הלחי האחרת

הַלֶּחִי הָאַחֶרֶת
מָה לִי מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם כִּי אֵין לִי נָפְקָא מִינָא
כָּאן בַּהֲדוֹם הָהָר בְּפִנָּה לֹא שְׁזוּפָה, מִרְמָס
לָרַגְלַיִם, אֲנִי מְאַבֵּד אֶת מְלִיחוּתִי בְּעֹנִי רוּחַ
וְלֹא שֶׁעַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס וּבְאֵין בְּרֵרָה
מַגִּישׁ אֶת לֶחְיִי הַשְּׁנִיָּה לִקְבוּרָה, שֶׁהַבְּשׂוֹרָה:
אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, אֲשֶׁר בְּאֶבְלָם יְנֻחֲמוּ

קַטְנוּנִיּוֹת 

לִפְעָמִים אֲנִי עוֹמֵד עַל בָּמַת הָאוֹפֵּרָה וְשָׁר בְּקוֹל בַּטְּנוּנִי 

אֶת הַיַּיִן הָעַגְמוּמִי שֶׁל מְנַת חֶלְקִי בַּאֲרָמִית סַלְעִית מִתְנַפֶּצֶת

הַגְּבִירָה הַגְּבוֹהִית חֲטוּבַת הַמֵּימָדִים עוֹנָה לִי אֵיזֶה דְּבָרִים 

דְּרָמָטִיִּים לְטוֹבַת הַקָּהָל הַדַּעְתָּנִי הַמִּתְעַנֵּג. פִּתְאוֹם

יוֹרְדִים הַקְּלָעִים וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי לָשׁוֹן. עִלֵּג וְנִלְעָג וְיָתוֹם

אֲנִי חוֹשֵׁב לְעַצְמִי: אִלּוּ הָיִיתִי מִתְאַהֵב בִּדְלִילָה אַחֶרֶת 

וְנִזְכַּר בְּדִבְרֵי שִׁמְשׁוֹן: בְּלוּעָא דִּחְמָרָא רְמֵיתִנּוּן דְּגוֹרִין

בְּלוּעָא דִּחְמָרָא קַטֵּילִית אֶלֶף גֻּבְרָא

אַכְזָבָה
מֻזְהֶבֶת הִיא עוֹלָה בְּזִכְרוֹנִי, אֶקְרָאֶנָּה זֶהָבָה.
בַּחֲלוֹמִי אָנוּ יוֹשְׁבִים בַּגִּנָּה שֶׁבֶּחָצֵר בֵּיתָהּ
בְּצֵל עֲלֵי הַתְּאֵנָה הַכְּסוּפִים וּמְדַבְּרִים בְּקוֹלוֹת
נְמוּכִים. הַדְּבָרִים עוֹד מִתְנַגְּנִים בְּאָזְנַי,
מִלִּים מְתוּקוֹת מִדְּבַשׁ בְּשָׂפָה נִשְׁכַּחַת.
תִּפְרַחַת וְרֻדָּה לוֹכֶדֶת אוֹר שְׁקִיעָה אַחֲרוֹן
בְּעוֹז. גַּם שִׂמְלָתָהּ בְּרוֹדָה בְּכִתְמֵי אוֹר.
אֲנִי מְנַסֶּה לֶאֱחֹז בַּמִּקְסָם אַךְ נֵעוֹר בְּאִישׁוֹן
הַלַּיְלָה הַחַם סָפוּג אַכְזָבָה

חלומות זכוכית

עֹנִי מִלּוּלִי
אִלּוּ לֹא הָיִיתִי קַיָּם לֹא הָיִיתִי אֲנִי
אוּלַי הָיִיתִי מִישֶׁהוּ אַחֵר הַרְבֵּה יוֹתֵר אַחֵר
לְמָשָׁל עָנִי מָרוּד בַּמִּסְדְּרוֹן הָאֵינְסוֹפִי
בְּהַמְתָּנָה לְהִזְדַּמְּנוּת אַחֲרוֹנָה; כֹּה עָנִי
שֶׁהָיִיתִי נֶאֱלָץ לָלֶכֶת יָחֵף עַל גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת
מִלִּים אִלְּמוּת מְשֻׁתָּקוֹת אַהֲבָה. אַךְ בְּמָקוֹם זֶה
בּוֹא אֲנִי הִנְנִי בְּאֹפֶן יוֹמְיוֹמִי נִשְׁאֲרוּ לִי
רַק חֲלוֹמוֹת עֲרוּמִים חֲלוֹמוֹת בְּלִי מַשּׂוֹא פָּנִים מִלּוּלִי
אֲנִי אוֹמֵר לָךְ פְּנִינִים וְאַתְּ פּוֹתַחַת אֶת לִבְּךָ הַלָּבָן
וְתוֹלָה מַחְרוֹזוֹת מַחְרוֹזוֹת וְהַיָּם חוֹדֵר דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת גַּחְמָנִי

עַד זוֹב דָּם

אֵינִי מוֹצֵא מָקוֹם לְלִבִּי. לֹא בַּמְּזוּזָה וְלֹא בַּמְּזָוֶה

לֹא בְּזָוִית יְשָׁרָה אוֹ בְּעִקּוּמָהּ; מָנוֹחַ אֵינִי מוֹצֵא

לֹא בָּזֹאת וְלֹא בָּזֶה. לֹא בְּבוֹסְרִי וְלֹא בְּנִבְזֶה. דּוֹמָנִי

שֶׁעַד אֲשֶׁר לֹא תִּצְבְּטִי אוֹתוֹ בְּאֶצְבְּעוֹתַיִךְ הַחִוְּרוֹת

עַד זוֹב דָּם בְּצִפָּרְנֵי אַרְגָּמָן, יַהֲלוֹם בְּכוֹחַ בַּחֲזֵה

גַּעְגּוּעִים

בַּלַּיְלָה, דֶּרֶךְ כְּנַף חֲלוֹם הַזְּכוּכִית הֶעָבָה, פָּלְשׁוּ אֶל חַיַּי מַרְאוֹת זָרִים

עַצְמִי וּבְשָׂרִי וְאַהֲבוֹתַי מִנְּעוּרִים בַּעֲבוֹתוֹת מְפֻתָּלִים מִזְּמַנִּים מְדֻמִּים

נְעָרְתִּי וְשַׁבְתִּי אֶל שְׁנָתִי וּלְעֵת בֹּקֶר יָדַעְתִּי גַּעְגּוּעִים עֲמֻקִּים

מַהְלֶר, הַ-10
צִוְחַת תִּשְׁעַת תָּוֵי הַכְּאֵב שֶׁפִּצְּחָה אֶת הַטּוֹנָאלִיּוֹת
וּפִתְאוֹם הִתְרוֹקְנוּת. תְּכָנִים שֶׁרָחֲשׁוּ כִּנְחִיל הִתְדַמְּמוּ
תְּחוּשׁוֹת שֶׁנֶּחְשְׁבוּ לְמוּבָנוֹת מֵאֲלֵיהֶן, לִכְאוֹרָה בְּנוּיוֹת
עַל יְסוֹדוֹת מוּצָקִים, הִתְאַיְּנוּ. הַשִּׂמְחָה הַצְּנוּעָה
שֶׁתָּמִיד נִמְצְאָה, נִפְקְדָה. מִישֶׁהוּ בְּתוֹכִי הִצִּיעַ לְהִכָּנַע.
לֹא הָיָה טַעַם לַעֲנוֹת, "מָה פִּתְאוֹם," אֶעֱצֹם עֵינַיִם
אֵלֵךְ לִישֹׁן, מָחָר אָשׁוּב אֶל הַכֵּלִים בְּכוֹחוֹת מְחֻדָּשִׁים

נוכחות

נוֹכְחוּת מְסֻיֶּמֶת 

נָפַל דָּבָר. הָרֹאשׁ שֶׁלִּי, שֶׁהָלַךְ וְהִתְגַּמֵּד עַד אֲשֶׁר יָכֹלְתִּי לְהַחֲזִיקוֹ

כַּגֻּלָּה בֵּין אֶצְבַּע לָאֲגוּדָל, נַעֲשָׂה שָׁקוּף כַּבְּדֹלַח. יָכֹלְתִּי לְהַשְׁקִיף דַּרְכּוֹ 

וְלִרְאוֹת דְּבָרִים כַּהֲוָיָתָם. כִּתְמֵי הָאָסוֹן שֶׁהֶחְשִׁיךְ אֶת עֵינַי דָּהוּ 

רַק טַעַם הַזִּכָּרוֹן הַמַּר נִשְׁאַר בְּפִי כְּאִלּוּ שֶׁמֵּאָז שֶׁחִלְחֵל אֶל תְּהוֹמוֹת 

 הוּא שׁוֹכֵב עִם עַצְמוֹת אֲבוֹתָיו בְּנוֹחוּת מְסֻיֶּמֶת וְאֵינִי רוֹצֶה לְהַרְגִּיזוֹ

עֲבוֹדַת נְמָלִים

אָבִיךְ הָיָה פּוֹעֵל נָמַל קְשֵׁה יוֹם,  שְׁמֵךְ הָיָה שֵׁם שֶׁל פֶּרַח.

אֲנִי עָבַרְתִּי בַּדֶּרֶךְ. אַתְּ אָמַרְתְּ: נִהְיֶה צִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת 

נָעוּף מֵעַל הַמִּדְבָּרִיּוֹת הָרְחָבִים. אֲנִי חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי:

מוּטָב דֻּבִּים. נַחֲרֹף בִּמְעָרוֹת מְאֻיָּרוֹת חֲבוּקִים.

בֵּינְתַיִם גָּדְלוּ חוֹחִים. חֲתֻנּוֹת, יְלָדִים, גֵּרוּשִׁים, עוֹרְכֵי דִּין.

כָּךְ
כָּךְ נִהְיֶה מְאֻשָּׁרִים. בְּנִגּוּד לְכָל הַתַּחֲזִיּוֹת. הַמִּתְחַזִּים.
פָּשׁוּט, בְּלִי אַלְגּוֹרִיתְמִים, בְּלִי הוֹרָאוֹת הַפְעָלָה. בְּלִי לְהַעֲמִיד
פָּנִים. עֲרוּמִים. וְגַם אִם לֹא נִסְתַּפֵּק בְּאָשְׁרֵנוּ נִשְׁאַר שֻׁתָּפִים
לְשַׁבְרִירִיּוּתוֹ בִּלְבָבוֹת שְׁבוּרִים. כָּךְ נִהְיֶה מְזֵי אַהֲבָה לְחֻמִּים

חללים שאינם מתמלאים

דָּבָר שֶׁאָבַד מִן הַזִּכָּרוֹן חָדֵל מִלְּהִתְקַיֵּם
רַק הֶחָלָל שֶׁתָּפַס בֵּין הָעֳפָאִים מְאַיֵּם
לְהַמְשִׁיךְ וּלְקַנֵּן מְסָרֵב לְהִתְאַיֵּן, חוֹזֵר וּמְנַקֵּר

 

אִלְמָלֵא

אִלְמָלֵא
בַּלַּיְלָה הָיִיתִי גָּרוּשׁ וּמְחֻסְפָּס וְעָבֶה
וְאִלְמָלֵא מְרֵעוֹתַי וּמֵאַהֲבוֹתַי,
הַמִּלִּים, הָיָה לִבִּי גַּס בַּחַיִּים

מְעַט דְּבַשׁ

לְבִיאַת אֲהָבִים, לְבִיבַת עִלּוּסִים, גַּם אֲרָיוֹת מִתְעַיְּפִים
שִׂמְחָתָם דּוֹלֶפֶת מִגּוּפָם טִפִּין טִפִּין. הַרְעָמָה מַדְלִילָהּ
עֹז הַנְּעוּרִים הַמִּתְעַמְעֲמִים נֶחֱלַשׁ. טוֹב הַדָּבָר שֶׁהָאוֹן
הֲשִׁמְשׁוֹנִי הָעִוֵּר מִתְפַּכֵּחַ מֵהַשִּׁכָּרוֹן, שֶׁנּוֹתַר מְעַט דְּבַשׁ

נְשׁוּךְ נָחָשׁ
הַדָּם שֶׁפָּעַם דָּץ וְנָדַם
מִתְעוֹרֵר שׁוּב נִדְהָם
שַׁח וְשָׁפוּךְ וְחַם
וּמֵעִיר אֶת הַמָּוֶת מִתַּרְדַּמְתּוֹ הַנִּצְחִית
וּמְחַמֵּם אֶת רַגְלָיו הַקָּרוֹת, הַזָּרוֹת
וְשָׁב וְנִרְדָּם אֲרָעִית
גַּם הַזְּמַן הַנָּחוּשׁ, הַנּוֹפֵשׁ זְמַנִּית בַּגַּן, מִתְנַשֵּׁם
נִפְעָם וּמֵשִׁיב רוּחַ עַתִּיקָה בָּעֵצִים שֶׁפֵּרוֹתֵיהֶם
יוֹדְעִים טוֹב מֵרַע. וְחוֹלֵם.

מַכְשֵׁלָה

וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו, הַחַיִּים וְהַמֵּתִים, עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה
יוֹתֵר מִזֶּה, הֵם מְעֹרָבִים זֶה בָּזֶה
כַּתֶּבֶן וּמוֹץ; וְאֵין לְהַפְרִידָם זֶה מִזֶּה
לֹא כָּאן וְלֹא בִּמְקוֹם גָּלוּתָם;
אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת.
מִתְּמוּנוֹתֵיהֶם מַבִּיטִים הַמֵּתִים, מִן הַקִּירוֹת
הַשּׁוֹתְקִים, כֵּיצַד אָנוּ אֲבֵלִים בְּמַכְשֵׁלָתָם
כֵּיצַד נִכְשַׁלְנוּ בְּמוֹתָם

ויקרא כ״ו

טפחיים

טפחיים

אני יושב בחדר הצדדי של בית קפה שהתחבב עלי מאז שהגעתי לעיר. אני פותח את הר הקסמים וממשיך לקרוא במקום בו נמצאת הסימניה. כמה משפטים אחורה ואני נזכר בהקשר ובסצנה. לרוב אני מנסה להפסיק בפרק חדש אך לא תמיד עולה הדבר בידי. בחוץ אפרורי וקר. סופסוף קסטרופ פונה ישירות אל מאדם שושאט ובעודם צופים במעגל הרוקדים המצומצם מתפתחת ביניהם שיחה ארוכה. גב׳ שטוהר הרוקדת עם מטאטא מלטפת את הזיפים.

אחה״צ מתחלפות המלצריות. בבית קפה זה המלצריות לבושות במדים צנועים. מכנסיים שחורים, חולצה לבנה ואפוד אפור, על מותניהן חגור סינר עם כיס עמוק שבו הן טומנות ארנק עור שחור. כאן משלמים רק במזומן. בשעות אלו המלצרית נראית ליד הדלפק, מייבשת ומסדרת כוסות על המדף שעל הקיר. עוד מוקדם מדי לבירה אך מאוחר לקפה. אני מזמין תה צמחים ומנסה לשוב ולשחזר את חוט מחשבתו של הנס קסטורפ. המלצרית מגישה את התה בחיוך ואני משיב לה באותו האסימון. אחרי מספר דפים אני מתעייף מן הפרטים ובוהה אל החלל. כאשר עיני שבות אל הקפה המלצרית כההת הפנים מחייכת אלי באיפוק ואני מהנהן בראשי בזיע קל. אני קם ממקומי וניגש אל תצוגת העיתונים כדי לסרוק את הכותרות. הסדר העולמי של אחרי מלחמת העולם השניה מתפורר. ההמון הבלתי מרוצה פורע ברחובות. בבקרים, כמעט בכל כיכר, נראים שתיינים פושטי יד ובלילות תחת הגשרים, מכורבלים בשמיכותיהם המטונפות, חסרי קורת גג. אתמול נחתה בתיבת החשדואר שלי הודעה מקרן הגמלאות בה מופקדים חסכונותי, לשון ההודעה מניחה שלפי תוחלת החיים הממוצעת, גמלאים בני גילי מועדים להוציא במהלך חייהם יותר מכרבע מיליון דולר בהוצאות רפואיות.

כאשר שואלים אותי מה אני עושה בעיר הזאת אני עונה שאבי שיחרר אותה מן הנאצים. לרוב זה רק מגביר את המבוכה אך לא אצל המלצרית הנוכחית המחייכת ברוחב. כאשר אני מעיר לה על תגובתה יוצאת הדופן היא מסבירה שהיא באה מרקע דומה, הסבא היה אנרכיסט, היא אומרת. לא, הוא לא בין החיים, נפטר לפני שהיא נולדה.

המות הזכור לטוב של לוחמי החופש אני חושב לעצמי ומתכונן לסכם את ישיבתי הזו. אחרי שאני משלם לה טיפ נאה ותוך כדי התעטפות בצעיף הפוליאסטר הארוך אני שואל אותה אם היא יודעת על מטר הג׳מינידים העתיד להראות הלילה אחרי חצות. כמי שנתפסה בקלקלתה היא מגיבה במבוכה מסוימת. כדי להפיג את המבוכה אני מסביר לה בקצרה את הסדר הקוסמי אשר לפיו נראית התופעה, כל שנה באמצע דצמבר. אה! היא אומרת, לכבוד חג המולד. אני מתקן אותה שלפי מיטב ידיעתי המטר נראה לראשונה במהלך מלחמת האזרחים בארה״ב. אולי דווקא לכבוד המהומות בעיר, אני אומר ויוצא.

אני שב הביתה לבשל ארוחת ערב לבני ואשתי המצוננת. זה לא אודות עצמי, אני אומר לעצמי בשיכנוע, לא זה לא! אחרי שנים ארוכות כטכנאי שרות אתה אמור להבין זאת! כן?

הלילה היו לי שני חלומות קשים. באחד אני קופץ אל תוך שלולית עכורה אליה מעדה ונפלה בתי הפעוטה. אני צולל לכיוון הקרקעית הסבוכה אך איני מזהה בועות המבעבעות מעלה. כמעט נחנק אני צולל עמוק יותר אך אין סימני חיים. התעוררתי נרעש. לאחר זמן מה נרדמתי ובאני החלום השני. אני יושב כבד לב ובידי מספר שטרות כסף אדומים על סך גבוה. אני לא רוצה לחיות יותר, אני אומר ומתיפח כילד. שוב מעיר אותי הכאב הקיומי העמוק.

הזוכרת את עדיין כוכבים שנפלו, כסוסים המדלגים לרוחב השמיים… רילקה. האם הטבע מוסר לנו מסרים מקודדים, או אולי מגלה עצמו לפנינו? ובכל מקרה בבחינת מגלה טפח ומצניע טפחיים? אני אומר מצניע ולא מסתיר ובכוונתי להבחין בין התחכמות חרטומית של פותרי חידות מחוכמים, לבין צניעות מתפייטת של צופים נבונים. אך האם ההבחנה הזאת משקפת את האפקט שהטבע מפעיל על מתרשמיו? למשל המחשוף העמוק של המלצריות בבתי הקפה לעומת החן הנעים של המלצרית הצעירה בקפה שהתחבב עלי. לא, זה לא אודותי, אני אומר לעצמי ומחליט שסמוך לסגירה אצא לבית הקפה בשנית.

אתמול קרה לי דבר מאד לא שיגרתי. ממול לדלת דירתינו נמצאת דירת סוכנת הבית. מספר פעמים בעבר עזרתי לה לשאת את סלי הקניות שלה והיא הודתה לי על כך בנשימה מתקצרת. אתמול בצאתי מן הדירה היא עסקה בכיבוד הרצפות ובעוברי הזדקפה כדי לאפשר לי לעבור. שדיה הלבנונים נראו מבעד לחולצת הבד הקלה. היא הביטה בי בעינים בוערות תוך שהיא רוכסת את חלוק העבודה האפור שלבשה, חייכתי במבוכה. לפתע פנתה אלי בגוף שלישי ובקול מהוסה שאלה אם אוכל לעזור לה להביא את עביט השופכין אל האגן הנמצא בחדר השירות. לקחתי את הדלי הכבד בידי והיא פתחה את הדלת. אחרי שרוקנתי את הדלי בכיור הרחב ביקשתי לצאת אך היא עמדה לרוחב הדלת, אישה רחבת גרם וכבדת משקל; ובפנים סמוקים התנצלה על כך שהיא מוכרחה להגיד לי שבלילה חלמה עלי חלום שהיה רב משמעות בשבילה. הבטתי בה שותק. עיניה הבוערות החניפו לי אך כמו אבד לי כוח הדיבר. אני יודעת שזה לא מקובל, אמרה, אך בחלומי אתה טיפלת בבעלי הגוסס במומחיות. הישרתי את עיני אל עיניה שעכשיו היו מוצפות דמעות. היא קינחה את אפה ואני אמרתי תודה וניסיתי לחייך נייטרלית. זה לא אודותינו אמרתי לה לבסוף והיא הסתכלה בי שואלת.

אז אודות מה זה? לכל הרוחות! תן לזה הזדמנות לקרות אני אומר לעצמי בדרכי אל הקפה. פתיתי שלג בודדים מרחפים באטיות באויר. חוץ מזה, קלבדיה שושאט הודיעה לקסטרופ שהיא עוזבת.

בני המת בנימין

פַּרְפָּרִים

פַּרְפָּרֵי מָוֶת לְבָנִים מְרַפְרְפִים כְּחֹם הַיּוֹם

שְׂאוּ נַפְשִׁי עַל כַּנְפֵיכֶם כִּי אֵין לִי חַיִּים הֲלוֹם

הַנִּיחוּנִי בֵּין עֲרוּגוֹת הַכְּרוּב לְגוֹרָלִי, אַדְּרַבָּא

יֹאכַל צְבָא הֲרִימָהּ אֶת גּוּפִי וַאֲנוּחַ בְּשָׁלוֹם

לֹא עָלָה בְּיָדוֹ

תּוֹרָה אִינְקוֹגְנִיטָה, מוֹרִים שֶׁלֹּא נֹדָעוּ, 

דְּרָקוֹנִים שֶׁלֹּא נִרְאוּ, מָוֶת חַמְדָן צְמֵא דָּם

הַקּוֹקַאטְרִיס הוּא הַבָּסִילִיסְק הַקַּדְמוֹנִי

בָּלַע אֶת בְּנִי בְּמִשְׂחַק מַחְשֵׁב מְתֻחְכָּם

וְכַמָּה שֶׁהִתְאַמֵּץ לָשׁוּב אֶל גּוּפוֹ לֹא עָלָה בְּיָדוֹ

בְּנִי הַמֵּת בִּנְיָמִין

בּוֹר דּוּמָה תִּשְׁכֹּן פְּרַקְדָּן; יָמִים כְּלֵילוֹת 

תִּישַׁן; שֵׁנָה לְלֹא חֲלוֹמוֹת; עָרוּם מִבְּשָׂרְךָ 

עַד הָעֲצָמוֹת; מֻצְפָּן בְּתַכְרִיכֵי הֶחָלָל-זְמַן;

חָפְשִׁי מִתַּאֲווֹת; חַף מִמַּאֲוַיִּים; לֵילוֹת וְיָמִים

בְּנִי הַמֵּת; מֵת לְעוֹלָמִים; בְּנֵי הַמֵּת בִּנְיָמִין;

חִתּוּל
הַלַּיְלָה יָשׁוּב רָחָב וְקָשׁוּב
אֲנִי הַשּׁוֹכֵב כָּאן דּוֹמֵם וְכָאוּב
מֵבִין לָאַחֲרוֹנָה שֶׁגַּם לַזְּמַן אַחֲרִית
שֶׁכְּמוֹ הָרֵאשִׁית זוֹ הוֹנָאָה, תַּעֲלוּל מְכֻשָּׁף
חֲלוֹם קְבוּצָתִי מְשֻׁתָּף וּבְהַפְרָזָה
שֶׁבְּעוֹד יוֹמְיוֹמַים יֵרֵד הַמָּסָךְ עַל הָעֲלִילָה
וְלֹא יִשְׁאֲרוּ לִי עֵינַיִם פְּקוּחוֹת לַאֲחִיזָה
וְלַמְרוֹת שֶׁאִבַּדְתִּי אוֹתְךָ וְאִי אֶפְשָׁר לִי לִרְאוֹתֶךָ
שֵׁנִית, רוּחִי מִתְחַבֶּקֶת עִם רוּחֲךָ בְּהֶעָזָה
כָּךְ אָנוּ עָפִים מֵעַל הַנּוֹפִים הַיָּפִים שֶׁל יַלְדוּתְךָ
אָמְנָם אֲנִי יוֹדֵעַ, אָשׁוּב לְבַדִּי, אַתָּה לֹא נִמְצָא
בַּחֶדֶר מִמּוּל. לֹא אֶצְטָרֵךְ לְהַחֲלִיף לְךָ חִתּוּל.

שרשראות

פתאום התחלתי לראות חזיונות. בהתחלה שלחו אותי לפסיכיאטר הערבי שבהדסה עין-כרם שחייך אלי בהבנה. לפני שעברה שעת הטיפול ואחרי שסיפרתי לו שתיבת האי-מייל שלי מתמלאת בהודעות משונות במה שנראה לי כארמית הוא פרץ בצחוק מתגלגל. רק אחרי שנרגע קצת הוא הקיש על מקשי הטלפון והודיע במבטאו הכבד שהוא מבקש מראש המחלקה להכנס לרגע למשרדו. ראש המחלקה הצנום והממושקף התישב אל מול המחשב והערבי הגבוה והשעיר גחן מעליו כאשר הוא מצביע על תמונת הקאט-סקאן של מוחי. אני יודע שזו היתה צלמית של מוחי כי בעודם עסוקים בשיחם המקצועי התגנבתי מאחורי גבם וראיתי במו עיני החדות את שמי בתחתית הצלמית, ציון פאר. האמת היא ששם משפחתי הוא פרל אך אבי, פֶרֶנְץ פרל, עיברת אותו לפאר. השניים הסתובבו אלי מופתעים אך חזרו אל שיחם המשובץ במה שנשמע כבליל של שפות זרות.

כעבור כשבוע בעודי יושב בחצר ביתנו במבשרת וקורא בסיפרו של פרידיש קארינתי, "שרשראות", שמעתי קול חריקת זחלים קולנית של מה שנשמע לי כטנק מרכבה. "ארווין, מי טורטניק?" שאלה סבתא בהונגרית כשהיא פותחת את הדלת ומביטה בי בדאגה – "ארווין, מה קורה?" לרגע חשבתי שגם היא שמעה את הטנק אך כשהבנתי שיתכן שהזחלים הם פרי דמיוני עניתי לה בשפה היחידה שהיא מבינה "אין מה לדאוג – נם קאל אגודני".

הפעם ישבתי במשרדו המרווח של ראש המחלקה שתיחקר אותי על המאורעות שקדמו לזחלים. סיפרתי לו שערב לפני כן ראיתי את סירטו של אפרים קישון "תעלת בלאומילך". סרט נבואי אמר הרופא ונאנח. אך לפתע כמו אורו עיניו: "כנראה ששמעתה את הרכבת הקלה", הוא אמר. לחצתי את ידו ויצאתי. באוטובוס בדרכי הביתה חשבתי לעצמי שהסברו לוקה בחסר. איך אפשר לשמוע את הרכבת עד מבשרת?

בדרך החלטתי לסור לביקור ביד ושם. בכיכר הקרון, לפתע פתאום ובלי כל אזהרה מראש, תקפו אותי החזיונות במשנה תוקף. הכל התרחש ממש לנגד עיני. אני רוכב על אחד הטנקים השועטים אל משכן הנשיא. הרצל ובן גוריון יורדים מן התמונות שעל הקיר ונגשים ללחוץ את ידי. אני מסיר את משקפי האבק מעל עיני ומתקן את התחבושת שעל מצחי. "זו הפיכה צבאית" אני מודיע חד משמעית. הרצל שמבין הונגרית עומד בידיים שלובות ומביט בי מחוייך. "באמת, הגיע הזמן" הוא אומר במבטא הונגרי כבד. לעומתו, בן גוריון מרעים בקולו הגבוה: "פוטש! ממש זילות של השואה". התעשתתי ויצאתי את המתחם בתחושת הלם. על צלחת הגולאש בארוחת הערב סיפרתי להורי ובעברית – כדי שסבתא שלי לא תבין – בדאגה וכמעט בלחש על ההתדרדרות במצב בריאותי. סבתא שיצאה למטבח שבה וקלטה מיד שמשהו אינו כשורה. אבי ניסה להרגיע אותה אך היא מיד הצטלבה ואחר כך רצה לנשק את המזוזה. "היה לנו כבר מקרה כזה פעם במשפחה" היא מתחילה לספר בשטף את הסיפור על אישטוואן – אחיה – שישו המשיח הופיע בחלומו ושיכנע את משפחתם להתגיר. אבי מנסה להרגיע את אימו. אני ואבא קינחנו את הגולאש בשנפס.

למחרת נסעתי עם אבי לנוירולוג המהולל. "זה לא מקרה לפסיכיאטרים" החליט אבי שהוא רופא מילד במקצועו. המומחה בחן אותי בדקדקנות וציווה על הדמיית אם.אר.איי. "כן" אומר הפרופסור במבטא אמריקאי. בחדר מצטופפים ראש המחלקה הפסיכיאטרית – הצנום, והרופא הערבי – הגבוה. "הכל לגמרי נורמאלי" הוא מגלגל את הריש בפה מלא. "שום סימנים מעוררי דאגה במישור הפיזיולוגי". הוא מתקן את כיפתו הסרוגה על ראשו המקריח. "הסכנה היחידה היא סכנה דמוגרפית." הוא מישיר את מבטו הרך הישר אל עיני ואומר: "הרצל היה נאיבי".

הפסכיאטר הערבי נע בחוסר מנוחה. המומחה מוסיף: "החולה ישאר בטיפולכם". "תודה, פרופ' נוילאנד" אומר ראש המחלקה הצנום, "החוזה ישאר אם כן בטיפולינו."

"דר' פאר" רומז המומחה לאבי לגשת אליו. השניים מסתודדים לפני שהנוירולוג המהולל יוצא מן המשרד.

בדרך חזרה למבשרת שאלתי את אבי מה אמר לו פרופ' אלטנוילאנד. "נוילאנד" הוא מתקן אותי ומוסיף בפנים חיוורות: "עזוב, יותר טוב שתיקח את הכדורים של הפסיכיאטר – נגד שיוויון". "בעד שיוויון נפש" אני מתקן אותו.

אין שום סכנה

אֵין סַכָּנָה

אֵין שׁוּם סַכָּנָה שֶׁהַמִּלִּים הַבּוֹטוֹת

הַנֶּחְצָבוֹת בְּמַחְצְבוֹת הַשַּׁיִשׁ שֶׁל עִצְּבוֹנִי 

תַּעֲמֹדְנָה כְּמַצֵּבוֹת בְּגַן הַפְּסָלִים הָעִירוֹנִי;

שֶׁתַּהֲפֹכְנָה לְמוּצָר צְרִיכָה הֲמוֹנִי שֶׁיֻּדְפַּס 

בְּרִבּוֹא עֳתָקִים; שֶׁמְּשׁוֹרְרִים וּמְבַקְּרִים

שֶׁלֹּא יָרְדוּ אֶל עוֹרְקֵי אָסוֹן יַמְלִיצוּ לַמּוֹסָדוֹת

הַמְּכֻבָּדִים לְהַעֲנִיק לוֹ פְּרָסִים 

אוֹ לְמִצְעָר לְהָנִיד עַפְעַף בַּהֲבָנָה — אֵין סַכָּנָה

שֶׁתִּתְגַּלֶּה לִי מִלָּה אַחַת מִן הַתַּשְׁבֵּץ הַמְּסֻבָּךְ

שֶׁתִּפְתַּח אֶת מַנְעוּל הַהֶכְרֵחַ הַתָּלוּי עַל צַוָּארִי

וְשֶׁבְּעִקְבוֹתֶיהָ יַעֲלוּ כָּל הָאֲחֵרוֹת קְצוּבוֹת מִן הָרַחֲצָה

אָבָק
אִבַּדְתִּי קוֹלִי בְּסַעֲרַת רְעָמִים
מְאוֹר עֵינַי בְּהֶבְזֵק בָּרָק
הָאֵשׁ הַזָּרָה שֶׁלִּחֲשָׁה בַּגֶּחָלִים
כִּלְּתָה הָעֵצָה הַמָּרָה עַד דַּק
בְּכַד הַחֶרֶס אַדְחִיק אֶת אֶפְרָהּ הַמַּשְׁמִים,
מִלִּים, מִלִּים, שְׁחוּקוֹת עַד אָבָק

שִׁירִים סְתָמִיִּים
אוֹדוֹת לְאַקְרָאִיּוּת הַמְּשֻׁחְרֶרֶת מִסִּבָּתִיּוֹת
מֵרְצִיעָה אוֹ בִּגְלַל יְסוֹדוֹת תּוֹרַשְׁתִּיִּים שֶׁחוֹתְרִים
תַּחַת אָשְׁיוֹת הַמּוֹרָשָׁה וְאוּלַי מְסִבּוֹת אֲחֵרוֹת
שֶׁאֵינָן בְּרוּרוֹת אֲנִי מְחַבֵּר שִׁירִים סְתָמִיִּים
כְּעֶבֶד נִרְצָע שֶׁרַגְלָיו בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת וְיָדָיו בַּאֲזִקִּים

לַמְרוֹת
לַמְרוֹת הַשְּׂרָרָה, קוֹל קוֹרֵא שִׁירָה
אוּלַי מֵחֹסֶר בְּרֵרָה אוֹ בִּגְלַל הַבִּירָה
הַחֲרוּזִים נִדְחָקִים כְּנַקְנִיקִים בִּמְשׁוּרָה
בְּלִי תֹּכֶן בְּלִי עֵרֵךְ אוֹ יוֹפִי וְצוּרָה