יוריקה!

חלמתי שאני נמצא בכנסיה ריקה בלוס אנג׳לס ומנגן על העוגב את האריוסו של באך מהקנטטה, ״אני עומד עם רגל אחת בקבר.״ אוּלריקֶה, אהובתי מהמבורג, ישבה לבדה ערומה בשורה השניה, כך נדמה לי, ובכתה. שדיה הצחורים רעדו. זה לא קטע ארוך. לפני שנים רבות שמענו ביחד את ״הרקוויים הגרמני״ של ברהמס בסט. מיכל. גם אז היא בכתה. התעוררתי ומיד ניסיתי לחשב את מס׳ האפשרויות שבהן אפשר לארוז אינפורמציה על אופקו של חור שחור. אחר כך ניסיתי לדמיין לעצמי איך נראתה בתו של בּוּקְסטֶהוּדֶה.

צהריים, שוב הטנקים הדלוקים במדבר. אני לא זקוק לשום מטפלת שתגיד לי שזה ״בראש שלי,״ ולמרות שאני יודע את זה, אני נהנה מהפגישות איתה. בּ׳ עודדה אותי לנסות ליצור קשר עם אוּלריקֶה. בעזרתו של גּ׳ הצלחתי לאתר אותה על הרשת. קודם כל לא היה לי שום ביטחון שהיא נשארה לגור בהמבורג. אמנם אביה היה איש כמורה באחד מפרברי העיר, אך גם תחת השם דר׳ כך-וכך הופיעו בספר הטלפונים כמה מספרים. כאשר גּ׳ התקשר לכנסיה הודיעו לו שהכומר נפטר וסרבו לספק פרטים נוספים. גּ׳ הבטיח לי שאי אפשר שאינפורמציה תלך לאיבוד ובאמת ובתמים, יום אחד הוא מתקשר אלי: ״מצאתי אותה!״ הוא מודיע בסיפוק. למרות ההתרגשות לא העזתי להתקשר אליה טלפונית אך לבסוף וכאמור, אחרי עידוד של בּ׳ ניסיתי להתקשר. אחרי כמה נסיונות כושלים תפסתי אותה בשעת בוקר מוקדמת לפני היציאה לעבודה. באותו הלילה חלמתי שאני נמצא בכנסיה ריקה בלוס אנג׳לס ומנגן על העוגב את האריוסו של באך מהקנטטה, ״אני עומד עם רגל אחת בקבר.״ למחרת טלפנתי לבּ׳ וביקשתי להקדים את הפגישה הדו-שבועית שלנו. המזכירה לא מצאה שעה פנויה והרשתה לעצמה להתבדח על חשבוני: ״לא פלא שהלו״ז שלה עמוס היא אישה מאד מושכת,״ כך אמרה, ״אטרקטיבית,״ לא ״סקסית.״ שוב עולה בדמיוני הבת של בּוּקְסטֶהוּדֶה, התעוררי אהבתי! — ״וָואכְט אָוּוף, מוּנטְרֳה דִּיךְ…״ אני מקשיב לקנטטה, ״מה אני שואל אודות העולם,״ של ד.ה. בוקסטהודה וזו של י.ס. באך. האריָה לבאס, ״העולם הינו עשן וצללים,״ קופצנית מדי לטעמי הליתורגי. הליריקה משתפרת באריה הבאה, ״עולם מאוהב בעצמו.״

אני על הבירכים, משפשף את הכתמים על רצפת העץ במטבח, כאשר לפתע החישוב מתברר לי כמו טנקים דלוקים בצהריים: כך-וכך ביטים של מידע אשר אינם ניתנים להבחנה זה מזה המתאימים למספר סופי של ״קופסאות״ על האופק של החור השחור. ״יוריקה!״ נפלט לי. אספר זאת לגּ׳ העוקב בענין אחרי חישובי.

מה שנופל לתוך חור שחור לא יכול לצאת ממנו, אך לחור שחור יש לכאורה ״חום״ המוקרן מחוץ לאופקו, וזאת אומרת, שאפשר שהאינפורמציה המוכלת בו תלך לאיבוד. זוהי כמובן קביעה בעיתית שבמובנים רבים עוררה בי לא מעט תמיהה. ״ניקח לדוגמא את מוח האדם,״ אני אומר לגּ׳, ״מה קורה לזכרונותיו של אדם אשר מוחו נהרס במחלת האלצהימר?״

אחרי שהתאהבתי באוּלְרִיקֶה, לרוב היא הופיעה לנגד עיני כמאוד מושכת. אמנם, לפעמים ראיתיה בכמעין זרות מסוימת, פעמים שבהן חשבתי לעצמי שהיא אולי באמת מכוערת כשם שטענו אחדים מעמיתי במעבדה. אך אישיותה הנעימה לצד הרגישות המיוחדת שהיא ניחנה בה היו מציירים את דיוקנה בשבילי כאשה מופלאה ומושכת. באותו חלום שחלמתי בכנסיה הריקה היא הופיעה לנגד עיני באור מיוחד. לאן הולכים הרשמים הקסומים האלה המתעוררים לפתע במוח הישן?  ״אני יכול לחוש את התרגשותך,״ גּ׳ אומר לי.

אחרי המריבה הגדולה בהמבורג עזבתי את המכון. עם שתי מזוודות ועם מעט הכסף שהיה ברשותי הגעתי לאוסלו, משם לסנט פטסבורג ולבסוף לרומא. סידרה של מאורעות שבהם איבדתי את השליטה על גורלי הניחו אותי על מטולטלת הגורל. התעשרתי והפסדתי את הוני, התחתנתי והתגרשתי ולבסוף אושפזתי בבי״ח לחולי נפש. בעזרת תרופות ועזרה בלתי צפויה מהנפש הטובה, גּ׳, הצלחתי להתייצב בשיקאגו. גּ׳ הוסיף את שמו למאמר שלי אשר התקבל לפירסום בכתב עט מדעי ואשר שינה את גורלותינו. גּ׳ קיבל קביעות ואני קיבלתי משרה זמנית בקולג׳ דרגה שלישית בפרבר מרוחק מן העיר.

כאשר חזרנו לזירת הטנקים הדולקים מצאתי אקדח תופי מוטל בחול. הסתרתי את השלל ולקחתי אותו לבסיס. הנַשָּׁק עזר לי לנקות ולזהות את התחמושת הראויה. עם האקדח בכיס, חשבתי שמצאתי את התרופה המושלמת להעדר המשמעות בחיים. עמדתי להימלט בדרך זו או אחרת מפעמון הזכוכית שסגר עלי. אני מניח, שלפעמים אהבה אומללה, דוחפת נערים להתאבדות, אבל זה לא היה נסיון התאבדות, זה היה הימור עם חמש הזדמנויות נגד רחוב ללא מוצא. הגילוי שאפשר יהיה ליהנות שוב מהעולם על ידי הסתכנות באובדנו המוחלט, היה דבר שהייתי חייב לעשותו במוקדם או במאוחר. כיוונתי את האקדח אל אוזני הימנית ולחצתי על ההדק. נשמעה נקישה דקה, וכשבחנתי  את התוף, יכולתי לראות שהמטען נע לעבר עמדת הירי. יצאתי החוצה. אני זוכר תחושה של שמחה יוצאת דופן, כמוו אורות חגיגיים שנדלקו ברחוב אפלולי. הלב שלי דפק כנגד כלוב צלעותי בחוזקה והחיים קיבלו פתאום מספר אינסופי של אפשרויות …ניסיון זה חזר על עצמו מספר פעמים. במרווחים ארוכים למדי מצאתי את עצמי משתוקק לתרופת האדרנלין שהוזרקה אל עורקי המדולדלים, ולקחתי איתי את האקדח כשחזרתי לעיר לחופשה.

לאט-לאט השפעתה של התרופה נעלמה – איבדתי את תחושת השמחה. התחלתי לקבל מן הניסיון רק רגשנות גסה. לאחר שנים רבות, אחרי שהתאהבתי באולריקה, חשבתי שההבדל בין השמחה להתרגשות הגסה שהרגשתי  דמה להבדל שבין אהבה לתאוות בשרים. זרקתי את האקדח לים.

אולריקה לא הבינה את טענתי שההסתברות לכך שנפגש התחילה באלפית מעל 1/3, אך סרבתי להכנס לפרטים. לא רציתי להעמיס על כתפיה הדקות את המטען הכבד הזה.

אנחנו יושבים בקפה קטן ליד האוניברסיטה, אני מספר לגּ׳ שאולריקה התאלמנה מבעלה זמן קצר אחרי שאביה נפטר מאלצהיימר. היא מגדלת שלושה ילדים ״חכמים כשדים!״ זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע ממנה…

גּ׳ מראה לי את הפער שבחישובי. בקפה מנגנים את הקנטטה מס׳ 82, ״אִיךְ  הָבֶּה גֶּנוּג:״

הרדמו עינים  עכורות
העצמו בנועם וברכות
עולם, די והותר, כאן לא אשאר
בך אין לי יותר נחלה
שבה לנשמה יש תכלה
כאן מוטל עלי לבנות את יסורי
אך שם, שם אראה במו עיני,
שלומות מתוקים מנוחה נכונה

בּ׳ אומרת: ״דרור, בסרט הזה כולנו שרוטים בצורה כזו או אחרת, מי יותר מי פחות״  וכמו בסוף כל פגישה, משתררת שתיקה ארוכה, אשר אחרי איזה זמן בּ׳ קוטעת ביעילות. אני יוצא מן החדר הכחלחל מלווה באשה הגבוהה והחטובה הזאת שהפקדתי בידיה את הכנסת הסדר בנפשי. אני מחכה עד שהמזכירה העסוקה בטלפון ובמחשב תתפנה לקבוע את הפגישה הבאה. בפגישה זו ניסינו לברר למה לוס אנג׳לס. ״אני חושב שזה שולי לגמרי,״ אמרתי לבּ׳ שלא הניחה לזה. בסוף אמרתי לה בחוסר סבלנות, ״הוליווד! סרטים עושים בהוליווד.״ המזכירה מזכירה לי שביטול פגישה דורש הודעה מראש יומיים לפני המועד. כמו תמיד, אני משלם את האתנן במזומן ויוצא אל המסדרון האפרורי כאשר בגבי נעוצים מבטיה המבודחים של המזכירה כבדת המשקל הלבושה בחולצה סגולה עם מחשוף עמוק. במעלית אני מחליט לטוס לאל. איי. על מנת לבקר בדיסני לאנד. ובדרך חזרה, לאס ווגאס. מזמן לא חשתי את ההתרגשות של הקזינו.

אני מטלפן לגּ׳ כדי לבשר לו שמצאתי פיתרון לפער בחישובי. האינפורמציה הנעה בכל הגיאודזיות האפשריות ממלאת את הנפח, אך בגלל שהנפח בגיאומטריה היפרבולית מתקהל על השפה; ובעזרת עיקרון שובך היונים הקוונטי האוסר על יותר מביט אחד בלבד לאכלס קופסא אחת, סכום כל האפשרויות פרופורציונאלי לשטח השפה של האופק. "נשמע מבטיח," גּ׳ משיב בזהירות האופיינית לו. בתום השיחה אני שוב רואה את הטנקים בוערים, כַּסְּנֶה שֶׁאֵינֶנּוּ אֻכָּל.

חורים שחורים הינם בתי עלמין לכוכבים. במכונת הזמן שאנו מכנים בשם יקום הם במהותם אתרי קבורה ארכאולוגים שכרסם הריקה אינה מכילה דבר, חוץ מעקמומיות אינסופית אשר אינה מאפשרת לאור, חלש ככל שיהיה, להבליח החוצה. כאשר שני חורים שחורים מרגישים אחד בנוכחותו של האחר, מתחיל ריקוד דשדשני במרחב הצפיד. השניים מתקרבים זה לזה באטיות תוך שהם מעקמים את החללזמן ולוכדים אחד את השני בטנגו סוער. כאשר הם מזדווגים הם שולחים מברק קצר הנקרא ״ציוץ.״ אפשר להתמיר את השדר האורגזמי הזה מגלי גרויטציה לגלי קול. בתחום התדרים התואם הציוץ נשמע כהלמות לב. כך אני מדמה לעצמי את פעימת הלב של העובר ברחם האם. בתדרים גבוהים דרמת ההזדווגות נשמעת כאיבחת שוט. מזל טוב! לפני כמליארד שנים נוסף ליקום קבר חדש והמידע המרעיש אודות המאורע הגיע רק עתה לכדור הארץ. אך אולי זו תעמולה ולא מידע, מה אנחנו יודעים באמת?

המטפורה הצייצנית דוחסת את מאורע הקריסה הקטקליסמי אל מסר מוצפן אך מתקתק. אורגית הזלילה היקומית מעסיקה את דמיוני כבר שנים רבות. בדמיוני אני רואה עצמי כמציץ סידרתי בפּיפּשׁוֹוּ; כמי המגניב מבטים דרך חור המנעול אל חדר המיטות הקוסמי, בנסיון לחזות בקיום במלוא מערומיו הארוטים. וזאת למרות ואולי בגלל הקונצנזוס החד-משמעי על הצנזורה הקוסמית, על כך שאי אפשר שתתקיים  ״סינגולריות ערומה.״ אני נזכר איך היינו צוחקים על המשפט הטוען שאי אפשר שלחור יהיה שיער, ״אולריקה,״ הייתי אומר, ״אני בוער מתשוקה אל הסנה שלך…״

מה אם הפטיש היה מוצא את התחמושת שטענתי בתוף של אקדחי? האם באותו שבריר רגע סינגולרי היו חיי פוגשים את משמעותם? הן אפשר שדווקא באותו רגע סינגולרי חלה התמרת משתנים שהופכת את האופק לחסר משמעות.

אני כותב לאולריקה, ״התאידותו של חור שחור ממלאת אותי תקווה, גם שקשה לי להסביר לעצמי את הפרדוקסליות של תקווה זו.״