רשף

רשף
החרוזים אינם זוכרים את השרשרת;
המנגינה המרזה ומשמינה, מזמינה את
החוגג למשתה המילים. הוא המתפתה,
נסחף בין הצלילים, מתמוגג, עיוור מן הרשף.
נדמה לו שהוא מזהה את גחמותיו הישנות
לובשות צורות מחודשות כבנשף מסכות;
הוא בוחן מחדש את המשפטים המונחים לפניו
כאלומות מגובבות בשדה. מה אעשה בקש
הנואל הזה? הוא שואל ומתפכח מן הכשף

מעשיה
תום ביקש לישרוד באופנים יצירתיים
אמונה היתה נזירה ובררה אפונים מסומנים
כאשר נרדם בכנסיה בצינת ליל-נדודים
היא העירה אותו בנשיקה השמורה בליבה
לנסיכים כמו לצפרדעים טבועים בביצה
מעשה שיפה לו הצנעה כך היה, כך היה
בתוך הקושי והצער, הכאב והמצוקה, הוא גילה
את התושייה המופלאה וגמישותה של הנשיקה, היא
מאמינה, שכשלוש-מאות-אלף שנים שגזע האדם מתנשקים

מוקדש לתום וייטס וקתלין ברנאן

קולאז׳
חיפשתי ברשת מילה עברית לקולאז׳,
שהיא, הֶדְבֵּק, בשירה מדוברת. אני
עדיין כותב בחרוזים אז איני יכול להתאפק.
הבטתי ארוכות בתמונות התופסות אותי
בכלוב צר בזמן. בין סורגי הזהב הייתי
אסור בשלשלאות כזב אל אושרי מאז,
אושר שנֶחְבָּר מיחידות בודדות של גורל מתוק מעז.
גם עכשיו איני יכול להתאפק מלרדות את הדבש
בכפותי המיובלות מחיכוך עם השנים הפְּקוּעוֹת

אִשֶּׁה 
באישון ליל נפלת עלי ללסטם מגופי המשובש
שלמי אהבים; אני שבחלומותי הפרועים
לא ידעתי חגיגה, הגשתים לך, נתחים
נתחים, בחדוה. טובה הסעודה ממטעמים
נצחיים שבעיני המתבונן הנאור היא קורבן
פחדים, רדופים מצהרי יום. ורבי יהודה
אומר: המביא שלמים מרבה בעולם שלום