביאה הביתה מישהו שפגשה בקונצרט פנק.״
״יש לך סבתא מדהימה!״
״אני בטוחה שהיא תשמח לפגוש אותך…״
לשאלתו של בלדד, מדוע צווח כך איוב ענה אליפז: ״מה ציפית שיעשה, שיודה בכך שכיבשתו נגזלה כחוק?הרי גַּם-לו לֵבָב, כְּמוֹתנו.״ צופר שלא הרבה דברים שאל למה התכוון איוב באומרו שערום יצא מבטן אימו וערום ישוב שמה, ״הרי אף איש אינו שב אל בטן אימו,״ קבע. על כך לא ניתנה לו תשובה. אך לי לפתע היה ברור שהתשובה לשאלה היא שיבתה של הנשמה. לפתע נדלק לי אור בקצה המנהרה. מיחזור נשמות, זאת התשובה!
יתכן שאיוב לא חטא מימיו, אך הנשמה שבקירבו אשר התגלגלה מקיום אחר, אפשר שהיתה שייכת לרשע. הרי אי אפשר להעלות על הדעת שהנשמה חדלה עם המוות, אפילו נשמת הרשע אינה יכולה להישמד. ובהתגלגלה אל הווייתו של איוב, הצדיק אשר לא עשה רע מימיו, היא מקבלת הזדמנות מחודשת להתמרק בסבל ולכפר על חטאיה. וכגודל החטאים שחטאה בקיומה הקודם כך מידת היסורים. שהרי אנוש לעמל יולד. ובמהופך, היסורים הכרחיים לקיומנו האנושי. זה הסדר האלוהי!
אשוב אל אותו ערב במסעדת הדגים.
״לפני 21 שנים איבדתי את ביתי היחידה,״ אני אומר לג׳מימה אחרי לגימה קצרה מן המרטיני ׳המאד יבש׳ שהובהל אל שולחננו עם התנצלויות על העיכוב, ״זה על חשבון הבית,״ הודיעה המלצרית האימהית. ״המלצר שלכם לא זמין… כרגע” הוסיפה בקול מהסס. עיניה הירוקות של ג׳מימה בוחנות את המלצרית. שתיקה. עוד לגימה מן המרטיני. ג׳מימה מוצצת את הקוקטייל שלה בקשית.
״ספר!״ היא מצווה בקול חלוש. ״זה סיפור נורא אך לא אאריך בו. ערב יום שישי, כמו היום, ילדה בת 16 לא חוזרת הביתה. בלילה, ההורים מקבלים את בשורת איוב, גופת נערה נמצאה כרותת ראש על פסי הרכבת בפרדסים שמחוץ לעיר. אני לא רוצה לשוב אל הנסיעה לבית החולים וזיהוי הגופה. לקח לי שנים רבות להתאושש מזה.״ עוד לגימה. דמעות מתנוצצות בזוויות עיניה של ג׳מימה. היא שולחת את ידה אל ידי ולוחצת אותה בחום.
״והאם, מה קרה לאם?״
״הנישואים לא החזיקו מעמד והיא חזרה לארץ מוצאה. אחרי איזה זמן הודיעה לי שהיא נכנסה להריון. לצערי הבן סבל מתסמונת דאון.״
שוב עיכוב. אנחנו מחליטים לעזוב את המסעדה. אני ניגש אל הבר ומבקש לשלם. המלצרית מתנצלת ומבקשת לתגמל אותנו. ״המלצר שלכם נאלץ לעזוב אחרי שקיבל טלפון דחוף.״
אני מודיע לה שזה לא נחוץ. ״אני מקווה שהכל בסדר איתו…״
כאשר איוב התריס ביגונו כלפי מרום, ״לָמָּה מֵרֶחֶם, הֹצֵאתָנִי?״ רציתי לענות לו ברוח התובנה שחוויתי בליל אמש אך צופר כבר התחיל להטיף.
המחזה המשיך להתנהל על התלולית במשך ארבעה שבועות נוספים. מזריחה עד שקיעה היינו מתאספים סביב איוב ישובים בחצי גורן. בין השתיקות והאנחות, אליפז, בלדד וצופר היו מנהלים דיונים ארוכים עם איוב ובינם לבין עצמם על אופיה של ההשגחה העליונה. אשת איוב אשר חזרה להשגיח על משק הבית, היתה מלווה את השפחות בהביאן תקרובת, שואלת לצרכינו וחוזרת לעיסוקיה. שערה ועורה האפירו ושקים טפוחים בלטו תחת עיניה. בתום שלושים יום שוב התחוללה סערה רבתי מבלי שנראו כל סימנים לכך. היום החשיך כבליקוי חמה וכולנו חששנו מגל חוזר של אסונות אך הסערה חלפה כשם שהופיעה ובקול ענות חלושה. בשוך הסערה קם איוב מן התלולית, רחץ את בשרו, שטף את האפר מראשו, ומשרתיו גזזו את שערו. גם עורו הראה סימני החלמה. באותו הערב ערך לכבודנו סעודת הבראה ובבוקר נפרדנו ממנו בלב כבד ויצאנו איש לביתו.
אחרי שהפצירה בי הסכמתי לבוא לבקר בביתה. בית טיפוסי לרובע זה שנבנה לפני כמעט כמאה שנה. כאשר עליתי במדרגות אל האכסדרה ריח התאנה הגדלה כמעט פרא בשביל ליד המרפסת העתיק אותי לנעורי. נעצרתי לפני הדלת ושאפתי בנחירי את הניחוח העדין של חלב העץ, שכמו שטף את רגשותי, בתחושת הודיה על כך שאני חי. אני מצלצל בפעמון. ג׳מימה פותחת לי את הדלת. בחדר הכניסה שתי נשים ישובות על כורסאות בסיגנון אר דקו משני צידיו של שולחן קפה תואם. הנשים מחזיקות קלפים בידיהן. המבוגרת, בשיער סגול ושמלת צמר לבנה קצרת שרוולים. הצעירה ממנה בחלוק גברי מפוספס ובמגבת הכרוכה לראשה כטורבן. השתיים מסובבות את ראשיהן אלי. אני חולץ את מגפי ומברך את הגברות בברכת ערב טוב. האישה בחלוק מתנצלת ומודיעה שהיא יוצאת לעשן במרפסת. אני מנחש שזו האם. ג׳מימה מציגה אותי לסבתא המפורסמת, ״סבתא, זהו האיש שסיפרתי לך עליו.״
״מר ברכאל?״ היא בוחנת אותי מעל למשקפיה הממוקמים מתחת לגשר האף.
״מודה באשמה. והגברת?״
״קרא לי רוז,״ היא אומרת, ״כמו ׳השושנה החולה׳ של בלייק.״
דיי מהר עברנו לשיחת חולין. אמא של ג׳מימה חזרה לסלון מתנצלת על כך שהיא צריכה לעשות עוד כמה דברים קטנים ופרשה לדיוטא העליונה על מדרגות העץ החורקות.
״הייתי מזמינה אותך לשבת אך זה לא הזמן הנכון והמקום המתאים,״ אומרת הסבתא.
קבענו להיפגש באמצע השבוע לקפה.
חלפו כבר כמעט כארבעים שנה מאז אסונו של איוב. אני שוב בארץ עוץ. ביתו המפורסמת ביופיה האגדי, ימימה, מילאה אחר מצוות אביה והודיעה לי על מותו. שלושת הרעים הלכו בדרך כל בשר כבר לפני שנים. באחוזתו אני למד שזמן קצר אחרי שקמו על רגליהם, אישתו נפלה למחלה קשה ונפטרה. אחרי מות אישתו חיסל איוב את מפעל המסמרים ובתום שנת אבלו נשא לאישה את אחותה הצעירה אשר ילדה לו שלוש בנות.
אני פוגש את רוז בקפה שליד חנות הספרים.
״ג׳מימה סיפרה לי שאתה לא קונה את עמדתו של בלייק בנוגע לאל הכוזב שעל איוב להשתחרר מעולו.״
״אני לא חושב שזה מוסיף דבר להיבט האנושי. אחרי הכל אין מנוס מלקבל את המות כבן לוויה שאי אפשר להפטר ממנו.״ ״המתאבדים האלה לא מבינים שמה שהולך סביב חוזר מסביב." רוז אומרת ונאנחת. אנו לוגמים קפה שחור ומודדים זו את זה. ״איש צעיר, הרשה לי להעיר לך שאתה צריך לדייק יותר בגילוח,״ היא מחייכת ומוסיפה, ״אשמח לקרוא את סיפורך.״ אני: ״הסיפור כתוב בעברית.״ ״כמו המקור,״ היא אומרת.
רוז לבושה סוודר בצבע חום-נחושת ואפוד ארוג גס בצבע אפור וורוד המבליט את חזה הכבד. קצוות שער בצבע כחול גולשים משני צידי כובע העשוי מאותו האריג של האפוד. בתנוכי אוזניה, עגילי חישוק גדולים המותחים אותם מטה. כאשר היא מניעה את ראשה העגילים המתכתיים מתנדנדים קלות.
״דניאל, בעלי הראשון, נולד במחנה עקורים בגרמניה להורים ניצולי שואה.״ פניה צונחים לפתע והיא נראית כמו ציפור עצובה. גם כתפיה נשמטות.
״כאשר דניאל התאבד זו נחשבה לחרפה. אימו אמרה לי, ׳רוז, מיד בתום שנת האבל מצאי לך בן זוג ובני את חייך מחדש!׳ לא לקחתי את הזמן הדרוש כדי להתאבל. חיש מהר מילאתי אחר הוראותיה של חותנתי… אבל אי אפשר לעשות קיצורי דרך באבל.״
רוז ממוללת את המפית שלצד סיפלה וממשיכה. ״דיכאון הורס פרספקטיבה, מערער מערכות יחסים, חונק שמחה. דיכאון אינו חולי שהחולה בו אסיר תודה על מחלתו. דיכאון אינו פותח דלתות אלא טורק אותן; והמתאבדים לא מבינים זאת. אילו אפשר היה להחזיר אותם לחיים כדי שיחזו בנזק שגרמו לסביבתם, אולי היה ניתן לעצור את הקרמה. אנשים מאחלים להם מנוחה נכונה על משכבם; אך לנו, המשפחה והחברים, אין ולא תהיה מנוחה. לפעמים אני חושבת שכך הדבר עם נפשותיהם שגם הן נשארות חסרות מנוחה, ואני מרחמת עליהן.״
לפנות בוקר חלמתי על שחר ביתי. שחר רצה אלי בפנים מאירות כדי לספר לי על החדשות הטובות. בידה בובת הסמרטוטים, ליב, שתפרתי לה, עם רעמת שערה האדמוני. התעוררתי מפועם. את שחר אהבתי כשם שלא אהבתי נפש חיה מימי. אמה היתה אומרת, ״אתן נשמות תאומות.״ לפעמים אני חושב בעצב שלא אדע אהבה כזו יותר.
אמה השוויצרית היתה שואלת, ״איפה היא עכשיו? לאן הלכה נשמתה?״ ואני היתי עונה, לאן שכל נשמת חי הולכת…
לאור הנר בחדר האורחים בביתו של איוב. אני כותב את ההספד שימימה ביקשה שאשא על קבר אביה. הדיהם של המאורעות הגורליים שפקדו את בית איוב מהדהדים בארץ עוץ. אנשים חוזרים ודשים בנסיבות נפילתו, מטכסים עצה בחיפוש אחר הסבר שיבאר את שהתרחש תחת השמיים הרחבים. יש מי ששמחו לאידו כמאיגרא רמה לבירא עמיקה, ואחרים הסוברים שאיוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. לפני ארבעים שנה למרגלות תלולית האבל ביקשנו, רעיו הקרובים, לתרץ את אסונותיו של איוב לפניו. תירוצים שהזמן החולף קרע בהם חורים שלא נמצאו להם תלאים. אסון אינו דורש הסברים כי אם מנחמים. בבוקר נעמוד מול מצבת קיברו הטרי של איוב, האיש שידע אובדנות, חולי וסבל רב, ואשר בענוותנותו הרבה אמר: ״האת הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל?״
דבר אחד נדבק בי ממקרה איוב, החיים יכולים להתגדש ביסורים הננעצים בנפשותינו כמסמרים; אך אלו הם המסמרים המחברים אותנו איש אל רעהו כבדבק טוב. ובהשאלה מן הכותרת של סיפרה של קתרין קאמי על בעלה, הסופר המפורסם שנהרג בתאונה — בדידות וסולידריות — את המסמרים הננעצים בבשרנו רק אנו יכולים לחוש אך נוכחותם של אבלים אחרים מלמדת אותנו דבר או שניים על החיים עם האבל.
אפילוג
לפעמים נראה שהחיים היו יכולים להיות מאד פשוטים, אולי כמו המראה ונחיתה. אך כמי שבילה את מיטב חייו המקצועיים כמהנדס אווירונאוטיקה אני מרשה לעצמי להעיר שרוב הבריות אינם מבינים איך כוח העילוי עובד, איך האויר הדליל מחזיק מטוס עם מאות נוסעים בשמיים. שלא כמו במקצוע האווירונאוטיקה אין לחיים, לא סט של משוואות המתארות את הדינאמיקה או סימולטורים המאפשרים הדמיה. ואולי יותר דרמטי מזה היא העובדה שהחיים אינם מסתיימים בנחיתה רכה.
urijanissary 