ציפורי צער

קריעה
לפעמים בחלומות אנו מופיעים טהורים
מכל רבב; מזכרונות מרים שנדבקים לכפות
רגלינו הברות בעוברינו בין ערים לישנים.
הלילה, בין האשמורות, עמדת עַל הַמְּדוֹכָה
עם כינורך; ובחיוכך השובבני ניגנת מוצרט;
קונצ׳רטו לכינור דומני; כהרגלך, הינפת את
הקשת כבמהתלה ולפתע נקרע שיערה
כך גם חיינו שאחרי מותך מלאו בַּלָּהָה

ציפורי צער
ציפורי צער, עופו לכן מזה
מה אתן מנקרות בליבי הדווה?
הן כל הרקיע לכן! הציתו נוצותיכן
בשלל צבעים, עופנה אל ארצות
רחוקות; אל מקומות נחלמים
בהן האושר תוסס בנחלים; ובשובכן
שירו לי את שירת נדודיכן; מה לכן
שאתם שותתות את דם ליבי הכבה?

בלעדי
כבר הייתי נכון ללבוש תכריכים ולצאת אל האין
אך למראה ההרים המִתַּמְּרִים מוצקים לנגד עיני
דחיתי את תוכניותי והסרתי מעל מצחי את אות הקין
אֶפֶס, כי מה החיפזון, אי אפשר שהחידלון יסתדר בלעדי?

הפרשה מילולית

הפרשה מילולית
אני מפריש מילולית! מחלה אשר החלה
מרֵאשִׁית עֲרִיסתי;
הדומה לשירה בעיקר בגלל הניקוד הדקדקני,
המשקל הקצוב וכוּ.
הפרשה אֶפִּית שנראה שהיא הולכת ומחמירה
עם הגיל, שבין סממניו, עליבות הגוף,
והנפש הסובלת ממיחושים מתמידים, מחורזים;
גוברים הגעגועים לְגִּרְסָא דְּיַנְקוּתָא,
לשדיה האמהים; למילמולים חסרי פשרה

אשה ישנה

הציור ימשיך לעולם. בחלל המילולי הדחוק הוא נארג ונפרם
לצבעים וצורות; צללים ובהרות; נקבים ובליטות. אני מביט בך בשנתך
רכות מתפנקת על פניך הנינוחים. שדך האחד החשוף חולם
חלומות מתוקים. לחייך הסגלגלה; שיפתותיך הקלות מפוסלות בתפילה;
קווצת השיער על מצחך ההולם. כתמי רגיעה שהמוות לא יוכל לה

רשף

רשף
החרוזים אינם זוכרים את השרשרת;
המנגינה המרזה ומשמינה, מזמינה את
החוגג למשתה המילים. הוא המתפתה,
נסחף בין הצלילים, מתמוגג, עיוור מן הרשף.
נדמה לו שהוא מזהה את גחמותיו הישנות
לובשות צורות מחודשות כבנשף מסכות;
הוא בוחן מחדש את המשפטים המונחים לפניו
כאלומות מגובבות בשדה. מה אעשה בקש
הנואל הזה? הוא שואל ומתפכח מן הכשף

מעשיה
תום ביקש לישרוד באופנים יצירתיים
אמונה היתה נזירה ובררה אפונים מסומנים
כאשר נרדם בכנסיה בצינת ליל-נדודים
היא העירה אותו בנשיקה השמורה בליבה
לנסיכים כמו לצפרדעים טבועים בביצה
מעשה שיפה לו הצנעה כך היה, כך היה
בתוך הקושי והצער, הכאב והמצוקה, הוא גילה
את התושייה המופלאה וגמישותה של הנשיקה, היא
מאמינה, שכשלוש-מאות-אלף שנים שגזע האדם מתנשקים

מוקדש לתום וייטס וקתלין ברנאן

קולאז׳
חיפשתי ברשת מילה עברית לקולאז׳,
שהיא, הֶדְבֵּק, בשירה מדוברת. אני
עדיין כותב בחרוזים אז איני יכול להתאפק.
הבטתי ארוכות בתמונות התופסות אותי
בכלוב צר בזמן. בין סורגי הזהב הייתי
אסור בשלשלאות כזב אל אושרי מאז,
אושר שנֶחְבָּר מיחידות בודדות של גורל מתוק מעז.
גם עכשיו איני יכול להתאפק מלרדות את הדבש
בכפותי המיובלות מחיכוך עם השנים הפְּקוּעוֹת

אִשֶּׁה 
באישון ליל נפלת עלי ללסטם מגופי המשובש
שלמי אהבים; אני שבחלומותי הפרועים
לא ידעתי חגיגה, הגשתים לך, נתחים
נתחים, בחדוה. טובה הסעודה ממטעמים
נצחיים שבעיני המתבונן הנאור היא קורבן
פחדים, רדופים מצהרי יום. ורבי יהודה
אומר: המביא שלמים מרבה בעולם שלום